17 דצמבר 2017

לפני:

כב' הרשמת קארין ליבר-לוין

החלטה

1. לפני בקשת הנתבעת להורות לתובע להפקיד ערובה בהתאם לתקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: התקנות).
2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובחומר המצוי בתיק אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל. להלן אפרט טעמיי.

המסגרת הנורמטיבית

1. ביום 2.9.2016 נכנסה לתוקפה הוראת תקנה 116 א לתקנות שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" הקובעת בזו הלשון:

                              (א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר,

לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של

נתבע.

                              (ב)  היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת

המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954

(סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין

או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום

הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה

להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע

את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט

בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים

שירשמו.

                               (ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא

הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת

אם הורשה התובע להפסיקה."

1. בהתאם להוראה זו, שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסעיף קטן (ב) היינו - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.

מן הכלל אל הפרט

1. ההלכה הפסוקה קבעה כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, אולם אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול הזכות של הנתבעים. כך שבמסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.
2. גם טרם כניסת תיקון התקנות לתוקף, הכריעו בתי הדין בבקשות מסוג זה בהתאם לקבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 שהוחלה בבתי הדין מתוקף תקנה 33 לתקנות.
3. התובע הינו תושב הרשות הפלסטינאית ואינו תושב מדינה שאמנת האג חלה עליה. לאור האמור בתקנה 116 א לתקנות, יש להורות כי יפקיד ערובה אלא אם המציא ראשית ראיה, הוכיח יכולת פירעון או מטעמים מיוחדים שיירשמו המצדיקים מתן פטור מהפקדת ערובה.
4. בדברי ההסבר לתיקון התקנות^[1][1] האמור נקבע כי תכלית התיקון הוא הצורך הגובר להבטיח שהנתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל מאחר שבדרך כלל אינם בעלי נכסים בישראל ועלול להיווצר קושי באיתורם ואכיפת פסק הדין כלפיהם ככל שיפסידו בתביעתם וייפסקו הוצאות לטובת הנתבעים. עוד נקבע שם כי :

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו." (ההדגשה אינה במקור).

1. התובע לא צירף לתביעתו כל מסמך אולם הנתבעת צירפה לבקשה ולתשובה מסמכים מטעמה – הודעה לעובד, תלושי שכר ודוחות נוכחות של התובע. הנתבעת אף מודה בקיומם של יחסי עבודה למשך ששת החודשים להם טוען התובע. בכך עמד התובע בתנאי הראשון מאחר ולא קיימת מחלוקת כי התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי התובע עמד בתנאי השני שהתוו דברי ההסבר לתקנות שכן לא הביא ראשית ראיה לכך שהנתבעת לא קיימה חיוב כלשהו כלפיו. יש לזכור כי התובע לא צירף כל מסמך מטעמו. מהמסמכים שצירפה הנתבעת עולה באשר להסעות כי בהודעה לעובד נמסר לו כי הוא יוסע על ידי נהג של המפעל כפי שטוענת הנתבעת. התובע לא הצביע בתגובתו על סטייה כלשהי בתלושי השכר מול דוחות הנוכחות המצדיקה רכיב תביעה זה, כמו כן לא הצביע התובע על מקור לפיו יש לחייב את הנתבעת לבצע הפרשה לפנסיה ולפיצויים מיום תחילת העסקתו של התובע והפניה כללית לצו ההרחבה בענף הקרמיקה אינה מספיקה. עוד יובהר כי עיון בצו הרחבה בענף זה מעלה כי לא קיימת חובת הפרשה כאמור ומכל מקום הנטל על התובע להראות זאת. זאת ועוד, לא נטען כי לתובע היתה קיימת קרן פנסיה פעילה טרם תקופת ההעסקה ואף אם כן, הרי שלא צורף כל מסמך המעיד על כך.
2. בהתאם לדברי ההסבר לתקנות בכל הנוגע לראשית ראיה, הרי שלא מספיקה אסמכתא להוכחת תקופת ההעסקה אלא נדרש בנוסף להניח יסוד לכך שהנתבעת לא קיימה חבות כלשהי הנובעת מתביעתו של התובע. כאמור, התובע לא צירף כל ראשית ראיה לכך. ניתן לראות כי התובע לא עמד בנטל המבוקש ולא הניח ראשית ראיה אף לא לאחד מרכיבי תביעתו.
3. למעלה מן הדרוש, על אף שדי בכך כדי לקבל את הבקשה שכן מדובר בחלופות ולא בתנאים מצטברים, הרי שהתובע לא עמד אף בחלופה השניה של סעיף 116א(ב) ולא הוכיח כי ניתן יהיה להיפרע ממנו.
4. אף בטרם התיקון לתקנות נקבע כי ככלל אין להטיל ערובה על תושב הרשות הפלסטינית אך ורק בשל היותו תושב הרשות וכי יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. נפסק^[2][2] כי ככל שסיכויי התביעה טובים יצטרך המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מהתובע. התקנה החדשה העבירה את נטל ההוכחה בדבר יכולת הפירעון לכתפי התובע.
5. מכל הטעמים שמניתי לעיל, אני סבורה כי יש מקום להטיל ערובה על התובע לצורך הבטחת הוצאות הנתבעת בהליך זה.
6. באשר לסכום הערובה -  לאחר שנתתי דעתי מחד לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומנגד לזכות הנתבעת שלא לצאת בחיסרון כיס, ולהוצאות הנפסקות בבית דין זה, מצאתי לנכון, ובשים לב לסכום עליו הועמדה התביעה, לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 1,500 ₪.
7. לאור האמור, אני מורה כי התובע יפקיד סך 1,500 ₪ בקופת בית הדין כערובה לתשלום הוצאות הנתבעת וזאת  בתוך 30 ימים מהיום ולכל המאוחר עד ליום 18.1.2018, שאם לא כן תימחק תביעתו כנגדה ללא התראה נוספת.
8. בכפוף לכך שהתובע יפקיד את הערובה, תגיש הנתבעת כתב הגנה עד ליום 18.2.2018.
9. התיק יובא לעיוני ביום 25.1.2018.

ניתנה היום, כ"ט כסלו תשע"ח, (17 דצמבר 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. [1] ראה: http://www.justice.gov.il/Units/YeutzVehakika/NosimMishpatim/Pages/LaborCourtRegulationsPublication.aspx ↑

2. [2] ע"ע 1424/02 אבו נאסר נ' Saint Peter in Gallicantu (6.7.2003). ↑