1. התובע, נתין סודן, עבד אצל הנתבעת מס' 2 (להלן – החברה), העוסקת בעבודות חשמל, כעשרה חודשים בין אמצע אוגוסט 2015 לתחילת יולי 2016 עת התפטר מעבודתו.

בזמנים הרלבנטיים לתביעה היה הנתבע מס' 1 (להלן – קבלו) מעורב בתפעול החברה, אם כי מעמדו בחברה באותה תקופה לא הובהר ויידון בהמשך. לפי מסמכים שהומצאו לאחר ישיבת ההוכחות, החל מיום 1.11.16 קבלו הוא בעל מניות יחיד בחברה.

2. בתובענה זו נתבעו זכויות שונות לפי משפט העבודה המגן, כאשר כבר בפתח פסק הדין יש להדגיש כי הראיות שהוצגו הן דלות במיוחד. לא הוצגו תלושי שכר, לא הוצגו ראיות בדבר תשלום שכר (למעט המחאה אחת של מי שהיתה בעלת החברה ונפטרה, גב' לינדה קבלו ז"ל, גרושתו של קבלו), לא הוצגו דוחות נוכחות או כל מסמך אחר שיכול ללמד על מערכת יחסי העבודה ועל התנהלות הצדדים בזמן אמת, בעת שהתקיימו בין מי מהם יחסי עבודה.

כאמור, לתצהיר התובע צורף צילום המחאה אחת, לפקודת התובע, מאת גב' לינדה קבלו.

לאחר ישיבת ההוכחות התאפשר לקבלו להציג מסמכים נוספים (בהתחשב בכך שאינו מיוצג). הוצגה אסופת מסמכים שרובה אינה רלוונטית למחלוקות נשוא ההליך. הוצג מסמך הנחזה להיות כתב ויתור על טענות, מופנה לקבלו ולכאורה חתום על ידי התובע ומסמכים שונים המעידים על העברת המניות של החברה לידיו של קבלו. כן הוצגו מסמכים רפואיים שונים לגבי קבלו ותעודת פטירה של גרושתו, גב' לינדה קבלו ז"ל, שהיתה אחת משני בעלי מניות בחברה, עד יום 1.11.16.

לאמור לעיל יש להוסיף כי מאחר שהנתבעים לא היו מיוצגים לאורך מרביתו של ההליך, לא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמם ואף סיכום הטענות שהוגש מטעמם היה דל ביותר.

3. לישיבת ההוכחות רק קבלו התייצב מטעם הנתבעים, ויתר על זכותו לחקור בחקירה נגדית את התובע ובנסיבות דיוניות חריגות אלה, קבלו העיד תוך שהוא משיב לשאלות בית הדין ולשאלות ב"כ התובע. כאמור, לא נשמעו עדים נוספים מלבדו. האמור בתצהיר התובע לא נסתר, אך מאחר שהתובע עצמו לא העיד בפני בית הדין, לא התאפשר להתרשם ממהימנות עדותו ונכונות תוכן תצהירו.

בנסיבות אלה, ההכרעה בפסק הדין מבוססת בעיקרה על נטלי ההוכחה הקבועים בדין.

4. למען שלמות התמונה יש לציין כי מלכתחילה נתבעה חברה נוספת. בפסק דין מיום 2.5.18 נמחקה התביעה בשל מחדלו של התובע להגיש תצהירים במועד שנקצב. משהתבקש ביטולו של פסק הדין, הוא התבקש רק כנגד הנתבעים, כך שמחיקת ההליך כנגד הנתבעת מס' 3 נותרה בעינה (ר' החלטה מיום 11.6.18).

5. להלן תמצית גרסת התובע וטענותיו:

לפי גרסת התובע, הוא הועסק על ידי קבלו, באמצעות החברה, בביצוע עבודות חשמל, החל מיום 15.8.2015 ועד ליום 1.7.2016. קבלו קיבל את התובע לעבודה, שילם את שכרו והנחה אותו בעבודתו באופן יומיומי. על כן יש לראות בו מעסיקו הישיר של התובע.

כן נטען שהתובע עבד ששה ימים בשבוע, 8 שעות ביום, למעט בשני חודשי העבודה האחרונים במהלכם עבד חמישה ימים בשבוע בלבד. שכרו של התובע שולם לו מדי חודש באיחור ובמזומן על ידי קבלו. שכר החודשים מאי ויוני 2016 שולם רק מספר חודשים לאחר סיום העסקתו, כאשר חלק מהסכום טרם שולם עד היום.

התובע התפטר מעבודתו לאחר ששכרו לחודשיים האחרונים לא שולם.

6. להלן תמצית גרסת הנתבעים וטענותיהם:

התובע הועסק על ידי החברה בלבד, שבתקופה הרלבנטית לתביעה הייתה בבעלותה הבלעדית של אשתו לשעבר של מר קבלו, גב' לינדה קבלו ז"ל, שנפטרה ביום 21.1.2016 (להלן – המנוחה). החל משנת 2015, עקב מצבה הבריאותי של המנוחה שהקשה עליה לנהל את החברה, קבלו סייע לה בתפעול החברה, אולם הוא לא היה בעל משרה בחברה או עובד שלה. רק בחודש ינואר 2017, לאחר פטירת המנוחה, נטל קבלו את ניהולה השוטף של החברה, במטרה לסיים את פעילותה.

הנתבעים לא הכחישו כי בתקופות שבהן קבלו סייע למנוחה בתפעול החברה, הוא עמד בקשר עם התובע, אולם לטענתם קבלו לא קיבל את התובע לעבודה, לא הנחה אותו בעבודתו, לא שילם או הלין את שכרו ואין בקשר שקיים עם התובע כדי ליצור יחסי עבודה ביניהם.

הנתבעים הכחישו את תקופת ההעסקה של התובע ומתכונתה, וטענו כי ככל הידוע להם שולמו לתובע מלוא שכרו וזכויותיו כדין.

דיון והכרעה

7. שני נושאים עיקריים עומדים לדיון בפסק הדין. הראשון - שאלת זיהוי המעסיק, היינו האם יש לראות בחברה ובקבלו כמעסיקים ביחד ולחוד של התובע. הנושא השני - חישוב הזכויות המגיעות לתובע.

זיהוי המעסיק

8. אין חולק כי החברה הייתה מעסיקתו של התובע (סעיף 6 לכתב התביעה וסעיף 7.1 לכתב ההגנה). בסיכומיו של קבלו נטען לראשונה כי התובע לא עבד אצל החברה, אלא שהוא הועסק על ידי קבלן משנה בשם סלאח. מדובר בטענה שהועלתה בשלב מאוחר ביותר בבירור ההליך, מהווה שינוי גרסה ואף עומדת בסתירה לעדותו של קבלו בבית הדין, לפיה סלאח היה עובד של החברה (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 8 -11). על כן טענה זו נדחית.

9. במחלוקת העיקרית הנוגעת למעמדו של מר קבלו כמעסיק, הרי שלאחר עיון בטענות הצדדים ובעדויותיהם וכן בראיות המעטות שהוצגו, הגענו לכלל מסקנה לפיה יש לראות בקבלו כמעסיק הישיר של התובע במשותף עם החברה.

10. לפי הפסיקה, המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע איזה משקל יש לתת לכל אחת מהן. עוד נקבע, כי לעיתים סימני ההיכר של המעסיק אינם חד משמעיים, כך שרק בהצטבר כל המאפיינים ניתן יהיה להשיב על השאלה מיהו המעסיק שעימו התקיימו בפועל יחסי עובד מעסיק, ושהוא זה הנושא בחובות המוטלות כלפי העובד (ע"ע (ארצי) 1334/04 טופר – מועצה מקומית תל שבע, 29.12.2004).

ר' גם הנפסק בע"ע (ארצי) 60/10 Bishnu – אפללו, 4.10.2011:

"הלכה פסוקה היא כי זהותו של מעסיק אינה נקבעת על פי הגדרות הצדדים עצמם, כי אם על סמך בחינה מהותית של כלל נסיבות המקרה, "ותוך העמדת תכליתם של דיני העבודה מול עינינו, וביתר ספציפיות – התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה" (ע"ע 478/09 יצחק חסידים – עיריית ירושלים, מיום 13.1.2011; להלן – עניין חסידים). מבחני העזר שהותוו לצורך כך בפסיקה כוללים, בין היתר, את השאלות מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי קבע את תנאי העסקתו; מי חייב לשאת בתשלום שכרו; ובידי מי הכוח לפטרו (דב"ע נב/ 142-03 אלהרינאת – כפר רות, פד"ע כד 535 (1992)).

עם זאת מבחני העזר אינם עומדים בפני עצמם, ואין ליישמם באופן טכני; "התשובה לעולם אינה תלויה... בהתקיימות מבחן ספציפי זה או אחר, אלא במכלול התמונה" (עניין חסידים)."

ור' גם ע"ע (ארצי) 12629-02-13 לוי – אודמפור, 10.5.2015, שם נפסק:

"יש לבחון את זהות המעביד "על פי העובדות והנסיבות אשר מתקיימות בפועל, להבדיל מהכסות המשפטית שנותנים הצדדים ליחסים ביניהם", וכי יש לקבל את הטענה בדבר העסקה במשותף בנסיבות שבהן דחיית הטענה כאמור "תעמיד את העובד בפני שוקת שבורה ותאפשר למי שנהנה מעבודתו, בין ישירות ובין בעקיפין, להתחמק מכל אחריות כלפי העובד." "

12. בענייננו, התובע העיד בתצהירו שקבלו קיבל אותו לעבודה וכי לא היה בקשר עם אף אחד אחר מלבדו. עוד העיד שקבלו היה איתו באתר העבודה מדי יום והנחה אותו בעבודתו, וכן היה זה ששילם את שכרו מדי חודש (סעיפים 6, 9 ו-12 לתצהיר התובע).

קבלו העיד שעם ההתדרדרות במצבה הבריאותי של המנוחה, הוא התבקש על ידי מנהל החברה, מר אבי אלפסי, ועל ידי עובד החברה, מר סלאח, לסייע בתפעול החברה, אולם לא היה עובד של החברה בתקופה הרלבנטית לתביעה (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 8-11 ושורות 16-18).

אם אכן היה מוכח שקבלו היה עובד החברה ופעל בשמה, אזי היה מקום לדחות את התביעה כנגדו. זאת מאחר שגם אם כל האמור בתצהיר התובע היה מתקבל במלואו, לא היה בכך להעיד שקבלו היה מעסיקו הישיר, שכן הקשר בין העובד לחברה (מעסיקתו) נעשה תמיד באמצעות אחד מעובדיה או מנהליה.

אלא שקבלו עצמו חזר וטען שלא היה עובד של החברה או בעל משרה בה בתקופת העסקתו של התובע. על כן, לא ניתן לראות בו כמי שעמד בקשר עם התובע מטעם החברה ושימש רק כ"פניה" של החברה המעסיקה.

13. בנוסף, לא עלה בידי קבלו לסתור את עדות התובע לגבי אופי היחסים ביניהם, והוא אף לא הציג גרסה נגדית לעניין זה, למעט הכחשה כללית וגורפת של גרסת התובע. נהפוך הוא – קבלו אישר, הן בכתב ההגנה והן בעדותו, כי התובע מוכר לו וכי "עמד בקשר עם התובע" במהלך תקופת עבודתו (סעיף 9 לכתב ההגנה; עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 19 -23).

לכך יש להוסיף כי בישיבת ההוכחות קבלו נקב בשמותיהם של שני בעלי תפקידים בחברה (מר אלפסי ומר סלאח), שיכלו לכאורה לשפוך אור על שאלות כגון מי קיבל את התובע לעבודה, מי קבע ושילם את שכרו, מי הנחה אותו בעבודתו וכיו"ב, אולם אלה לא זומנו לעדות. עובדה זו שוקלת לחובת הנתבעים (ע"א 641/87  קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239 (1990)).

הראייה היחידה שהוגשה במסגרת ההליך, שיתכן והיה בה כדי לערער את גרסת התובע, הוגשה דווקא על ידי התובע עצמו (נספח א' לתצהיר התובע). מדובר בהמחאה מחשבונה של המנוחה, שנרשמה לפקודת התובע. דא עקא, במסגרת ההליך לא הובהרו נסיבות מסירת ההמחאה ולא ניתן הסבר כלשהו לסכום הנקוב בה. על כן אין בה כדי ללמד דבר לגבי זהות משלם שכרו של התובע.

14. זאת ועוד – קבלו הציג מסמך הנחזה להיות כתב ויתור על טענות שנחתם לכאורה על ידי התובע ביום 12.4.2017 (הוגש במסגרת הודעת הנתבעים מיום 13.6.2019; להלן – כתב הוויתור), שזו לשונו:

"אני אדם אברהים מצהיר כי אין לי שום טענות ובקשות וחובות לקבלו מרדכי 62637178 ולא אתבע כל גורם בגין השהות שלי בישראל."

(ההדגשה הוספה – ד.ו.)

מבלי לקבוע מסקנות לגבי מהימנות המסמך או החתימה, יש בעצם תוכנו של כתב הוויתור כדי לתמוך בטענה שהתקיים קשר העסקה ישיר בין התובע – החתום לכאורה על כתב הוויתור, לבין קבלו – כלפיו מופנה כתב הוויתור.

15. לכל הנימוקים המפורטים לעיל יש להוסיף כי ביום 13.6.2019 קבלו הגיש בקשה למחוק את התביעה נגדו, מן הטעם שלא מתקיימות בעניינו העילות להרמת מסך ההתאגדות וכן מאחר שהפך לבעל מניות בחברה רק לאחר סיום תקופת עבודתו של התובע.

כאמור, מצאנו כי לקבלו אחריות כלפי התובע כמעסיק דווקא משום שבתקופת העסקתו של התובע לא היה בעל תפקיד כלשהו בחברה, והקשר שהתקיים בין השניים – ואשר לא הופרך – היה קשר עצמאי ונפרד מהקשר של התובע עם החברה. בנסיבות אלה, מתייתר הדיון בשאלה אם היה מקום לחייב את קבלו אף מן הטעם שבמועד הגשת התביעה שימש כבעל המניות היחיד של החברה.

16. לאור כל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה לפיה מתקיימים בקבלו סממנים מספקים התומכים במסקנה לפיה יש לראותו כמעסיק של התובע.

כלומר, החברה וקבלו היו מעסיקיו של התובע במשותף, ושניהם נושאים, ביחד ולחוד, בחובות המעסיק כלפי התובע.

מכאן יש לפנות ולבחון את תביעותיו הכספיות של התובע.

תקופת העבודה של התובע ומתכונתה

17. לטענת התובע, הוא עבד עבור הנתבעים החל מיום 15.8.2015 ועד ליום 1.7.2016, כאשר לאורך תקופת העבודה עבד 8 שעות ביום שישה ימים בשבוע, למעט בחודשים מאי-יוני 2016, בהם עבד חמישה ימים בשבוע.

18. בסעיף 5א לחוק הודעה לעובד חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד), נקבע כי הנטל להוכחת הרכיבים המפורטים בסעיף 2 לחוק, ביניהם תאריך תחילת העבודה ואורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד (סעיפים 2(א)(2) ו-2(א)(6) לחוק הודעה לעובד), יועבר לכתפי המעסיק מקום בו לא ניתן לעובד טופס הודעה על תנאי עבודתו.

הנתבעים לא סתרו את טענת התובע לפיה מעולם לא נמסרה לו הודעה לעובד על תנאי העסקה, ולא הציגו כל הודעה כאמור. על כן, נטל ההוכחה לעניין תקופת העסקתו של התובע ומתכונתה עובר לכתפיהם. כך גם נטל ההוכחה לגבי נתונים נוספים הדרושים לבירור התובענה, כגון גובה השכר (סעיף 2(א)(5) לחוק הודעה לעובד).

19. הנתבעים לא הציגו כל גרסה לגבי תקופת עבודתו של התובע או מתכונתה, והסתפקו בהכחשה סתמית וגורפת של טענות התובע בעניין זה (סעיפים 14 ו-20 לכתב ההגנה). בנוסף, התיאור שבתצהיר התובע לא נסתר.

בנסיבות אלה, יש לקבל את גרסת התובע. כלומר - התובע הועסק על ידי הנתבעים החל מיום 15.8.2015 ועד ליום 1.7.2016, ובמסגרת עבודתו עבד 8 שעות שישה ימים בשבוע, למעט בשני חודשי ההעסקה האחרונים, בהם עבד חמישה ימים בשבוע בלבד.

בהתאם לנתונים אלה יחושבו להלן רכיבי התביעה השונים.

20. שכרו של התובע

לפי גרסת התובע, בתחילה שולם לו שכר יומי של 270 ₪, ובשלב מסוים שכרו הועלה ל - 300 ₪ ביום. התובע לא פירט את מועד העלאת השכר, והסתפק בטענה כי בחודשים מאי-יוני 2016 עמד שכרו היומי על סך 300 ₪.

בדומה לנושאים עובדתיים אחרים, גם בעניין גובה שכרו של התובע הנתבעים לא הציגו כל גרסה ואף לא הוצגו ראיות לסתור את תיאור התובע בתצהירו.

על כן, בהתאם להוראות סעיף 5א לחוק הודעה לעובד, מתקבלת גרסתו של התובע אף לעניין תעריף שכרו היומי. עם זאת, משהתובע לא נקב בתאריך המדויק להעלאת שכרו, יש לקבוע כי בין התאריכים 15.8.2015 ועד לתאריך 30.4.2016 עמד שכרו היומי על סך 270 ₪, ורק החל מיום 1.5.2016 עלה שכרו לתעריף יומי של 300 ₪.

הפרשי שכר בגין עבודה בחודשים מאי-יוני 2016

21. לפי גרסת התובע, לא קיבל תשלום מלא עבור עבודתו בחודשים מאי-יוני 2016 וכן עבור יום עבודתו האחרון (1.7.2016). רק מספר חודשים לאחר סיום עבודתו, קבלו שילם לתובע 9,200 ₪, בשלושה תשלומים, שהאחרון היה בחודש מרץ 2017. על יסוד תיאור עובדתי זה נתבעו הפרשי שכר בסך 4,300 ₪.

גרסת הנתבעים לפיה לתובע שולם מלוא השכר המגיע לו אינה נתמכת בכל ראיה. זאת למרות שמדובר בטענת "פרעתי", כלומר שעל הנתבעים מוטל הנטל להראות שלתובע שולם מלוא השכר המגיע לו.

כאמור, בסוגיה זו לא הוצגה כל ראיה מצד הנתבעים, למעט כתב הוויתור.

22. על פי הלכה הפסוקה, "הכלל המושרש בבתי הדין לעבודה הינו כי יש ליתן משקל מועט יחסית לכתבי ויתור של עובדים וכי רק במקרים בהם ברור באופן חד משמעי כי העובד היה מודע לחלוטין לזכויותיו ולפירוטן והחליט לוותר עליהן ינתן משקל לחתימת כתב הויתור" (דב"ע נו/29- 3 תנובה בע"מ – לוסקי, פד"ע לג 241 (1998), ור' גם דב"ע נב/217- 3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל – הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"ע כז 3, 35-34 (1994)). מטעם זה, אין בית הדין לעבודה ממהר ליתן תוקף לכתבי ויתור ובוחן את תוקפם (דב"ע (ארצי) 98/ 10- 2 קנטי – דיגיטל אקויפמנט (זק) בע"מ, 1.6.99).

בענייננו, כתב הוויתור מנוסח בלשון כללית, אין בו התייחסות מפורשת לזכויות על פי משפט העבודה המגן או לזכויות כלשהן הנובעות מיחסי העבודה וסיומם, ובכלל זה לתשלום שכר עבודה, ואף לא הובאו כל ראיות לגבי נסיבות החתימה על המסמך.

בנסיבות אלה, יש ליתן למסמך זה משקל נמוך, ואין בו להעיד על מיצוי זכויותיו של התובע, ובפרט אין בו להעיד על תשלום מלוא שכרו.

23. משלא עלה בידי הנתבעים להוכיח טענתם, מתקבלת תביעת התובע בגין רכיב זה, בסך 4,300 ₪.

גמול בגין עבודה בשעות נוספות

24. לטענת התובע, לאורך תקופת עבודתו (למעט בחודשים מאי-יוני 2016) עבד בשעות נוספות מדי יום שישי – שעתיים בתעריף של 125% ושלוש שעות בתעריף של 150%, בגינן לא שולם לו גמול שעות נוספות בסך 7,880 ₪.

בסעיף 26ב(ג) לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) נקבע כי במקרים בהם המעסיק לא מסר לעובד תלוש שכר כדין, חזקה שנקבע לעובד שכר כולל בניגוד לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, ויש לראות בשכר ששולם לו כשכר רגיל בלבד, שאינו כולל תשלום בעד שעות נוספות, אלא אם הוכח אחרת.

כאמור, הנתבעים לא הציגו תלושי שכר, וממילא לא סתרו את גרסתו של התובע או הציגו גרסה נגדית לעניין זכאותו לתשלום גמול שעות נוספות.

על כן, יש לקבוע כי השכר היומי ששולם לתובע מהווה תשלום בעד השכר הרגיל בלבד, ואינו כולל גמול בעד עבודה בשעות נוספות

25. למרות האמור לעיל, לא מצאנו לקבל את תחשיב התובע, וזאת משני טעמים.

ראשית, התובע לא טען שלא שולם לו שכר עבודה כלל בגין עבודה בשעות הנוספות, אלא רק כי שולם לו שכר עבודה רגיל בגין עבודתו בימי שישי. על כן, זכאי התובע לתוספת גמול השעות הנוספות, בגובה 25% ו-50% משכרו השעתי, בהתאמה, ולא לשכר בעד השעה הנוספת כולה (125% ו-150%).

שנית, בהתאם לקביעה לעיל לפיה בחודשים אוגוסט 2015 עד אפריל 2016 (בהם טען התובע כי עבד שישה ימים בשבוע), היה שכרו היומי של התובע 270 ₪ בלבד, ולא 300 ₪. לכן, שכרו השעתי של התובע באותה תקופה היה 33.75 ₪, ולא 37.5 ₪ כפי שהציג התובע בתחשיבו.

בהתאם לאמור, זכאי התובע להפרשי גמול שעות נוספות בסך 2,467 ₪ בלבד.

((33.75 ₪ * 25% * 2 שעות * 4.3 שבועות * 8.5 חודשים)+(33.75 ₪ * 50% * 3 שעות * 4.3 שבועות * 8.5 חודשים))

26. פדיון חופשה

לטענת התובע, על הנתבעים לשלם לו פדיון חופשה בגין 11.5 ימי חופשה אותם לא ניצל במהלך תקופת עבודתו, בסך 3,450 ₪.

הנתבעים לא הציגו כל גרסה לעניין זכאות התובע לימי חופשה, והסתפקו בהכחשה סתמית, ובטענה כי "ככל הידוע להם" שולמו לתובע מלוא זכויותיו כחוק.

על פי ההלכה הפסוקה, "הימנעות המעביד מהצגת פנקס חופשה מעביר אליו את הנטל להוכחת יתרת החופשה לעובד" (דב"ע לא/ 3-22 ציק ליפוט – קסטנר, פד"ע ג' 215, 219 (1972)).

כאמור, הנתבעים לא הציגו פנקס חופשה ואף לא כל ראייה אחרת כגון תלוש שכר, שיש בה להעיד על ניצול חופשות על ידי התובע במהלך תקופת העבודה.

נוכח האמור, מתקבלת תביעת התובע בגין רכיב זה.

דמי גמולים לפנסיה (חלק המעסיק בתגמולים ובפיצויים)

27. לטענת התובע, לא בוצעו עבורו הפרשות פנסיוניות, בשיעור של 12% משכרו, בהתאם לאמור בצו ההרחבה בענף הבניין החל על הצדדים, בסך 9,450 ₪. לחלופין נתבעו דמי גמולים לפי צו ההרחבה הכללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק.

הנתבעים לא טענו כל טענה בנושא זה והסתפקו בהכחשה סתמית וגורפת של טענות התובע (סעיף 25 לכתב ההגנה). כמו כן, הכחישו הנתבעים את תחולת צו ההרחבה בענף הבניין, בהיעדר ידיעה.

28. אשר לתחולת צו ההרחבה בענף הבניה – משאין מחלוקת בין הצדדים כי עיסוקה של החברה הוא בביצוע עבודות חשמל, הרי שעל פי הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה, המפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (https://www.cbs.gov.il/he/publications/Pages/2015/הסיווג-האחיד-של-ענפי-הכלכלה-2011-מהדורה-מעודכנת.aspx) , עבודות חשמל באות בגדר "עבודות בניה מיוחדות" ענף F (בינוי), ענף ראשי 43 (עבודות בניה מיוחדות), ענף 432 (התקנת תשתיות חשמל), הכולל התקנת מערכות חשמל (4322).

29. בהתייחס לעצם הביטוח הפנסיוני – מאחר שהנתבעים לא הציגו כל גרסה לגבי ביצוע הפקדות פנסיוניות לזכות התובע או בדבר ביצוע תשלום חלף הפקדות פנסיוניות על פי תורת הביצוע בקירוב (לעניין זה ר' בר"ע (ארצי) 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים בע"מ – Hitam Abaker, 26.2.2015), ומשלא הוצגו כל ראיות המעידות על ביצוע הפקדות או תשלום כאמור, הרי שדין התביעה ברכיב זה להתקבל.

30. עם זאת, גם בעניין זה לא מצאנו לקבל את תחשיב התובע, שכן נראה שזה חושב על סמך שכר עבודה יומי בסך 300 ₪ לכל תקופת העבודה, ועל סמך שבוע עבודה בן שישה ימים במשך כל תקופת העבודה. תחשיב זה אינו עולה בקנה אחד עם הקביעות לגבי היקף העבודה והעלאת השכר, כפי שפורטו לעיל.

לפיכך, על הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בגין אי-ביצוע הפקדות עבור תגמולי מעסיק ועבור פיצויי פיטורים, בסך 8,445 ₪.

((270 ₪ * 25 ימים * 8.5 חודשים * 12%) + (300 ₪ * 21.6 ימים * 2 חודשים * 12%))

31. דמי חגים

לטענת התובע, לא שולמו לו דמי חגים בגין ארבעה ימי חג שחלו במהלך תקופת העסקתו, בסך 1,200 ₪.

לפי צו הרחבה – הסכם מסגרת 2000, שעניינו תשלום דמי חגים, עובד יומי זכאי לדמי חגים רק לאחר שהשלים שלושה חודשי עבודה.

מעיון בלוח השנה עולה כי במהלך תקופת עבודתו של התובע חלו שלושה ימי חג בלבד במהלך שבוע העבודה (לא חלו ביום השבת או במהלך שלושת חודשי העבודה הראשונים של התובע) – פסח שני (29.4.16), יום העצמאות (12.5.16) ושבועות (12.6.16).

בנוסף, שניים משלושת ימי החג האמורים חלו במהלך החודשים מאי-יוני 2016. מכיוון שהפרשי השכר שנפסקו לזכות התובע בגין חודשים אלב חושבו על סמך חודש עבודה מלא, אין התובע זכאי לתשלום דמי חגים בגין חגים שחלו בחודשים אלה, שכן הדבר יהווה תשלום בכפל.

אשר על כן, התובע זכאי לדמי חגים בגין יום חג אחד בלבד, שחל בתאריך 29.4.2016, בסך 270 ₪.

32. פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה

כאמור, לטענת התובע לא נמסרה לו הודעה לעובד בדבר תנאי עבודה, ועל כן נתבע פיצוי בסך 6,000 ₪, בהתאם לחוק הודעה לעובד.

מלבד הכחשה סתמית של טענת התובע (סעיף 25 לכתב ההגנה), הנתבעים לא התייחסו כלל לנושא ההודעה לעובד, ולא הציגו הודעה כאמור.

משלא הוצגה הודעה כנדרש על פי חוק, לא נטען לקיומה של הודעה כאמור ולא נטענה כל טענה לגבי הסכום שנתבע בגין מחדל זה, התביעה ברכיב זה מתקבלת.

פיצוי בגין אי-מתן תלושי שכר

33. לטענת התובע, לאורך תקופת עבודתו הנתבעים לא מסרו ולו תלוש שכר אחד, על כן יש לחייבם בתשלום פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, בסך כולל של 50,000 ₪ לכל תקופת העסקתו.

גם בעניין זה הסתפקו הנתבעים בהכחשה סתמית של טענות התובע (סעיף 25 לכתב ההגנה), לא הציגו כל תלוש שכר ואף לא טענו לקיומם של תלושים. על כן מתקבלת גרסתו העובדתית של התובע.

34. אשר לסכום שיש לפסוק לזכות התובע בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר, בראות עינינו אין מדובר בנסיבות בהן ראוי לפסוק את סכום הפיצויים המקסימלי לפי סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר.

על פי הפסיקה, פיצויים בהתאם לסעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר, הם פיצויים עונשיים, בעלי אופי הרתעתי (ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – זואילי, 16.11.2011, להלן – עניין דיזינגוף קלאב). בעניין דיזינגוף קלאב נקבעו מספר אמות מידה לבחינת הזכאות לפיצויים לדוגמה, ביניהן תום לבם של הצדדים, מהות הפגיעה בעובד ונסיבותיו האישיות של העובד, מהות הפגיעה בעובד כתוצאה מההפרה, מידת ההפרה וחומרתה, משך ההפרה, האם ההפרה בוצעה ביודעין ובכוונה תחילה, האם מדובר בהפרה שיטתית של אותו מעביד במקום העבודה וכן שיקול ציבורי הרתעתי.

בנסיבות ענייננו, הנתבעים לא היו מיוצגים לאורך מרביתו של ההליך, וזה לקה בחסר ראייתי משמעותי, כאשר מרבית רכיבי התביעה, לרבות סוגיית תלושי השכר, התבררו על סמך נטלי ההוכחה בלבד ומבלי שנדונו לגופן. לכך יש להוסיף כי מדברי הצדדים עולה כי מדובר בחברה משפחתית קטנה, שפעילותה הגיעה לסיומה.

מאידך, יש להביא בחשבון את העובדה כי בענייננו מדובר במקרה שבו לא נמסרו לעובד תלושי שכר כלל, שהוא בעל דרגת חומרה גבוהה יותר, ולא במקרה שבו נמסרו תלושי שכר החסרים חלק מהנתונים שפירוטם נדרש על פי חוק, או הכוללים נתונים שאינם נכונים.

בשקלול כל האמור לעיל, יש לחייב את הנתבעים בפיצויים בסך 10,000 ₪ בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר.

35. פיצויי הלנת שכר – דין התביעה ברכיב זה להידחות, מאחר שלמעט עדות כללית של התובע לפיה הנתבעים הלינו את שכרו דרך קבע (לאחר ה – 10 לחודש) וכן שילמו את שכרו האחרון באיחור ולשיעורין, אין כל ראיה בעניין זה. בשים לב לכך שמדובר בפיצויים עונשיים, כאשר אין כל ראיה לגבי המועדים שבהם השכר שולם בפועל ולמעשה אין כל ראיה בנושא תשלום השכר לתובע, אין מקום להיעתר לתביעה ברכיב זה, שנתון לשיקול דעת בית הדין.

36. סוף דבר

התביעה מתקבלת בעיקרה ועל הנתבעים לשלם התובע, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים:

1. הפרשי שכר בגין עבודה בחודשים מאי-יוני 2016 בסך 4,300 ₪;
2. הפרשי שכר בגין גמול שעות נוספות בסך 2,467 ₪;
3. פדיון חופשה בסך 3,450 ₪;
4. דמי גמולים בגין רכיב גמל ורכיב פיצויים בסך 8,445 ₪;
5. דמי חגים בסך 270 ₪;
6. פיצויים לפי סעיף 5 לחוק הודעה לעובד בסך 6,000 ₪;
7. פיצויים לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר בסך 10,000 ₪;

כל הסכומים לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

בנוסף ובהתחשב בהחלטה מיום 10.12.19, הנתבעים ישאו יחד ולחוד בהוצאות התובע לרבות שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪, אשר אם לא ישולמו בתוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ו תמוז תש"פ, (07 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.