1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא מיום 12.06.17 (כב' הרשם הבכיר צ' לרנר) אשר דחה את בקשת המבקש להתיר לו לצרף תצהיר עדות ראשית מטעמו, לאחר שחלף המועד להגשת התצהירים.

2. לטענת המבקש, בתמצית, שגה בימ"ש קמא עת דחה את בקשתו: בימ"ש העדיף את הפרוצדורה על פני בירור העובדות הנדרשות; מרבית המסמכים עליהם מתבסס התצהיר נמסרו בעבר למשיב; המבקש לא הסתיר את המסמכים וכל מסמך שהתבקש הומצא למשיב; אי הגשת התצהירים נבעה מטעות בתום לב ומסיבות אישיות; המדובר באיחור מינורי של כ-26 יום בלבד; המבקש סבר כי יש להגיש את התצהירים 45 יום לאחר מועד קדם המשפט, בעוד בהחלטה נקבע כי יש להגישם תוך 45 יום לאחר הגשת כתב ההגנה; לא ייגרם למשיב כל נזק בהגשת התצהירים; ההחלטה ניתנה לאחר זמן רב; אין להתיר תיקון כתב הגנה.

3. מנגד טען המשיב, בתמצית, כי יש לדחות את הבקשה: החלטת בימ"ש קמא נכונה ואין להתערב בה; בהתאם לצו בתי המשפט יש לדחות את הבקשה על הסף; אין מקום לאפשר למבקש להגיש תצהיר נוסף; אין המדובר איחור של 26 ימים אלא באיחור קרדינלי של 101 ימים לפחות; המבקש, שהינו מוסד בנקאי החב חובת נאמנות מוגברת, הסתיר את המסמכים באופן מכוון; נפל פגם חמור באי הגשת המסמכים ואין להתיר צירופם; הגשת כתב הגנה מתוקן לאחר הגשת כתב תביעה מתוקן לא מהווה הרחבת חזית.

4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

5. החלטת בית משפט קמא בדבר דחיית בקשה להוספת תצהיר עדות ראשית מטעם המבקש הינה החלטה דיונית במהותה. החלטה זו מצויה בשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות מסוג זה, אלא אם כן ההחלטה אינה כדין או שהיא גורמת לעיוות דין. ר' רע"א 9156/12 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת תדלוק ושירותים צבר בע"מ, מיום 1.1.13.

6. בענייננו, אין ההחלטה בגדר היוצאים מהכלל, היינו לא נפלה בה טעות שבדין ואין היא גורמת לעיוות דין. ההיפך הוא הנכון. במתן החלטה הפוכה היה כדי לגרום לעיוות דין למשיב, ובפרט כאשר דיון ההוכחות בבית משפט קמא קבוע ליום 06.11.17.

ודוק, ההליך קמא נפתח בשנת 2013. ניתנה החלטה מפורשת באשר להגשת תצהירי עדות ראשית, כך נקבע כי אלו יוגשו תוך 45 יום מהגשת כתב ההגנה וכי "בעל דין שאינו מגיש תצהיר, חוות דעת או בקשה כאמור ייחשב כמסתמך על התצהיר התומך בכתבי הטענות, בלבד" (ראו עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 26.10.14). ביום 17.02.16 הוגש כתב הגנה, ולפיכך, המועד להגשת התצהירים, חלף ביום 31.03.16. המבקש, אשר לא הגיש את תצהיריו במועד (ולפיכך, לכאורה, הסתמך על התצהירים שצורפו לכתב התביעה בלבד) העלה לראשונה את בקשתו להוספת תצהיר עדות ראשית במסגרת הדיון שהתקיים ביום 04.05.16, ובימ"ש הורה לו להגיש בקשה מתאימה, כפי שזו הוגשה. בנסיבות אלו, כאשר המבקש לא נתן הסבר המניח את הדעת מדוע הבקשה הוגשה בחלוף המועד, ונוכח דיון ההוכחות הקרוב – לא מצאתי כי יש להתערב בהחלטה זו. אין די בנימוק המבקש לפיו הוא לא הגיש את התצהירים במועדם נוכח טעותו ומחשבתו כי יש להגישם לאחר הדיון. החלטות בימ"ש יש לקיים ככתבן וכלשונן, ובימ"ש אינו פועל בהתאם ל"מחשבות" הצדדים ובאי כוחם. החלטת בימ"ש קמא (באשר להגשת התצהירים) ניתנה במעמד הצדדים, נקבע בה באופן מפורש המועד להגשת המסמכים, כמו גם ניתנה הוראה ברורה לפיה באם לא יוגשו התצהירים, ייחשבו הצדדים כמסתמכים על התצהירים שצורפו לכתב הטענות.

דברים אלו נכונים ביתר שאת, שעה שהתצהיר אותו מבוקש לצרף הינו מטעם גב' מדאר שכבר נתנה בעבר תצהיר, בתמיכה לכתב התביעה. לא ניתן הסבר משכנע לשאלה מדוע האמור בתצהיר אותו מבוקש לצרף כיום לא צויין במסגרת התצהיר שכבר הוגש, כאמור.

כך גם צדק בימ"ש קבע בקביעתו כי הבקשה לצירוף התצהיר כוללת בחובו גם בקשה לצרף כראיות מסמכים שלא גולו במסגרת הליך גילוי המסמכים המצויים בידי המבקש. למבקש אין הסבר מדוע לא גולו המסמכים בשלב מוקדם יותר, וככל שחלקם אכן גולו (כטענתו) הרי שאין צורך בצירופם כעת.

7. כאמור, הבקשה נדחית.

המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪.

ניתנה היום, י"א חשוון תשע"ח, 31 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.