עניינו של הליך זה בתביעה כספית על סך 22,577 ₪, בגין נזק שנגרם לרכב התובעת בתאונת דרכים מיום 9.6.16 (להלן – "התאונה").

כללי

1. לטענת התובעת, בזמן נסיעת רכב שבבעלותה בכביש באר שבע – אשקלון, פגע רכב השייך לנתבעת בצד האחורי של רכבה, דבר שהדף את רכבה לרכב שנסע לפניו.

התובעת טענה כי הנהג ברכב הנתבעת סירב למסור לנהג מטעמה את פרטיו המלאים, ומשכך לא ניתן היה לצרפו להליך.

התובעת ביקשה פיצוי בגין עלות תיקון הרכב וירידת ערך שנגרמה לו, בהתאם לחוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה.

2. בכתב ההגנה שהוגש בשם הנתבעת ע"י משרד עורכי דין שייצג אותה מכוח פוליסת ביטוח שהוצאה לרכב, הועלו הכחשות כלליות ביחס לטענות כתב התביעה, כאשר בסעיף 7 לכתב ההגנה נטען שהתאונה ארעה עקב עצירה פתאומית של רכב התובעת, באופן שגרם ל- "קיצור מרחק הבלימה" בין הרכבים, ולהתנגשות שארעה לאחר מכן.

3. התיק היה קבוע לישיבה הוכחות ליום 15.3.18, אלא שבאותה ישיבה, אליה התייצב מי שנהג ברכב הנתבעת, כך לסברת בא כוח הנתבעת, הוברר כי אותה אדם (נאסר אבו דבור שמו), מכחיש שהוא היה מעורב בתאונה או כי נהג ברכב הנתבעת בזמן התרחשותה.

על רקע זה נדחה המשך שמיעת הראיות, לבקשת ב"כ הנתבעת, ליום 21.6.18, וזאת בין היתר בכדי לאפשר לנתבעת לערוך בירורים מתאימים ביחס לזהות הנהג.

4. יום לפני ישיבת ההוכחות הנדחית, הגיש ב"כ הנתבעת בקשה לשחרורו מייצוג הנתבעת.

בבקשה נטען כי פוליסת הביטוח שכיסתה את החבות הנובעת משימוש ברכב הנתבעת (מכוחה סיפקה חברת הביטוח לנתבעת ייצוג משפטי), חלה אך ורק על נהג נקוב בשם (הוא מר אבו דבור הנ"ל), וכי לאחר שבישיבה מיום 15.3.18 הוברר שמר אבו דבור מכחיש שהוא נהג ברכב, ניסו ב"כ הנתבעת לברר את הדבר אל מול הנתבעת, אך הנתבעת הכשילה בירור זה, ולפיכך חברת הביטוח מתנערת מהכיסוי הביטוחי למקרה הנדון.

בקשה זו נדונה בישיבת ההוכחות ביום 21.6.18, אליה התייצב נציג מטעם הנתבעת (מר עבד חאג'), כאשר בסיום אותה ישיבה נעניתי לבקשת נציג הנתבעת לדחות את מועד ההוכחות לתאריך אחר (תוך חיוב הנתבעת בהוצאות התובעת), וכן אפשרתי לב"כ הנתבעת דאז להשתחרר מייצוג, תוך מתן הסברים לנציג הנתבעת בדבר מהות ישיבת ההוכחות שנקבעה.

5. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 16.12.18, התייצב הבעלים של הנתבעת, מר עימאד סייד אחמד, וכן נציג הנתבעת מר חאג' שהיה נוכח בישיבה הקודמת.

מדברי מר סייד אחמד בפתח הישיבה עלה, כי הנתבעת אינה מתכחשת לעצם מעורבות רכב שבבעלותה בתאונה הנדונה, אלא שלטענתה היא אינה יודעת, עד היום, מי נהג ברכב, כאשר בנדון היא העלתה טרוניה כלפי חברת הביטוח שהוציאה את הפוליסה שכיסתה את החבות בגין שימוש ברכב, על כך שהתנערה מהכיסוי הביטוחי.

עוד עלה מדברי מר סייד אחמד כי הוא נכון עקרונית לסיים את התביעה מול התובעת, ואולם משהוברר כי אין ברצונו להוסיף לסכום התביעה הוצאות ושכר טרחת עו"ד, לא ניתן היה להביא לסיום התובענה בפשרה (נציין כי מר סייד אחמד גם נכון היה למתן פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, אך התובעת סירבה לכך).

6. על רקע זה נשמעו ראיות בישיבה מיום 16.12.18, בה העיד מי שנהג ברכב התובעת בזמן התאונה, מר רותם בן חמו.

מר בן חמו נחקר בחקירה נגדית ע"י מר סייד אחמד, ולאחר שהתובעת הכריזה אלה עדיי, הבהיר מר סייד אחמד שאין בכוונת הנתבעת להביא ראיות מטעמה (הודעה שבעקבותיה הפניתי למר סייד אחמד מספר שאלות, כעולה מפרוטוקול הישיבה).

שני הצדדים סיכמו את טענותיה על פה.

דיון והכרעה

7. לאחר שמיעת הראיות מצאתי שדין התביעה להתקבל במלואה.

8. אין חולק בדבר עצם התרחשות התאונה, לרבות מעורבות רכב שבבעלות הנתבעת, אשר נסע מאחורי רכב התובעת והתנגש בו בחלק האחורי (ראו דברי בעלי הנתבעת, למשל בעמוד 7 לפרוטוקול מיום 16.12.18, שורות 15-17; עמ' 10 לאותו פרוטוקול, שורה 7).

כמו כן, אין חולק כי נעשה שימוש ברכב הנתבעת כרכב הסעות או כמונית בשירות הנתבעת, וזאת ע"י עובדים מטעמה.

9. העדות היחידה שהובאה ביחס לנסיבות התאונה היא עדותו של מר בן חמו, מי שהיה באותה עת חייל שנהג ברכב, ועד זה היה אמין עליי לחלוטין.

מר בן חמו מסר כי עת נהג ברכב בכביש בו שני נתיבי נסיעה לכל כיוון, כאשר הוא נוסע בנתיב השמאלי (לאחר שביצע עקיפה), ושני רכבים נוסעים לפניו, החליטו שני הרכבים שלפניו לעצור כדי לבצע פניית פרסה (אף שדובר בכביש "מהיר", תוך שהם מנצלים קיום מרווח בגדר ההפרדה שנועד לאפשר לרכבים המגיעים מכביש אחר מצד ימין להשתלב בכביש המהיר – ראו שרטוט ת/1).

מר בן חמו מסר, כי חרף העצירה הפתאומית של שני הרכבים שנסעו לפניו, ובשל העובדה שהוא שמר מרחק מספיק מהרכבים שלפניו, הוא הצליח להגיע לעצירה מלאה, אלא שרכב הנתבעת, שנסע מאחוריו, פגע בו בחלק האחורי, והעיף את רכב התובעת לרכב שלפניו.

מר בן חמו הוסיף כי מייד לאחר התאונה נסעו כל הרכבים קדימה ועצרו בצד; כי שני הנהגים ברכבים שלפניו הודו שהם ניסו לבצע פניית פרסה בכביש מהיר, וסירבו למסור לו פרטים, אף שלרכב שנסע לפניו היה נזק בחלק האחורי שלו; וכן כי הנהג ברכב הנתבעת מסר לו את רישיון הרכב ואת פרטי הביטוח, אך סיפק לו את שמו הפרטי בלבד (מוסא), ואת מספר הטלפון הנייד שלו, תוך שהוא מסרב למסור לו את שמו המלא.

עוד הוסיף מר בן חמו כי הנזק העיקרי ברכב בו נהג היה בחלקו האחורי (ראו גם תמונות ת/2).

10. כאמור, מר בן חמו היה אמין עליי לחלוטין, ועדותו היתה מניחה את הדעת.

לא מצאתי סתירות של ממש בעדותו, בניגוד לטענות מר סייד אחמד בסיכומיו, אשר התבסס בעניין זה על טענה לפיה מר בן חמו שינה את עדותו, בכך שטען תחילה שכל שלושת הרכבים שלפניו "הועפו" ע"י רכב הנתבעת, ולאחר מכן שינה כביכול את גרסתו.

הנכון הוא שמר בן חמו העיד מלכתחילה, כי רכב הנתבעת "העיף" את הרכב בו נהג אל עבר שני הרכבים שלפניו, כפי שנרשם בעמוד 8 לפרוטוקול, שורה 23, והוא לא טען כי כל שלושת הרכבים "הועפו".

כך גם לא מצאתי תהיות או חוסר היגיון בגרסה אותה מסר מר בן חמו, ובדומה לא מצאתי כל יסוד, ולו הקלוש ביותר, לטענת של מר סייד אחמד לפיהן "רב הנסתר על הגלוי" ביחס לנסיבות האירוע, לרבות רמיזות בדבר קיום שיתוף פעולה כלשהו (שמהותו לא הובררה) בין מר בן חמו לבין מי שנהג ברכב הנתבעת.

11. האחריות להתרחשות התאונה, בהתבסס על הגרסה שמסר מר בן חמו, מוטלת על מי שנהג ברכב הנתבעת.

העובדה שנהג רכב הנתבעת התנגש בחלקו האחורי של רכב התובעת, אשר הצליח להגיע לעצירה מוחלטת חרף עצירת שני הרכבים שלפניו לצורך ביצוע פניית פרסה, מעידה על נהיגה לא זהירה מצדו, ועל אי שמירת מרחק נאות מרכב התובעת (כפי שגם אישר, הלכה למעשה, הבעלים של התובעת בפתח הישיבה, עת אמר שבהעדר ראיות לכך שרכב התובעת חזר אחורנית אל עבר רכב הנתבעת, קשה לחלוק על אחריות נהג הנתבעת; ראו בנדון בעמ' 7 לפרוטוקול, שורות 15-16).

זאת ועוד. אף שהנתבעת לא טענה זאת מפורשות, לא מצאתי שקיימת הצדקה, בנסיבות העניין, להטלת אשם תורם על נהג התובעת. בהתאם לעדותו של מר בן חמו, הוא נסע בנתיב השמאלי לאחר שביצע עקיפה, וחרף העובדה ששני רכבים שלפניו החליטו לבצע פניית פרסה בכביש מהיר, הוא הצליח, בשל שמירה על מרחק מהם, להגיע לעצירה מלאה בטרם הגיע הרכב שמאחוריו ופגע בו. גם בעובדה שנהג רכב התובעת נסע במהירות 100 קמ"ש לפני התאונה (במקום 90 קמ"ש), כפי שהוא העיד, אין כדי לשנות ממסקנה זו, שכן נהג התובעת הצליח, טרם ההתנגשות, להגיע לעצירה מלאה, כך שאין קשר של ממש בין מהירות נסיעתו עובר לתאונה לבין התרחשותה.

12. הלכה למעשה, הטרוניה היחידה שהיתה בפי הנתבעת, כפי שהוברר מדברי בעליה בישיבה מהיום, נגעה לבירור זהות הנהג ברכבה במועד התרחשות התאונה.

זהות הנהג חשובה לנתבעת לצרכי שאלת הכיסוי הביטוחי, אלא ששאלה זו לא היוותה חלק מהמחלוקת בהליך שלפניי, והיא אינה עומדת להכרעתי.

במסגרת ניהול ההליך התגלע ויכוח בין הנתבעת לבין ברת הביטוח שלה, אשר בשלב מסויים החליטה להתנער מהכיסוי הביטוחי, דבר שהקים את חמתה של הנתבעת.

יש לציין כי בנדון היתה לנציג הנתבעת טרוניה גם לנהג התובעת, על כך שלא השכיל לרשום את פרטיו המלאים של מי שנהג ברכב הנתבעת, כאשר לדבריו אם היה נהג התובעת עושה כן, הכל היה נפתר, בכך שהנתבעת היתה משלמת את ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה, והמבטחת שלה היתה משלמת את היתרה (ראו סיכומי בעלי הנתבעת בעמ' 15 לפרוטוקול, שורות 7-8).

אלא שאין בין כל אלה לבין המחלוקת שעמדה להכרעתי בהליך זה ולא כלום.

אוסיף, בכדי להפיס את דעתו של בעלי הנתבעת, כי לא מצאתי ממש בטרוניה זו אותה העלה כלפי נהג התובעת, אשר העיד, ועדותו היתה כאמור אמינה, כי הנהג ברכב הנתבעת סירב למסור את שמו המלא.

עוד אציין כי ככל שסוגיית זהות הנהג מעלה תהיות, ניתן להעלותן דווקא כלפי הנתבעת עצמה, אשר למן השלב הראשון של ההליך, ולאחר שתי ישיבות בהן עלתה לדיון שאלת זהות הנהג (לרבות השפעתו על הכיסוי הביטוח, כפי שעלה בישיבה מיום 21.6.18), לא השכילה, כך נראה, לעשות בירור נאות ביחס לזהות הנהג ברכב במועד התאונה.

נזכיר בנדון את בקשת באי כוחה הקודמים של הנתבעת להתפטר מייצוגה, בה ציינו כי על פי טופסי ההודעה שהיו בידיהם הנתבעת מסרה את שמו של מר נאסר אבו דבור כמי שנהג ברכב במועד התאונה, וכי לאחר שמר אבו דבור התכחש לכך, הפסיקה הנתבעת לשתף פעולה בנדון, לרבות עם חברת חקירות ששכרו באי כוחה דאז.

כך או אחרת, אחריות הנהג ברכב הנתבעת להתרחשות התאונה, הוכחה כדבעי, וטענות הנתבעת בעניין זהות מי שנהג ברכבה במועד התאונה, אינם ממין העניין בנסיבות אלה.

13. אחריות הנהג ברכב הנתבעת מטילה בנסיבות העניין אחריות שילוחית על הנתבעת, בעלת הרכב ומי שהעסיקה את הנהגים ברכב זה.

כאמור, מר סייד אחמד אישר שהרכב המעורב בתאונה הוא בבעלות הנתבעת; כי רכב זה שימש לעסקי הנתבעת; וכי מי שנהג ברכב זה, דרך כלל, היה עובד של הנתבעת.

אכן, זהות הנהג ברכב הנתבעת במועד התאונה לא הובררה עד תום, ואולם הדבר אינה פועל לחובת התובעת, כאשר הנהג מטעמה מסר, כאמור, שניסה, ללא הצלחה, לקבל מהנהג פרטים מלאים ביחס לזהותו.

בין אם אי הבהירות ביחס לזהות נהג הרכב נבעה מחוסר שקידה סבירה מצד הנתבעת בבירור עובדה זו, או מאי רצון מצדה לחשוף את זהות הנהג (בשל בעיות בכיסוי הביטוחי), ברי כי בנסיבות העניין צריך להיזקף לרעתה, ולבטח לא לרעת התובעת.

אוסיף שגם אין בסיס, ולו הקלוש ביותר, לרמיזה שהעלה לראשונה בעלי הנתבעת בסיכומיו, לפיה ייתכן שמאן דהוא (שלא ברורה זהותו), עשה שימוש ברכב הנתבעת ללא רשותה.

14. סיכומם של דברים, מן הדין להטיל על הנתבעת את האחריות הנזיקית המלאה להתרחשות התאונה.

15. שיעור הנזק שנטען על ידי התובעת הוכח כדבעי; הוא נתמך בחוות דעת שמאי שלא נסתרה ע"י הנתבעת; הנתבעת לא הגישה ראיות בנדון; היא לא חקרה את שמאי התובעת; והיא לא העלתה כל טענה במישור זה.

סוף דבר

16. התביעה מתקבלת במלואה.

17. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 22,577 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪, בצירוף החזר שכר העד שנפסק בישיבה מיום 16.12.18 בסך 350 ₪, כאשר כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

למען הסר ספק, סכומים אלה מתווספים לסכומי הוצאות שנפסקו לטובת התובעת בישיבות קודמות.

18. המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים (לנתבעת יש להעביר לכתובת שנמסרה מפי מר סייד אחמד בעמ' 15 לפרוטוקול), ותפעל לסגירת התיק.

ניתן היום, ט' טבת תשע"ט, 17 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.