פתח דבר

1. זוהי תביעה שטרית הנסמכת על המחאה בסך של 50 אלף שקלים שזמן פרעונה 25.10.15, המחאה שסורבה ביום 29.10.16 בגין הוראת ביטול ועיקול החשבון. (להלן: "ההמחאה").
2. התביעה הופנתה נגד הנתבעת 1 כמושכת ההמחאה, המשוכה על חשבונה בבנק מזרחי טפחות, ונגד הנתבע 2 כמי שערב לה, כך על פי הנטען בבקשה לביצוע השטר שהיא למעשה בבחינת כתב תביעתו של התובע.

המחלוקת ועיקר טענות הצדדים

1. אין חולק כי ביום 1.6.14, נתגבש הסכם עסקי בין חברה שבבעלות התובע – מועלם נתן, בניין כבישים ופיתוח בע"מ, ח.פ. 512891581 (להלן: "חב' מועלם") מצד אחד לבין הנתבעת מצד שני. הסכם זה שהעתקו צורף, עניינו ביצוע עבודות בטון ופיתוח על ידי הנתבעת בשני מפעלים באיזור התעשיה באשקלון תמורת סך של 1,150,000 שקלים בצרוף מע"מ וזאת על רקע התחייבותה של חב' מועלם לבצע עבודות אלו ואחרות כלפי צד ג' (להלן: "ההסכם").
2. התובע טוען כי ההמחאה ניתנה "לביטחון" על רקע ההסכם האמור ותוך ערבות אישית מצד הנתבע המוצאת ביטויה בגב ההמחאה וכי משעה שהנתבעת הפרה את ההסכם, הרי שקמה לו הזכות לממש בטוחה זו.
3. הנתבעים טוענים מנגד כי מדובר בהמחאה שאינה חתומה כלל על ידי מי מהנתבעים:  אם על ידי הנתבעת כמושכת ההמחאה ואם על ידי הנתבע כערב לה וכי זו למעשה הוצאה מידי הנתבעת בדרך שאינה ברורה.

מכל מקום טוענים הם, כי בפועל לא רק שאין הצדקה להיפרע מהנתבעת על רקע אותו הסכם, אלא שהפוך מכך, שכן חב' מועלם נותרה חייבת כספים לנתבעת.

דיון והכרעה

1. אקדים ואתייחס למסגרת הנורמטיבית ולנטלים לגבי שתי המחלוקות העיקריות:

כפי שטענו הנתבעים, משעה שמוכחש דבר הוצאת ההמחאה והחתימה עליה כאמור, הרי שלפתחו של התובע רובץ הנטל להוכיח כי אכן מדובר בהמחאה שהוצאה ונחתמה כדין תוך מסירתה לתובע כגרסתו הוא (ראה בעניין זה ע"א 232/77 רוזנברג נ' אברהמוף, פ"ד לב(2) 197; רע"א 3059/91 עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ' ג.מ.ה שיק בע"מ (16.10.91).

בשלב הבא, ככל שהתובע ימצא עומד בנטל הרובץ לפתחו כאמור, הרי שאז עניין לנו בתביעה שטרית אשר זוכה ליתרונות דיונים הגלומים בשטר ובכלל זאת חזקת התמורה המוצאת ביטויה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] ואשר לשם הפרכתה, על הנתבעת לפרש ולהוכיח גרסתה לגבי עסקת היסוד, כפי שמציין פרופ' לרנר בספרו (ש' לרנר, דיני שטרות התשס"ז-2007 בעמ' 85): "מכוח חזקה זו, כאשר חלוקים הצדדים בשאלה עובדתית, כגון אם פרע הנתבע את הסכום הנקוב בשטר או שהוא פטור מלשלמו מסיבה כלשהי, על הנתבע השטרי להוכיח את גרסתו". [כן ראה ע"א 1799/09 אלומניום החזקות (א.ה) בע"מ נ' דוד אפל (2010); ע"א (חיפה) 4413/98 מרגלית נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (1999);

עקרון זה רלבנטי אף כאשר עניין לנו בשטר ביטחון שאז אוחזו נהנה מהחזקה כי התנאי למימושו נתקיים, כאמור בע"א 562/88 אהרון בן אריה נ' יוסף סופר , פ"ד מה(1) 647; רע"א 2157/07‏ ‏ מנחם אדאטו נ' אמיל רנתיסי (2.8.07).

1. חרף העובדה שהתביעה הוגשה על ידי התובע באופן אישי ולא על ידי חב' מועלם, נראה שאין בדבר כדי לעורר מחלוקת נוספת הנוגעת ליריבות, שכן בסופו של דבר הצדדים שניהם טוענים לגופה של מחלוקת בעוד לשיטת שניהם אין כל התקשרות אישית בין התובע עצמו לבין הנתבעת, כך שכל עניין כספי הוא על רקע ההסכם הנזכר בין חב' מועלם לבין הנתבעת (ראה בעניין זה עדות התובע בעמ' 18 שורות 9-16, עדות רעייתו חלי עמ' 28  רישא, ועדות הנתבע בעמ' 29, שורות 21-22). לא בכדי נמנע ב"כ הנתבעים מהתייחסות לכך בסיכומיו.
2. טרם הידרשותי לתוכן העדויות שבפניי, אקדים את המאוחר ואומר כי חרף העובדה שהצדדים שניהם הגישו עדויות חסרות ונמנעו מהצגת תמונה מלאה וסדורה, הנתמכת במסמכים רלבנטיים לגבי התקשרותם ולגבי ההתחשבנות הכספית ביניהם, הרי שבכל זאת ניתן היה בסופו של יום לחלץ מהעדויות הנתונות את הנתונים העיקריים הרלבנטיים ולגבש מסקנות לגבי שתי המחלוקות העיקריות המצוינות לעיל ואת אלו אסכם בקביעה לפיה נחה דעתי כי ההמחאה נמסרה כדין לידי התובע (כהמחאת ביטחון לטובת חב' מועלם) בחתימת הנתבעת ובערבות הנתבע וכן – כי על הנתבעים החובה לפרוע המחאה זו ועתה אפרט.

.

נסיבות מסירת ההמחאה לידי התובע

1. כאמור, הנתבעים מכחישים את המסירה, אלא שטענתם זו נמצאה בלתי אמינה בהינתן דברי הנתבע בעניין זה ובוודאי שכך שעה שנחה דעתי מעדויות התובע ורעייתו חלי לגבי עצם מסירתה לידיהם:

ראשית - השאלה הראשונה שתישאל היא כיצד עלה בידי התובע לקבל לידיו המחאה מפנקסה של הנתבעת. היה מקום לצפות כי הנתבעים יפרטו בעניין זה ויאירו עיני בית המשפט לגבי הזדמנות שהיתה נתונה בידי התובע לעשות כן, אם מפאת גישה שהיתה להם למקום הנחת פנקסי ההמחאות ואם על רקע פריצה שנמצא שהיתה לבית העסק וכדומה.

הנתבעים שותקים בעניין זה ומסתפקים בהבעת תמיהה שרחוקה הייתי מלהשתכנע לגבי אמינותה. הנתבע השיב לבית המשפט כי המחאות הנתבעת היו מונחות במשרדה הנמצא במרכז המסחרי באשקלון (עמ' 35 שורות 14-15) אין ולו אמירה לפיה התובע ביקר במקום ויכול היה לגנוב מפנקס השיקים באין רואה, מה גם שבמקום יושבת פקידה על פי המוצהר.

תשובותיו של הנתבע בעניין זה ניתנו באופן סתמי למדי שאינו משכנע בהגיונן ובאמינותן.

כך למשל, בשלב ראשון העלה סברה לפיה ההמחאה נלקחה במירמה מהפקידה (עמ' 29, שורה 29) ובהמשך העלה סברה נוספת כי הפקידה שיתפה פעולה בעניין זה (עמ' 30 שורות 19-20).

לא ניתן שלא לתמוהה על השערות סתמיות אלה  ועל העדר אמירה מפורשת בדבר ניסיון לבירור שנעשה אל מול הפקידה אשר יושבת באותו משרד בו מונחות ההמחאות.

שנית – היה מקום לצפות כי בגין האשמה כה חמורה של גניבת המחאה וזיוף החתימות עליה, יפנו הנתבעים למשטרת ישראל, דבר שלא נעשה כשבעניין זה מוסר הנתבע בחקירתו הסבר לפיו התובע חסם את דרכו ואיים עליו כי יעצרו אותו (עמ' 30 רישא), אלא שרחוקה הייתי מלהשתכנע לגבי אמינותו ובפרט שעה שלא הועלה מראש בתצהירו כמצופה. אדרבא,  תצהירו של הנתבע מלמד על טענה למציאות אחרת לפיה התובע לא רק שלא איים, אלא הסכים לביטול השיק ולהחזרתו אליו: על פי האמור בסעיף 10 לתצהירו לנתבע נודע על הפקדת ההמחאה עם קבלת מיסרון על כך והוא מצידו פנה מיד לתובע והבהיר לו שיש בכוונתו לבטל את ההמחאה ולפנות למשטרה, דבר שהביא את התובע לחזור בו.

סתירה זו יש בה כדי להעיב על אמינות הדברים, מה גם שלא הוצגה כל אסמכתא לקיומו של מסרון או לשיחה טלפונית בו ביום כפי הנטען.

שלישית – על מנת שההמחאה תהא בת תוקף, אין די בגניבתה ויש הכרח בחותמת החב' הנתבעת שהיא בעלת החשבון וחותמת כזו אכן ישנה במקום המיועד לחתימת מושך השיק. 

אף כאן שותק הנתבע בתצהירו ואינו מסביר כיצד יש בידי התובע חותמת, מה גם שזו לטענתו מצויה במגירות נעולות במשרדו (עמ' 33 רישא) .

רק בחקירתו הנגדית טורח הנתבע להעלות השערה סתמית ולפיה אין כל בעיה להשיג את החותמת שכנראה נלקחה בגניבה באותו מעמד בו נלקחה ההמחאה. בהמשך ובאותה נשימה, מועלית השערה נוספת לפיה: "חותמת אפשר להשיג בכל מקום, במיוחד עם הקשרים שלו" (עמ' 30 שורות 11-12).

יתרה מכך ובהקשר זה אוסיף כי בדיון שהתקיים ביום 7.6.18, טען הנתבע לגבי הכיתוב בחותמת כי זה שונה מהחותמת המשמשת את הנתבעת שבה כתוב: נ. גל עבודות בנייה וזאת לעומת החותמת בהמחאה שבה כתוב: נור-גל עבודות חשמל ותקשורת בע"מ (עמ' 4 שורה 3). דא עקא, לא רק שהנתבע לא טרח להציג בפני בית המשפט את החותמת המקורית בה נעשה שימוש ככלל כדבריו, אלא שמעבר לכך ראוי לציין כי דווקא הנוסח הנתון הוא שתואם את שמה המלא של הנתבעת כמובא בראש ההמחאה.

מחדל זה, כמו גם מחדלים ראייתיים נוספים שצוינו, יש בו כדי לעמוד לרועץ לנתבעים על רקע הכלל הראייתי לפיו אי הבאת ראיה רלבנטית מצד בעל דין ללא הסבר סביר מקימה הנחה לפיה הבאתה היתה פועלת נגדו (ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.08); ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) (595).

רביעית – חוסר ההיגיון ואי האמינות של גרסת הנתבע בנקודה זו, מתחדדים לאור העובדה שהתובע נמצא מחזיק בהמחאה נוספת של הנתבעת שאף לגביה טוענת הנתבעת טענה זהה בדבר גניבתה. המחאה נוספת זו – על סך 74,000 שקלים, ז.פ. 30.9.14, סורבה אף היא והוגשה לביצוע, אלא שלא הוגשה כל התנגדות בהתייחס לה. (כמפורט בתצהירי התובע ורעייתו להם נלווה צילום המחאה זו כנספח ד'. זו תכונה להלן: "ההמחאה הנוספת").

על פניו, המחאה נוספת זו נמשכה מפנקס אחר לעומת זו מושא התביעה, כך בהינתן מספרה של כל המחאה (סיומת 242 לעומת 324). על פניו יכולים היו הנתבעים להציג את ספחי ההמחאות ו/או הפנקסים להמחשת הנטען. האמנם מבקשים הם לטעון כי התובע הסתכן פעמיים בגניבתן של המחאות או שבחר מסיבותיו שלו לגנוב המחאות משני פנקסים שונים? רחוקה הייתי מלהתרשם כי אלו הם פני הדברים ורחוקה הייתי מלהתרשם כי הנתבע מעיד כמי שטפלו עליו חיוב במירמה.

חמישית – מקום בו הנתבעים מתיימרים לייחס לתובע מעשה בעל משמעות פלילית כגניבה ו/או מירמה, הרי שנטל מוגבר מוטל עליהם ואין הם עומדים בו. (ראה ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589; ע"א 78/04 המגן חברה לבטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18).

שישית – מנגד כאמור, נתונה גרסת התובע ורעייתו חלי שהיה בה כדי ליתן הסבר הגיוני ועיקבי יותר מזה שנמסר על ידי הנתבע עצמו ולגרסה זו אתייחס בסעיף הבא.

1. גרסת התובע ורעייתו היתה כי ההמחאה דנן נמסרה לביטחון והדבר אכן נחזה מהכיתוב המפורש המצוי בראש ההמחאה.

אינני מוצאת הכרח להכנס לפרטי ההתקשרות בין הצדדים, מה גם שכאמור אין מונחת בפני בית המשפט התמונה המלאה בעניין זה, אולם ניתן לומר בקווים כלליים ומספיקים: אמנם מטבע הדברים אין הנתבעת אמורה ליתן המחאות לחב' מועלם משעה שהיא מספקת את השירות ומקבלת תמורה, אולם הדברים התפתחו באופן אשר אילץ את חב' מועלם לדרוש המחאה זו כבטוחה, שעה שנמצא שהנתבעת דורשת כספים שלא בהתאם לקצב ההתקדמות והמוסכם בהתייחס לעבודתה ושעה שהיא מעכבת את גמר העבודות.

התמונה העולה מתצהירי התובע ורעיתו לצד חקירתם הנגדית הינה כי על פי ההסכם וכעולה מתוכנו, אמורה היתה הנתבעת לסיים את חלקה בעבודות שבשני הפרויקטים תוך 7 חודשים, קרי – עד לחודש ינואר 2015. (ראה עדות התובע בעמ' 19 רישא ובעדות רעיית התובע בעמ'

23 שורות 8-16). בפועל, לא כך היה ונראה כי הנתבע עצמו מודה בחקירתו שחל עיכוב בעבודתו, אלא שהוא תולה את הדברים במבצע "צוק איתן" שחל בשעתו ובתקלה שמקורה בנזק טבע שנדרש תיקון לו, כשלצד זאת הוא אף טוען כי היתה הסכמה לגבי הארכת המועד (עמ' 32 שורות 21 ואילך).

למעשה, עסקינן בהודאה והדחה מצד הנתבע ללא סימוכין של ממש לגבי ההסכמה הנטענת.

בעניין זה הנטל רובץ לפתחו כמי שטוען לקיומה של הסכמה להארכת מועד והנתבע אינו מוכיח זאת כראוי ולא ניתן שלא לתמוה על כי אין הוא מעלה עניין זה מראש בתצהירו ועל כך שלא הביא בסופו של יום להעיד את מי שמולו בוצע הסיכום לטענתו – אלכסיי חנדרוס – ההנדסאי אשר עבד מולו מטעם חב' מועלם.

כאן המקום לציין כי הוגש תצהיר של אלכסיי, אולם בפועל התצהיר אינו מדבר במפורש על הארכת מועד שסוכמה וממילא לא הובא המצהיר להעיד, כך שהתצהיר אינו משמש בתיק.

מכל מקום, איש מהצדדים לא טרח להציג בפני בית המשפט את כרטסת הנהלת החשבונות המשקפת את מצב החשבון בשעתו, אך די היה במצוי בפניי על מנת להתרשם מאמינות גרסת התובע ורעייתו לפיה מצאו הם עצמם משלמים לנתבעת מעבר למחויב בשעתו וזאת בשל לחץ שהפעיל הנתבע בענין זה וחששו של התובע לגבי התחייבותו כלפי צד ג'. לחץ זה נשא פרי.

רעיית התובע אף מתארת ויכוח שהיה בינה לבין התובע בשל מציאות זו והחשש לפיו הנתבע לא ישלים את העבודה, חשש שהתממש. (ראה דבריה בעמ' 23 שורות 8-16).

1. תיאורם זה של התובע ורעייתו מתיישב היטב עם הצגתו של הסכם נוסף שנערך במציאות זו בין הצדדים, הסכם שלא היה נדרש יש להניח, לו היו הדברים מתקדמים כמוסכם ובהבנה.

ההסכם הנוסף שצורף לתצהירים, הוא הסכם בכתב יד נושא תאריך 17.2.15 ועל פי תוכנו הנתבעת נדרשת להשלים עבודות של יציקת בטון, קיר תומך, רצפות בטון, לפנות חומרים ולפרק תפסנות עץ, ליצוק מעקות וכו' והכל תוך מועדים שהוגדרו בהסכם נוסף זה ותוך שישנו כיתוב מפורש המציין כי החל מיום 18.2 מתחייבת הנתבעת לתגבר את צוות הפועלים על מנת לעמוד בלוח הזמנים. כן מצוין כי היא מתחייבת בקנס של 10,000 שקלים על כל איחור  (להלן: "ההסכם הנוסף").

תוכנו של הסכם נוסף זה, יש בו בהחלט כדי ללמד כי לוח הזמנים המקורי שובש ונדרשה התכנסות נוספת על מנת לקדם את ביצוע העבודות מצד הנתבעת.

יתרה מכך ועיקר – בעמוד השני להסכם הנוסף מצוין מפורשות כי הנתבעת נדרשת להפקיד שתי המחאות "לביטחון", הסכמה שיש בה כדי לעגן ולבסס ממקור נוסף את עצם מסירתה של ההמחאה דנן, וכדי לסתור את גרסת הנתבעים בעניין זה.

חקירת התובע ורעייתו מלמדת כי בפועל ניתנו שתי המחאות כנדרש: האחת – ניתנה בתחילת העבודה והיא ההמחאה הנוספת. השניה – ניתנה במעמד כתיבת ההסכם הנוסף והיא ההמחאה מושא תביעה זו.

אמנם ההסכם הנוסף מדבר על המחאות ששיעורן 50,000 שקלים + מע"מ, אולם בפועל ההמחאות שניתנו הן השתיים האמורות תוך שרעייתו של התובע מדגישה בעניין זה שוב ושוב ובאופן משכנע ואמין כי הנתבע התייצב במשרדם עם המחאה כתובה ומוכנה על סך 50,000 שקלים בלבד וכי הם נאלצו לקבלה כפי שהיא (עמ' 24 רישא; עמ' 27 שורות 8-9; עמ' 28 רישא, וכן בעדות התובע בעמ' 18 שורות 21-24 שם הוא אף מסביר כי סבר בשלב מסוים ובטעות שמדובר בכתב ידה של רעייתו).

נמצא אם כן, כי קיים הסכם נוסף שמציין מפורשות מסירת שתי המחאות, לצד זאת מציג התובע שתי המחאות כאלה, בעוד לנתבעים אין הסבר סביר לקיומן ואין אף המחשה של מסירת המחאות אחרות, כך שניתן בהחלט לקשור בין הדברים ולומר כי גרסת התובע הגיונית ביותר ומתיישבת עם ההסכם הנוסף.

בנקודה זו אציין כי ההסכם הנוסף צורף כאמור לתצהירי התובע ורעייתו.

אף על פי כן, הנתבע בתצהירו אינו מתייחס כלל להסכם נוסף זה ושותק באשר לו.

באופן מפתיע המעיב על אמינות הדברים, ביקש הנתבע להתכחש להסכם זה שגם עליו מתנוססת חותמת כאמור וחתימה, אלא שהדבר מהווה משום שינוי חזית וממילא התרשמותי היא שאין בכך כי אם משום ניסיון נוסף להדוף באופן סתמי את זיקת הנתבעים למסמכים רלבנטיים וגרסת הנתבע בעניין זה נדחית.

1. נתון נוסף המחזק את גרסת התובע הוא מכתבים שנשלחו באמצעות הדואר האלקטרוני לנתבעת ומציינים מפורשות דבר קיומו של עיכוב בעבודתה והצורך בתיקונים שונים ונטילת ציוד שנותר באתר עבודה וללא מענה מנגד. ראה מכתבים מימים 6.1.15, 19.4.15, 16.4.15, שצורפו כנספח ג' לתצהירי התובע ורעייתו. מכתבים אלו נחזים חתומים בשם התובע ו/או אלכסיי ויש בקיומם כדי לחזק את המסקנה כי בתקופת חתימתו של ההסכם הנוסף, אכן היו עיכובים בעבודת הנתבעת ואי השלמות שמבחינת חב' מועלם היוו משום הפרה של המוסכם ומשום מניע לדרוש בהמשך בטוחה (היא ההמחאה) כתנאי לכל תשלום נוסף.
2. על פי עדות התובע ורעייתו בתצהירים ובחקירה הנגדית נראה כי ההמחאה דנן נועדה ליתן בטוחה מסוימת בנקודת זמן שבה נתגלעו קשיים וחוסר אמון במידה מסוימת כלפי הנתבעת.

הגם שלא ניתנה תשובה אחת ממוקדת בעניין זה, הרי שבכל זאת ישנה גרסה מספקת בבהירותה ולפיה ההמחאה נועדה להבטיח את ביצוע וגמר העבודה. (ראה עדות התובע 15 ובעמ' 17 רישא ועדות רעייתו בעמ' 22 סיפא – 23 רישא).

נכון הדבר שהתובע ורעייתו לא מסרו גרסה מלאה ומפורטת הנתמכת במסמכים כדבעי לגבי העבודות החסרות ו/או הלקויות ושוויים של חסרים אלה, אולם בעניין זה אעיר שתי הערות:

ראשית – התובע, הגם שהתקשה מעט בזכירת מועדים, מסר בסופו של דבר גרסה ברורה, סדורה ומלאה יותר מזו אשר מסרו הנתבעים, שלא טרחו כלל לפרט ולהמחיש את השתלשלות האירועים תוך ציון מועדים, סכומים והיקף העבודות שבוצע תוך המחשת עמידת הנתבעת בתנאי ההתקשרות (ובפרט עת נוספת עדות רעיית התובע). אדרבא, הנתבע בחקירתו הנגדית השיב פעמים רבות בתשובות לא ממוקדות המעיבות על אמינות הדברים כ"לא יודע", "לא זוכר", "אני איש שטח" וזאת לעיתים בנקודות שהיה מקום לצפות כי יטרח לבררן.

שנית – אין הכרח בקביעה לגבי היקף העבודות החסרות. כאן המקום בו התובע רשאי להנות מהספק ו/או מהעדרה של תשתית ראייתית מלאה וזאת מחמת חזקת התמורה הניצבת לטובת האוחז בשטר. ניתן לסכם ולומר, כי הנתבעים לא סתרו חזקה זו כלל וכלל.

1. לאור האמור, קובעת אני כי ההמחאה ניתנה לביטחון, להבטחת גמר העבודות, אלא שמשעה שהנתבעת לא המחישה שעמדה בהתחייבותה באופן המונע שימוש בהמחאה ומצדיק השבתה לידיה, הרי שקמה החובה מצידה לפרוע המחאה זו וכך קובעת אני.

קיומה של ערבות אישית מצד הנתבע

1. כאמור, הנטל להמחיש קיומה של ערבות אישית רובץ לפתחו של התובע ואקדים לומר בעניין זה כי עצם דחיית גרסתם של הנתבעים לגבי מסירת ההמחאה, יש בה כדי להשליך רבות אף על מחלוקת זו, שכן אינני מוצאת סיבה להפריד ולקבוע כי גרסת התובע ורעייתו אמינה אך בהתייחס לחלק של מסירת ההמחאה, במובחן ממתן הערבות האישית.
2. התובע ורעייתו הסבירו באופן משכנע ואמין ביותר את אופן התפתחות אותה פגישה מיום 17.2.15, בה נחתם ההסכם הנוסף. רעיית התובע הסבירה כאמור את חששותיה תוך שהשניים מעידים בפה מלא כי באותו מעמד דרש התובע עצמו מהנתבע כי יתן את ערבותו האישית על ההמחאה וכי הוא עשה כן בנוכחותם ממש.

עדותם זו של התובע ורעייתו לא נסתרה ולא נמצאו אי התאמות מהותיות שניתן להיתלות בהן על מנת לומר כי עדותם כוזבת ואדגיש כי הרעייה נותרה מחוץ לאולם בשעת חקירתו.

1. הנתבע טוען כי אין בידי התובע כל חוות דעת לגבי היותו חתום על גב ההמחאה כמיוחס לו (וכך  גם לגבי החתימה המיוחסת לו על פני החותמת במיקום המיועד לחתימת המושך על פני ההמחאה), אולם בעניין זה אציין כי בסופו של דבר התובע אינו טוען שהנתבע שירבט את חתימתו, כי אם רשם בכתב ידו ביטוי המביע את ערבותו ולשונו:

"ערבות אשית שלי ה(או ב – א.ח) צ'ק  031427162"

1. נכון הדבר שהגשת חוות דעת של מומחה לכתבי יד היא משום ראיה שכיחה ורצויה במחלוקת כגון דא, אולם יש לזכור כי בסופו של יום חוות הדעת היא משום ניתוח בכלים מדעיים  שמגבלות ידועות לו. חוות הדעת אינה בבחינת הכרח שאין בלתו ואין בעצם הימנעות התובע מלהציג חוות דעת כזו כדי לשלול ממנו את האפשרות להוכיח בדרך אחרת.

למעשה, ישנן שלוש דרכים עיקריות להוכחת חתימתו של פלוני: ראשית, באמצעות עדות ישירה של החותם עצמו או של מי שהיה עד לחתימה; שנית, באמצעות השוואת החתימות שבמחלוקת לחתימות אותנטיות ומוסכמות של אותו אדם - אם באמצעות מראה עיניים או באמצעות חוות דעת מומחה; ושלישית, על ידי עדות של אדם המכיר היטב את כתב ידו או חתימתו של החותם [ע"א 5293/90‏ ‎ ‎בנק הפועלים בע"מ‎ ‎נ' שאול רחמים בע"מ, פ''ד מז(3) 240; ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עיזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל (15.3.11)]

בענייננו – התובע עומד בנטל הרובץ לפתחו בעצם עדותו ועדות רעייתו לגבי מתן הערבות בנוכחותם הם ממש. מפאת חשיבות הדברים, אביא את לשון העדים בחקירתם הנגדית:

התובע (בעמ' 19 סיפא): "הוא לקח את השיק ובכתב ידו אני הייתי שם וישבתי והוא התחיל לכתוב שהוא ערב אישית ורשם תעודת זהות שלו שם ונתן את זה".

            רעיית התובע מסבירה (בעמ' 28 שורות 17-21) כי קדמה למפגש שיחה בה נדרש הנתבע להביא איתו המחאה לבטחון והיא מוסיפה (בעמ' 27 שורות 15-18): "שחסן בא עם השיק מוכן אז נתן אמר לו תחתום ערבות אישית על השיק, חסן בפניי ובפניו במשרד שלי, ישב כתב ערבות אישית שלי בשיק ובתעודת זהות שלו, לי אין את התעודת זהות שלו, וזה לא כתב יד שלי או של נתן, זה כתב יד שלו כי אני ראיתי שהוא כותב, אני ונתן ראינו אותו כותב כי נתן דרש ממנו לתת ערבות אישית".

ערה אני לכך שמדובר בעדים שהם בעלי עניין, אולם אין בכך כדי לומר כי יש להימנע מלהתחשב בעדותם. די בכך שבית המשפט ישמע את העדות בזהירות המתבקשת וכך עשה.

נותנת אני אמון מלא בדברי התובע ורעייתו לגבי ביצוע כיתוב הערבות בגב ההמחאה ע"י הנתבע בנוכחותם ואוסיף, בזהירות המתבקשת, כי כתב היד בו עסקינן הוא ייחודי למדי ולא ניתן שלא להתרשם ולו גם בעין בלתי מקצועית, לגבי הדמיון בין הכיתוב הנתון לבין זה שניתן ע"י הנתבע במעמד הדיון מיום 7.6.19 לבקשת בית המשפט (סומן במ/2). אסב תשומת הלב ותמיהתי על כך שבתוך המסמך במ/2 עצמו מפגין הנתבע שינויים בכתב ידו כשהוא נדרש לאותה אות או לאותו מספר (ראה למשל האותיות "ת", "ב" והספרה "2").

בהקשר זה יש אף לציין כי הנתבע אינו משיג על כך שמספר הזהות הנקוב בכיתוב הנ"ל, הוא אכן מספרו המזהה (עמ' 29 שורה 13).

עוד אציין להשלמת התמונה כי ב"כ התובעת טענה למעשה לאי הבנה מסוימת שעה שהתובע הביע ענין במינוי מומחה ואף העלה בקשה שתאפשר את פועלו (ביום 17.11.19), אלא שבפועל בקשה זו לא קודמה לכדי הבאתה בפניי למתן החלטה. מכל מקום, לא התרשמתי כי התובע בחר באופן מחושב להימנע מכך.

1. אין לי אלא לסכם ולקבוע כי הנתבע הוא שמסר את ההמחאה דנן לתובע כשהיא חתומה ע"י מושך ההמחאה הנחזה, קרי – הנתבעת, כשכל פרטיה מלאים (למעט התאריך שרעיית התובע מודה כי נרשם על ידה), מתוך כוונה לחייב את הנתבעת על פיה ותוך שהוא מוסיף בגבה את כיתוב הערבות הנ"ל.
2. מכאן לשאלה הנוגעת להיבט הצורני, קרי: האם הכיתוב האמור יכול לשמש כערבות שטרית ע"פ סעיף 57(ב) לפקודת השטרות (נוסח חדש), הקובע כי:

"ערבות לשטר יכול שתיכתב על גוף השטר או שתינתן במסמך נפרד, והיא נוצרת על ידי הביטוי bon pour aval או ביטוי אחר שווה לו, שיש אחריהם חתימה; לא נאמר בעד מי ניתנה ערבות לשטר, רואים אותה כאילו ניתנה בעד עושה השטר אם הוא שטר חוב, או בעד המושך אם אינו שטר חוב."

1. הנתבע טוען שהכיתוב הנ"ל אינו מהווה ערבות ומדגיש כי אין מופיעה חתימה בצידו.

אכן, אין חולק שאין בנמצא חתימה משורבטת מצד הנתבע כמקובל, אולם בכך אין כדי להכריע את גורל הערבות.

בע"א 232/77‏ ‏ הנ"ל בעמ' 199 מציין בית המשפט כי הגישה הרווחת היא כי הדרישה בסעיף 57(ב) הנ"ל היא ראייתית בלבד ומשכך, ניתן להוכיח כוונה לערוב גם בדרכים אחרות. מכל מקום, מוסיף בית המשפט, קיומו או העדרו של הביטוי כדרישת הסעיף האמור אינו מעלה ואינו מוריד כאשר בעלי-הדין הם צדדים סמוכים לשטר. אם הנפרע עצמו הוא התובע, חייב הנתבע אף אם לקתה ערבותו בחוסר צורה, ובלבד שתוכח כוונתו לערוב.

בסופו של דבר, החתימה נועדה לבטא את גמירות דעתו של המתחייב לשמש כערב ואין מניעה כי דבר קיומה של גמירות דעת זו יוסק בדרך אחרת, כדוגמת הנתון בעניננו, עת הנתבע עצמו מבטא את ערבותו ע"י רישום בכתב ידו שלו. אינני מוצאת כל הכרח בחתימתו במצב דברים זה ושעה שהנסיבות מלמדות על הרקע, על הצורך שנוצר במתן ערבותו האישית בשל הקשיים שנתגלעו בקידום העבודה ומצבו הכלכלי של הנתבע שנתחוור להם (עמ' 27 שורות 26 ואילך).

אין סביר הדבר כי אדם יסכים ליתן ערבות, יתן את זו בכתב ידו ובנוסח המשקף ערבות ואז יתכחש לחובתו בשל העדר חתימה. ניתן היה כנראה לטעון אחרת לו היה אחר רושם כיתוב זה שלא בהרשאה, אולם לא כך הם פני הדברים ואין זה אלא טבעי כי הנתבע כבעל החברה הנתבעת ועל רקע ההתחייבות המפורשת לעשות כן בהסכם הנוסף, יתן את ערבותו האישית.

במאמר מוסגר יצוין כי ערבות שטרית יכול שתהא חיצונית לשטר, כך שאפשר והחתימה הנתונה בהסכם הנוסף שמבטאת בדרך נוספת ערבות שטרית כדין (ראה לגבי אפשרות זו ע"א 532/65 גורוחובסקי נ' פוקס, פ"ד כ(3) 164 והפסיקה הנזכרת שם).

סיכום

1. סיכומם של דברים – התובע עומד בנטל, כדי הרובץ לפתחו. לא כך הנתבעים הנסמכים על עדות הנתבע בלבד ובעוד זו מעוררת קשיים רבים כאמור. המסקנה הנגזרת מכך היא כי יש לקבל את התביעה במלואה וכך מורה אני. התובע רשאי להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל שנפתחו לביצוע ההמחאה.

אינני מוצאת הכרח להידרש לטענות צדדיות שהועלו מעבר למובא לעיל.

1. נוכח תוצאה זו והערותיי לאורך פסק הדין לגבי עדות הנתבע, מורה אני על חיובם של הנתבעים בהוצאות ההליך לטובת התובע וכדי שיעור כולל של 7,000 שקלים.

ניתן היום, י"ז סיוון תש"פ, 09 יוני 2020, בהעדר הצדדים.