תביעה כספית על סך 87,489 ₪ לתשלום בגין טיפול שיניים שבוצע לנתבע על ידי התובעת.

לטענת התובעת בכתב התביעה, הנתבע הגיע לבדיקה ראשונית במרפאת שיניים, שבעקבותיה הוצעה לו תכנית טיפולים שכללה את עלות הטיפולים, והנתבע הסכים לה. בהתאם להסכמה זו, במשך תקופה ארוכה בוצעו לנתבע טיפולי שיניים, ועל אף האמור הוא לא שילם את התמורה פרט לסך של 10,000 ₪.

הנתבע טען בבקשת הרשות להתגונן כי עלות הטיפול המוסכמת עמדה על סך של 20,000 ₪ בלבד. הנתבע פירט בעניין זה כי במסגרת פגישה עסקית בעניין אחר עם מנהל התובעת ואדם נוסף שהיה חבר משותף, שאל אותו מנהל התובעת, שהינו רופא שיניים, מדוע אינו מטפל בשיניו, ובהמשך בדק אותו, וציין שעלות הטיפולים הנדרשים הינה 18,000 ₪. מנהל התובעת כתב את ההצעה על מפית שהשאיר בידיו, והפנה את הנתבע לבדיקה במרפאתו. לאחר הבדיקה במרפאה, ציין כי עלות הטיפול מעט גבוהה יותר, ותעמוד על סך של 20,000 ₪. הוא הוסיף כי מדובר במחיר מיוחד לנוכח חברם המשותף. הנתבע טען כי מעולם לא קיבל לידיו את תכנית הטיפולים ואת עלות הטיפולים הנטענת על ידי התובעת, וכי מעולם לא צוין בפניו סכום אחר מאשר הסכום שהוסכם בעל פה - 20,000 ₪. לטענתו, אילו ידע כי הסכום גבוה יותר מהסכום שסוכם, הוא לא היה מבצע את הטיפול.

הנתבע הודה בבקשת הרשות להתגונן כי שילם סך של 10,000 ₪ בלבד, לנוכח מצוקה כספית, וכי הוא נותר חייב סך של 10,000 ₪ נוספים.

בדיון בבקשת הרשות להתגונן, ניתן פסק דין חלקי על הסך שהודה בו הנתבע 10,000 ₪, וניתנה רשות להתגונן ביחס לייתרה. הצדדים הגישו תצהירים מפורטים, והתקיים דיון הוכחות וסיכומים בעל פה.

השאלה המרכזית השנויה במחלוקת הינה מה הייתה עלות הטיפול המוסכמת בין הצדדים: האם סך של כ- 90,000 ₪ כטענת התובעת, או שמא סך של 20,000 ₪ כטענת הנתבע.

לאחר שבחנתי את מכלול החומר שהוגש, ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ואת טענותיהם, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבע שלפיה הוסכם עמו כי עלות כלל הטיפולים תעמוד על סך של 20,000 ₪ וכי לא סוכם עמו על תשלום נוסף מעבר לכך. להלן אפרט בקצרה את עיקר שיקוליי.

שיקול מרכזי הוא, כי גרסת הנתבע שלפיה היה סיכום על טיפולים בעלות של 20,000 ₪, זכתה לתמיכה משמעותית בתצהירו של מנהל התובעת ובעדותו. בתצהיר פירט מנהל התובעת כי בשלב הראשון אכן הוסכם עם הנתבע כי יבוצע טיפול בסיסי ביחס לשתי שיניים, בעלות של 20,000 ₪. עם זאת לדבריו, לאחר הצלחת הטיפול הראשוני הסכים הנתבע לתכנית רחבה יותר שהוצעה לו, בעלות של כ- 90,000 ₪. בעדותו שב ואישר מנהל התובעת כי בשלב הראשון הוסכם על טיפול בסך של 20,000 ₪, והוא אף ציין כי נערך מסמך ביחס לכך, במרפאה, אולם המסמך כבר לא קיים כי הטיפול נרשם במחשב (עמ' 13, ש' 8, 15). עדות מנהל התובעת תומכת אפוא ברכיב המרכזי בגרסת הנתבע, שלפיה, לאחר הבדיקה הראשונית במרפאת התובעת, הוסכם על עלות טיפול בסך של 20,000 ₪. גרסת מנהל התובעת אף תומכת ברכיב נוסף בגרסת הנתבע, שלפיה נערך מסמך ביחס לסכום של 20,000 ₪, הגם שבעניין זה קיימת מחלוקת האם כבר בבית הקפה נערכה בדיקה ונכתבה הצעת מחיר, אם לאו. ברם, מדובר בסוגיה שאינה מהותית, מרגע שאין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר הבדיקה במרפאה, הוצע והוסכם על טיפול בסך של 20,000 ₪.

שיקול מרכזי נוסף הינו כי לדברי מנהל התובעת, בפגישה הנוספת במרפאת התובעת שבה לטענתו הוסכם על טיפולים מורחבים בסך של כ- 90,000 ₪, הוא ערך כפי שהוא נוהג תמיד לערוך – מסמך בכתב ידו אשר מפרט את התכנית ואת העלות המשוערת. לדבריו מסמך זה אמור להיות בתיקו של הנתבע במרפאה (עמ' 12, ש' 21-27; עמ' 13, ש' 11-13). ברם, המסמך האמור, שהוא מרכזי ביחס למחלוקת נושא התביעה, לא הוגש על ידי התובעת, ומחדל זה נזקף לחובתה.

יתרה מכך; לתצהיר של מנהל התובעת צורף מסמך מודפס של תכנית טיפולים (נספח א') שלפי הטענה בתצהיר, זה המסמך שנמסר לנתבע ושהנתבע הסכים לו טרם תחילת הטיפולים. מסמך זה, שאמור להיות מסמך מרכזי בתיק, לא צורף לכתב התביעה. בנוסף, בעדותו בבית המשפט מנהל התובעת לא הפנה מיוזמתו למסמך זה כלל, אלא הפנה כאמור רק למסמך בכתב ידו שנותר בתיק במרפאה ולא הוגש לבית המשפט. לאחר מכן, כאשר נשאל על ידי בית המשפט מהו אותו נספח א' שצורף לתצהירו, השיב כי מדובר בתכנית שבוצעה בפועל שמודפסת לפי תאריכים (עמ' 13, ש' 27). זאת, הגם שמדובר בתכנית טיפולים שלפיה הטענה בתצהיר נמסרה למטופל מראש. כאשר נשאל מנהל התובעת לגבי תאריכי הטיפולים על גבי נספח א', שבכולם נכתב מועד הביקור הראשון של הנתבע במרפאה 25.8, הגם שלפי עדותו התכנית הרחבה נערכה רק בביקור הנוסף בחודש ספטמבר, השיב מנהל התובעת כי "לוקחים את התאריך הראשון שנכנס הלקוח, התאריך פה הוא לא מעניין" (עמ' 13, ש' 30-31). ברם, תאריך עריכת המסמך הוא חשוב ביותר, שכן המחלוקת היא האם המסמך נמסר מראש לנתבע, או שמא הופק בדיעבד בלבד. העובדה כי מנהל התובעת לא הפנה מיוזמתו למסמך שצורף לתצהירו, אלא למסמך אחר כאמור שלא הוגש, והעובדה כי הסבריו ביחס למסמך היו מוקשים, מחזקות את טענת הנתבע שלפיה המסמך האמור לא נמסר לו מעולם.

לכך יש להוסיף כי מנהל התובעת העיד כי כאשר המשרד של התובעת היה מבקש מהנתבע לשלם עבור הטיפולים בהגיעו לקבל טיפול, הנתבע היה מתפלא על גובה הסכום ומבקש הסבר, ואז תכנית הטיפולים היתה מודפסת לו, וכי הוא קיבל 5-7 הדפסות כאלה. מנהל התובעת השיב לשאלת הבהרה בעניין זה, כי מנהלת המשרד היא זו שהייתה בין הייתר מבקשת מהנתבע לבצע את התשלום (עמ' 14, ש' 3-7). ברם, התובעת לא הגישה תצהיר מטעם מנהלת המשרד ולא העידה אותה, הגם שמדובר בעדה חשובה שיכולה הייתה לתמוך בטענה כי בזמן אמת במהלך חודשי הטיפולים, נהג המשרד לבקש מהנתבע לשלם והדפיס לו שוב ושוב את תכנית הטיפולים עם העלות.

מן העבר האחר, גרסתו של הנתבע בכל הנוגע לכך שלאחר הבדיקה במרפאה הוסכם אך ורק על תשלום בסך 20,000 ₪ לא נסתרה. אכן, מטעם התובעת הוגש תצהירו של החבר המשותף שנכח בפגישה בבית הקפה עם מנהל התובעת ועם הנתבע. לפי הטענה בתצהיר, באותה פגישה שהתמקדה במיזם עסקי של אנרגיה סולארית, העיר הנתבע בדרך אגב כי יש לו כאבים בשיניים, ומנהל התובעת הפנה אותו להיבדק במרפאתו. החבר המשותף הצהיר כי לא נערכה על ידי מנהל התובעת כל בדיקה בבית הקפה, ולא ניתנה כל הצעת מחיר. בעדותו לעומת כן, טען החבר המשותף כי כלל אינו זוכר שהנתבע התלונן על כאב בשיניים ואף הכחיש שהצהיר כך, ורק לאחר שהופנה לתצהירו השיב כי מה שכתוב בתצהיר נכון, וכי קודם לכן הוא לא זכר (עמ' 10, ש' 21-25). ואכן, אין להתפלא על כך שהחבר המשותף לא זכר את הפרטים, מאחר שהתצהיר נערך כשלוש שנים לאחר הפגישה בבית הקפה, ומדובר בפרט שלא היה רלבנטי כלל למטרת הפגישה בין הצדדים. החבר המשותף אף לא זכר קיומה של פגישה נוספת של הצדדים במשרדי הנתבעת, אשר הצדדים טענו לה. בנסיבות אלה, שבהן מדובר באירוע שולי מבחינת החבר המשותף, שהתרחש כ- 3 שנים לפני חתימתו על התצהיר, לא מצאתי לייחס משקל רב לפרטים שמסר בתצהירו. יצוין עוד, כי ממילא קיים גם פער בין גרסת מנהל התובעת, שהעיד כי סוגיית השיניים עלתה רק בפגישה במשרדו, לעומת גרסת החבר המשותף שציין כי הסוגיה עלתה בפגישה בבית הקפה.

בא כוחה המלומד של התובעת טען לסתירות בגרסת הנתבע שלפיה ראה את תכנית הטיפולים לראשונה במהלך התביעה, מאחר שבא כוחו ציין אחרת בישיבה המקדמית, ומאחר שבדיון ההוכחות שהתקיים היום העיד הנתבע שקיבל את התכנית בסמוך לפני התביעה. ברם, דבריו של בא כוח של הנתבע אינם יכולים להוות סתירה לעדות הנתבע בעצמו. ולעניין עדותו של הנתבע, הרי שהנתבע אינו דובר עברית רהוטה, והוא הסביר כי כוונתו בדבריו היתה שהוא קיבל את המסמך "ממש לפי בית המשפט הראשוני" (עמ' 15, ש' 32-33) ומכאן שהכוונה היא לפני הדיון בבית המשפט. גרסת הנתבע בעדותו בסוגיית המרכזית השנויה במחלוקת הייתה עקבית ולפיה הוא הבין שהעלות הכוללת היא 20,000 ₪ וכי אם היתה נאמרת לו עלות גבוהה יותר, הוא לא היה מסכים לבצע את הטיפול. עדות הנתבע, שהיתה כאמור עקבית בסוגיה זו, ורכיבים מהותיים בה נתמכו בעדות מנהל התובעת, הייתה מהימנה בעיניי חרף הסתירות המסוימות, בעניינים שוליים, שעליהן הצביע בא כוח התובעת.

אף הטענה כי הנתבע עצם כביכול את עיניו לא הוכחה. הנתבע העיד כי הוסכם באופן פוזיטיבי על עלות של 20,000 ₪. הנתבע הגיע למנהל התובעת בדרך מקרה, בעקבות פגישה בעניין אחר, ואין כל אינדיקציה שערך סקר שוק לפני כן, או כי הוא ידע בזמן אמת מה העלות של טיפולי שיניים.

טענה אחרת של ב"כ התובע הייתה כי על הנתבע לשלם את כספי הטיפול ולו מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט. ברם, משהתקבלה גרסת הנתבע שלפיה סוכם על מחיר של 20,000 עבור הטיפולים שעבר, הרי שאין מדובר על עשיית עושר "ולא במשפט", ודי בכך כדי לדחות את הטענה. לכך יש להוסיף כי לשם קבלת טענה של עשיית עושר, על התובע להוכיח גם את היקף עשיית העושר, אולם אף רכיב זה לא הוכח. עלות טיפולי שיניים אינה בגדר ידיעה שיפוטית, ואין די בכרטיס הטיפול שהוגש בתצהירו של מנהל התובעת, כדי לבסס כראוי את היקף העושר שהופק כביכול על ידי הנתבע.

מהמקובץ עולה כי התובעת לא הוכיחה קיומו של הסכם לתשלום סך של כ- 90,000 ₪, וכי מנגד הנתבע הוכיח שנמסר לו אך ורק שעלות הטיפולים תעלה סך של 20,000 ₪, וכי זה היה תוכן ההסכם בין הצדדים. לפיכך, לאחר ביצוע התשלום בסך 20,000 ₪, מילא הנתבע את חיוביו כלפי התובעת, והוא לא הפר הסכם עמה ואף לא עשה עושר ולא במשפט.

טרם סיום ייאמר כי המחלוקת דנא, נובעת בין היתר מהתנהלות לא נכונה של התובעת, רשת מרפאות בפריסה ארצית. כאשר מוצעת למטופל תכנית טיפולים עקרונית, עם עלות משוערת, יש להחתים את המטופל על הסכם מסודר שבו מפורטת עלות הטיפולים והעלות המשוערת, וכן סוגיות נוספות שיש להסדיר בין רופא למטופלו. ניתן כמובן לציין במסגרת ההסכם, כי ייתכן שהעלות תשתנה בהתאם לצרכים רפואיים שיתבררו במהלך הטיפול, אולם התכנית והעלות המתוכננים צריכים לעמוד בפני המטופל מראש, ומן הראוי כי יאשר בכתב את הסכמתו לכך, כדי למנוע מחלוקות ואי הבנות. בא כוחה המלומד של התובעת ציין כי היחסים בין המרפאה למטופל הינם יחסי אמון, וכי לכן לא מחתימים את המטופל על הסכמתו לתכנית ולעלות. ברם, איני סבור כי יחסי אמון בין מטופל לרופאו, מושפעים לרעה באופן כלשהו מכך שהצדדים חותמים על הסכם מסודר שבו מפורטת תכנית הטיפולים והעלות המוערכת. ההיפך הוא הנכון. עריכת הסכם מסודר עשויה לתרום ליחסי האמון, שכן התחייבויות הצדדים פרוסות וידועות מראש, באופן שיכול למנוע מחלוקות שונות, כדוגמת זו המתעוררת במקרה שלפנינו.

סוף דבר: דין התביעה להידחות. בנסיבות העניין, שבהן ניתן פסק דין חלקי לאחר שהנתבע נמנע מלשלם גם את הסכום שהודה בו, מצאתי שלא לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ט, 05 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.