בשם התובעת: עו"ד ערן אלבר

בשם הנתבעת: עו"ד פאיז שרקאוי

1. לפני תביעה שהוגשה על סך 51,832 ש"ח בסדר דין מקוצר. כתב התביעה קצר למדי, ועל-פיו עניינה של התביעה הוא עבודות שהתובעת ביצעה לפי הזמנת הנתבעת, שלא שולמו על-ידי הנתבעת. מדובר בעבודות הנוגעות למערכות כיבוי אש בפרויקט בנייה. התביעה נתמכה בחשבונית ובחשבונות עסקה שלא שולמו מן השנים 2015-2014.

2. בקשת הרשות להתגונן קצרה ביותר גם כן, ולמעשה מועלית בה טענת הגנה יחידה. על-פי הנטען בבקשת הרשות להתגונן, התובעת אכן ביצעה עבודות עבור הנתבעת. אולם לפי הנטען, "ביום 11.8.2015 סוכם בין הצדדים כי לסילוק כל החוב הנותר למשיבה תשלם המבקשת סך של 25,134 ש"ח לא כולל מע"מ" (סעיף 6 לבקשת הרשות להתגונן), וצורף לעניין זה מסמך שכותרתו "ויתור תביעות כספיות" (להלן – כתב הוויתור). הנתבעת טוענת כי שילמה סכום זה, ועל כן היא "מילאה אחרי כל התחייבויותיה בהתאם להסכמות הצדדים" (סעיף 9 לבקשת הרשות להתגונן). בקשת הרשות להתגונן נתמכה בתצהיר קצר ביותר של מנהל הנתבעת, מר מוחמד סלטי, שבו נטען כי הנתבעת שילמה לתובעת את הסכום שננקב באותו כתב ויתור, "תמורת ויתור המשיבה על כל טענותיה נגד המבקשת". כלומר, טענתה של הנתבעת בבקשת הרשות להתגונן היא שהחוב כלפי התובעת שולם על-פי כתב הוויתור שצורף.

3. בהסכמת הצדדים ניתנה רשות להתגונן (החלטה מיום 5.2.2018). ביום 12.2.2018 הגישה התובעת כתב תשובה, שבו טענה שאכן חתמה על כתב הוויתור, אולם מסמך זה הוכפף להיותו "מלבד החריגים". נטען כי כתב התביעה עוסק באותן עבודות הבאות בגדר ה"חריגים", שאליהן לא מתייחס התשלום של 25,134 ש"ח בתוספת מע"מ שנעשה על-פי כתב הוויתור. נטען כי מר סלטי נתן את אישורו לביצוע העבודות שהן בגדר אותם "חריגים". לכתב התשובה צורפו חשבוניות המסבירות את חישוב הסכום שננקב בכתב הוויתור, וכן צורפו מסמכים להוכחת הסכמתו של מר סלטי לאותם "חריגים" החורגים מההסכמה הגלומה בכתב הוויתור.

4. ביום 15.10.2018 התקיים קדם משפט בתביעה. בקדם המשפט טענה הנתבעת כדלקמן: "אנחנו לא מכחישים את החריגים שהיו ואנחנו אישרנו אותם" (עמ' 2 שורה 10 לפרוטוקול). בהמשך טענה הנתבעת, "לשאלת ביהמ"ש אנחנו מסכימים שכתב הוויתור אינו מתייחס לתשלומים הנתבעים בתביעה. אנחנו מסכימים שהתביעה מתייחסת ל"חריגים"" (עמ' 2 שורות 21-20 לפרוטוקול).

יוער כי בסיכומיה חזרה הנתבעת על עמדתה שהיא "לא מכחישה ולא הכחישה את עצם ביצוע החריגים..." (עמ' 11 שורות 14-13 לפרוטוקול), וכי "על עצם ביצוע החריגים וסכומם אין מחלוקת" (עמ' 12 שורה 8 לפרוטוקול). גם מר סלטי הודה בחקירתו הנגדית כי אישר את ביצוע העבודות החריגות וכי אלו אכן בוצעו (עמ' 9 שורות 26-24 לפרוטוקול).

5. ניתן כבר עתה לעשות עצירה קלה, ולראות שלמעשה, לאור דבריה של הנתבעת בקדם המשפט, טענת ההגנה היחידה שהעלתה בבקשת הרשות להתגונן אינה עומדת עוד. טענת ההגנה של הנתבעת היא שלאור כתב הוויתור, היא "מילאה אחרי כל התחייבויותיה בהתאם להסכמות הצדדים" (סעיף 9 לבקשת הרשות להתגונן), וכי התשלום על-פי כתב הוויתור נעשה "תמורת ויתור המשיבה על כל טענותיה נגד המבקשת" (סעיף 4 לתצהירו של מר סלטי). אולם בקדם המשפט חזרה בה הנתבעת מטענה זו, וטענה במפורש כי התשלום שנעשה על-פי כתב הוויתור אינו מתייחס לתשלומים הנתבעים בתביעה. למעשה, ניתן היה לחתום בכך את פסק-הדין ולקבל את התביעה.

6. עם זאת, הנתבעת עודנה מתנגדת לקבלת התביעה. זאת, מן הטעם שלדבריה, התשלום לתובעת עבור אותם "חריגים" (שכאמור, אין חולק שהתביעה עוסקת בהם, ושהתשלום שנעשה על-פי כתב הוויתור אינו עוסק בהם), כפוף לאישורם על-ידי גורם בשם "מנוליד" שהזמין את העבודות מן הנתבעת ועל-ידי גורם בשם "בסט" שהוא היזם של הפרויקט. נבהיר: בסט הוא היזם, מנוליד הוא הקבלן הראשי, הנתבעת היא קבלן משנה, והתובעת היא קבלן משנה-משנה של הנתבעת. הנתבעת הפנתה בענין זה למשפט בכתב הוויתור שבו נאמר: "מלבד החריגים שיאושרו לנו לתשלום, ישולם לכם מיידי". מכוחו של משפט זה טוענת הנתבעת כי הוסכם שהתשלום לתובעת לא יבוצע אלא לאחר אישור שיינתן ממנוליד או מבסט.

7. לא מצאתי מקום לקבל טענה זו. ראשית, טענה זו הועלתה בהרחבת חזית יחסית לכתבי הטענות. בבקשת הרשות להתגונן ובתצהיר שצורף בתמיכה לה לא נאמר דבר לגבי מנוליד או בסט ולגבי אישור הנדרש מהם. די בכך כדי לדחות את הטענה. כשנשאלה הנתבעת בסיכומיה מדוע נושא זה אינו נזכר בכתב הטענות, השיבה היא כי "מדובר בטקטיקה משפטית" (עמ' 11 שורה 26 לפרוטוקול). אין בידי לקבל טענה זו כלל ועיקר. כתבי הטענות אינן נקודת פתיחה שממנה ניתן לחרוג לכל כיוון. "המטרה המרכזית של כתבי הטענות היא להגדיר בצורה מדויקת ככל האפשר את הפלוגתות העומדות במחלוקת בין הצדדים, כך שבפני בעלי הדין ובית המשפט תהיה פרוסה יריעת המחלוקת האמתית בשלב מוקדם של ההליך" (ראו, יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 381 (2015)). כפי שנפסק, מטרת כתב הטענות היא "להעמיד את היריב על טיב הטענה הצפויה שתיטען נגדו, על מנת שיוכל להתכונן ולא יהא מופתע" (ע"א 135/67 פקיד השומה, תל אביב 4 נ' פורת, פ''ד כא(2) 411, 419 (1967)). טקטיקה אינה יכולה להצדיק הסתרה של טענות הגנה מן הצד שכנגד. התובעת התנגדה להרחבת החזית ובצדק רב. די בכך כדי לדחות את טענות הנתבעת בנושא.

8. שנית, לא מצאתי מקום לקבל את הטענה לגופו של עניין. לפי העדויות שנשמעו, הדין והדברים לגבי ניסוח כתב הוויתור היה בין מר יגאל עמית מטעם התובעת (העד מטעמה שמשמש מנהל המכירות בה) לבין גב' סברין עבוד מטעם הנתבעת. גב' סברין התייצבה בדיון לשם מתן עדות, אולם בסופו של יום הנתבעת ויתרה על עדותה (עמ' 5 שורות 30-28 לפרוטוקול). בכתב הוויתור נרשם: "מלבד החריגים שיאושרו לנו לתשלום, ישולם לכם מיידי". לפי טיוטה של כתב הוויתור שהוגשה לבית המשפט, הנוסח הקודם של משפט זה היה, "מלבד בקשר לחריגים שנקבל נשלם לכם" (מוצג מ/1). הנוסח הראשוני הוצע על-ידי גב' סברין, והשינוי בנוסח נעשה בכתב ידו של מר עמית. היינו, לבקשת מר עמית שונה נוסח המסמך מתשלום עבור החריגים לאחר קבלת התשלום בידי הנתבעת ממנוליד או בסט, לתשלום עבור החריגים לאחר קבלת אישור עבור החריגים ממנוליד או בסט. מר עמית העיד לגבי כוונת הצדדים בהוראה זו. לפי עדותו, כתב הוויתור נחתם כפי שנחתם מתוך ציפייה כי הנושא יוסדר תוך חודש או חודש וחצי, ובכל מקרה תוך זמן סביר (עמ' 5 שורות 25-10 לפרוטוקול). היינו, מעדותו עלה שהוראה זו נוסחה מתוך כוונה, שאותו אישור מתייחס למועד התשלום מתוך ציפייה כי זה יגיע בקרוב, ולא כתנאי בלעדיו אין שבהעדר התקיימותו התשלום לא יבוצע לתובעת לזמן ממושך או לעולם. אציין כי עדותו הותירה בי רושם מהימן. מנגד, הנתבעת החליטה שלא להעיד את גב' סברין שעמה היה הדין ודברים לגבי נוסח כתב הוויתור, כך שעדותו של מר עמית לא נסתרה.

9. לזאת יש להוסיף, כי מעדותו של מר סלטי עולה שהנתבעת ומנוליד כבר מתדיינים במחלוקות שונות ביניהם בקשר לפרויקט מזה שלוש שנים (עמ' 7 שורות 16-7 לפרוטוקול). בדיון הציגה הנתבעת באמצעות הטלפון הסלולרי הסכמה בין הנתבעת לבין מנוליד בתביעה המתבררת ביניהם להגיש תביעה נוספת בעניין נגד בסט (עמ' 7 שורות 24-22 לפרוטוקול) – היינו, מדובר בהליכים משפטיים שבהם מעורבת הנתבעת ושניתן להניח שיארכו עוד זמן רב. מר עמית העיד שלתובעת עצמה אין קשר למנוליד ושאין לה דין ודברים עימה, ועדותו לא נסתרה (עמ' 5 שורות 35-31 לפרוטוקול). עמדת הנתבעת שלפיה הגם שאין חולק שבוצעו עבורה עבודות על-ידי התובעת והגם שאין חולק על שיעורן, התובעת לא תהיה זכאית לתשלום אלא עד לאישורים של צדדים שלישיים שמזה שנים מבוששים להגיע אינה הגונה. הנתבעת הוסיפה בסיכומיה כי התביעה "מוקדמת" (עמ' 11 שורה 23 לפרוטוקול), ואין לנו אלא לשאול עד כמה לשיטת הנתבעת התובעת צריכה להמתין עד לקבלת תמורה עבור עבודות שהזמינה ממנה הנתבעת ושאין חולק על עשייתן ועל שיעורן. תואיל הנתבעת ותשלם את חובותיה לקבלן המשנה שלה, וסכסוכיה עם גורמים שלישיים אינם צריכים להיות מעניינו.

10. הערה נוספת היא שמסתבר שהנתבעת קיבלה ממנוליד תשלום עבור הפרויקט בסך של כ-5 מיליון ש"ח (עמ' 8 שורות 13-10 לפרוטוקול). מן הראוי לטעמי שלאור תשלום זה שקיבלה הנתבעת ממנוליד, שמר סלטי עצמו כינה אותו במילים "הרבה כסף" (שם), תפעל הנתבעת לפירעון חובותיה מול קבלן המשנה שהעסיקה.

11. לקראת סיום אעיר, כי הנתבעת טענה בסיכומיה שיש לקרוא את כתב התביעה כך שנטען בו שכל התמורה שמגיעה לתובעת עבור כל עבודותיה עבור הנתבעת בפרויקט המדובר מגולמת בסכום התביעה, וכי התובעת קיבלה מהנתבעת סכומים כוללים העולים על סכום התביעה (עמ' 11 שורות 9-2 לפרוטוקול). אולם הדבר לא עולה מכתב התביעה. בכתב התביעה לא נטען שהסכום הנתבע הוא התמורה בגין כל העבודות שבוצעו, אלא עולה ממנו שסכום התביעה מתייחס ליתרה שלא נפרעה. טענת הנתבעת גם אינה עולה בקנה אחד אם הודאותיה בבית המשפט, שלפיהן אכן מדובר בחוב שלא נפרע כלפי התובעת.

12. אשר להפרשי ריבית והצמדה, הנתבעת לא טענה בנושא. מכל מקום, סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 קובע כי תקופת הריבית תהא "מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית". כפי שקבע בית המשפט העליון, "כבר נפסק כי בהיעדר נימוק להצדקת ההגבלה, יש לקבוע את תקופת הריבית, באופן שהיא תחל מיום היווצרות עילת התביעה" (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 130 (1993); הדברים יפים אף באשר להפרשי הצמדה, ראו, ע"א 3381/17 אשכנזי נ' בן שלמה, פיסקה 44 (‏22.8.2018)). יצוין שבדיון לא הועלתה מצד הנתבעת טענה בדבר כימות הפרשי הריבית וההצמדה בכתב התביעה ביחס לתקופה הקודמת להגשת התביעה ותשלום אגרה לגביהם (ומכל מקום ראו לעניין זה, ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי, פיסקה 28 (21.8.2012)).

13. אשר על כן, התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת 51,832 ש"ח. הסכום שישולם לתובעת יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד היווצרות החוב, שהוא הימים שבהם הונפקו החשבונית וחשבונות העסקה שצורפו לכתב התביעה.

14. אשר לשכר-טרחת בא-כוח התובעת, לקחתי בחשבון את העובדה שההליך התנהל עד תום. כן יש ליתן משקל לכך שבקדם המשפט למעשה חזרה בה הנתבעת מטענת ההגנה היחידה שהעלתה, ולכך שלאחר מכן בכל זאת התקיים דיון הוכחות. על כן הנתבעת תשא בשכר-טרחת בא-כוח התובעת על הצד הגבוה, בסך 17,750 ש"ח. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה ושכר העד מטעמה.

ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק-הדין.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ט, 11 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.