22 אוגוסט 2018

לפני:

כב' הרשמת קארין ליבר-לוין

החלטה

1. לפני בקשת הנתבעת להורות לתובע להפקיד ערובה בהתאם לתקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: התקנות). הנתבעת אשר אינה מיוצגת בהליך זה, ביקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בשיעור של לפחות 10% מסכום התביעה.
2. התובע התנגד לבקשה וטען כי אישורי העבודה שהציג למרבית התקופה הנתבעת מהווים ראשית ראיה להוכחת תביעתו ועל כן יש לדחות את הבקשה.
3. לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר המצוי בתיק אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל. להלן אפרט טעמיי.

המסגרת הנורמטיבית

1. הוראת תקנה 116 א לתקנות שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" קובעת בזו הלשון:

                              (א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר,

    לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של

    נתבע.

                              (ב)  היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת

   המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954

     (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין

     או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום

     הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה

     להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע

     את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט

     בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים

                             שירשמו.

                               (ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא

     הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת

                 אם הורשה התובע להפסיקה."

1. בהתאם להוראה זו, שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסעיף קטן (ב) היינו - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.

מן הכלל אל הפרט

1. ההלכה הפסוקה קבעה כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, אולם אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול הזכות של הנתבעים. כך שבמסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.
2. גם טרם כניסת תיקון התקנות לתוקף, הכריעו בתי הדין בבקשות מסוג זה בהתאם לקבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 שהוחלה בבתי הדין מתוקף תקנה 33 לתקנות.
3. התובע הינו תושב הרשות הפלסטינאית ואינו תושב מדינה שאמנת האג חלה עליה. לאור האמור בתקנה 116 א לתקנות, יש להורות כי יפקיד ערובה אלא אם המציא ראשית ראיה, הוכיח יכולת פירעון או מטעמים מיוחדים שיירשמו המצדיקים מתן פטור מהפקדת ערובה.
4. בדברי ההסבר לתיקון התקנות^[1][1] האמור נקבע כי תכלית התיקון הוא הצורך הגובר להבטיח שהנתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל מאחר שבדרך כלל אינם בעלי נכסים בישראל ועלול להיווצר קושי באיתורם ואכיפת פסק הדין כלפיהם ככל שיפסידו בתביעתם וייפסקו הוצאות לטובת הנתבעים. עוד נקבע שם כי :

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו." (ההדגשה אינה במקור).

1. התובע צירף לתביעתו אישור כי הנתבעת הנפיקה עבורו רישיונות עבודה למרבית תקופת ההעסקה הנטענת. הנתבעת הכחישה כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים וטענה כי התובע הועסק על ידי קבלן עצמאי מר חסן שואהנה אשר סיפק לנתבעת שירותים שונים בתחום הבנייה. מר שואהנה הוא שקיבל את התובע לעבודה ופיקח על עבודתו. מר שואהנה ביקש מהנתבעת, כדי לעמוד בהתחייבויותיו כלפיה, שתדאג להנפקת רישיון העבודה עבור התובע.
2. הנפקת רישיון עבודה אינו עדות נחרצת כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים אבל הוא מהווה ראשית ראיה לכך. גם אם קיימת ראשית ראיה לקיומם של יחסי עבודה, הרי שבהתאם לדברי ההסבר שהובאו לעיל, נדרש כי בנוסף יביא התובע ראשית ראיה לכך שהנתבעת לא שילמה חיוב כלשהו כלפיו. למעט רישיון העבודה לא הציג התובע כל מסמך. בשלב זה, על יסוד המסמכים המצויים בתיק בית הדין, לא ניתן לקבוע כי התובע המיג ראשית ראיה להוכחת תביעתו.
3. למעלה מן הדרוש, על אף שדי בכך כדי לקבל את הבקשה שכן מדובר בחלופות ולא בתנאים מצטברים, הרי שהתובע לא עמד אף בחלופה השניה של סעיף 116א(ב) ולא הוכיח כי ניתן יהיה להיפרע ממנו.
4. אף בטרם התיקון לתקנות נקבע כי ככלל אין להטיל ערובה על תושב הרשות הפלסטינית אך ורק בשל היותו תושב הרשות וכי יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. נפסק^[2][2] כי ככל שסיכויי התביעה טובים יצטרך המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מהתובע. התקנה החדשה העבירה את נטל ההוכחה בדבר יכולת הפירעון לכתפי התובע, ובעניינו בשלב זה לאור היעדר מסמכים גם נראה כי סיכויי התביעה אינם טובים ובכל מקרה התובע לא התייחס ליכולת להיפרע ממנו.
5. מכל הטעמים שמניתי לעיל, אני סבורה כי יש מקום להטיל ערובה על התובע לצורך הבטחת הוצאות הנתבעת בהליך זה.
6. באשר לסכום הערובה -  לאחר שנתתי דעתי מחד לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומנגד לזכות הנתבעת שלא לצאת בחיסרון כיס ולהוצאות הנפסקות בבית דין זה, מצאתי לנכון, ובשים לב לסכום עליו הועמדה התביעה, לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 1,500 ₪.
7. לאור האמור, אני מורה כי התובע יפקיד סך 1,500 ₪ בקופת בית הדין כערובה לתשלום הוצאות הנתבעת וזאת  עד לכל המאוחר ליום 10.10.2018, שאם לא כן תימחק תביעתו כנגדה ללא התראה נוספת.
8. התיק יובא לעיוני ביום 11.10.2018.

ניתנה היום, י"א אלול תשע"ח, (22 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. [1] ראה: http://www.justice.gov.il/Units/YeutzVehakika/NosimMishpatim/Pages/LaborCourtRegulationsPublication.aspx ↑

2. [2] ע"ע 1424/02 אבו נאסר נ' Saint Peter in Gallicantu (6.7.2003). ↑