הנתבעת הנפיקה אישורי עבודה לתובעים. הנתבעת מכחישה כי העסיקה אותם וטוענת כי הנפיקה אישורים אלו בעבור קבלן פלסטיני שעבד בעבורה מאחר שלקבלן פלסטיני לא ניתנים אישורי עבודה בעבור עובדים מהשטחים.

האם עבדו התובעים עבור הנתבעת ועליה לשלם להם את זכיותיהם - זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות וטענות הצדדים:

1. הנתבעת היא חברה העוסקת בתחום הבניין והשיפוצים.
2. הנתבעת הנפיקה אישורי כניסה בעבור התובעים (אישורי עבודה).
3. התובעים טוענים כי עבדו באתר עבודה בברוכין.
4. הנתבעת העבירה כספים לידי התובעים.
5. הצדדים חלוקים בשאלה, האם התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים.
6. התובע 1 עותר לתשלום פיצויי פיטורים (9,240 ₪), דמי הודעה מוקדמת (4,400 ₪), דמי הבראה (5,110 ₪), פדיון ימי חופשה (4,840 ₪), דמי חגים (2,200 ₪), הפרשי פנסיה (6,600 ₪) ודמי נסיעות (9,000 ₪).
7. התובע 2 עותר לתשלום דמי הודעה מוקדמת (2,097 ₪), דמי הבראה (1,910 ₪), פדיון ימי חופשה (2,097 ₪), דמי חגים (1,710 ₪), הפרשי שכר מינימום (1,710 ₪), דמי הפרשי פנסיה (1,710 ₪) ודמי נסיעות (3,600 ₪).
8. התובע 3 עותר לתשלום דמי הודעה מוקדמת (1,900 ₪), דמי הבראה (1,910 ₪), פדיון ימי חופשה (1,990 ₪), דמי חגים (2,097 ₪), הפרשי שכר מינימום (14,000 ₪), דמי הפרשי פנסיה (1,900 ₪) ודמי נסיעות (3,600 ₪).
9. התובע 4 עותר לתשלום דמי הודעה מוקדמת (1,140 ₪), דמי הבראה (1,910 ₪), דמי חופשה (1,140 ₪), הפרשי שכר מינימום (6,000 ₪), הפרשי פנסיה (3,119 ₪), דמי נסיעות (2,400 ₪) ודמי חגים (1,140 ₪).
10. לטענת הנתבעת, היא הוציאה את האישורים לבקשת קבלן פלסטיני על מנת שהקבלן יוכל לבצע את עבודתו בעזרת פועליו. כדי לקבל אישורי כניסה, הבקשה צריכה להיעשות על ידי ישראלי. הוצאת אישורים כאלה היא פעולה יומיומית הנעשית על ידי ישראלים. זוהי פרקטיקה נהוגה. הקבלן הפלסטיני היה "חסן". השיקים שהוציאה הנתבעת לתובעים הם בסכומים נמוכים ועל מנת להסדיר את הביורוקרטיה של הוצאת אישורים. הסכומים הנמוכים מעידים שאין מדובר ביחסי עבודה.

עדויות:

שמענו את עדות התובעים ומטעם הנתבעת העיד מנהל הנתבעת, מר ערן דורני.

הכרעה:

לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

1. אין חולק כי הנתבעת הנפיקה אישורי עבודה עבור התובעים ונתנה לתובעים סכומי כסף. בבקשתה להנפקת אישורי עבודה בעבור התובעים גילתה הנתבעת דעתה בפני הרשויות שהיא מעסיקתם.
2. ההמחאות שניתנו לתובעים תומכות אף הן בטענת התובעים כי עבדו בעבור הנתבעת:

"ת. כמו שהסברתי כבר קודם, התבקשתי ע"י המינהל... להראות כאילו שיש לנו איזשהו, כאילו הם עובדים אצלי, עשיתי זאת לצערי.

ש. מה זה קשור למינהל לשלם במזומן או לשלם בשיקים?

ת. המינהל ביקש לראות שכאילו אני מעסיק אותם."

(עמ' 17 לפ' שורות 19-17 לעדות מנהל הנתבעת)

"ש. אתה שילמת המחאה, אתה יודע שאתה צריך לדווח על מה ששילמת לעובדים?

ת. כן דיווחתי.

ש. יש לך את הדיווח ?

ת. פה עליי, לא.

ש. למה לא צירפת? אז דיווחת?

ת. על השיק הזה, כן."

(עמ' 18 שורה 30, עמ' 19 שורות 5-1 לעדות מנהל הנתבעת)

היה על הנתבעת להזים את הטענה כי המחאות אלו (ת/1) היו בעבור שכר אולם היא לא עשתה כן.

1. לא זו אף זו, הנתבעת איננה טוענת כי העובדים לא עבדו באתר הבנייה שבו עבדה הנתבעת, אלא שהיא טוענת שהם הועסקו על ידי קבלן פלסטיני בשם "חסן שוהאנה". מר חסן שוהאנה לא הובא לעדות בפנינו על מנת לאשר את גרסתה של הנתבעת ואף לא הובאה ראיה אחרת בעניין, כגון הסכם התקשרות בין חסן שוהאנה לנתבעת (צורף הסכם בין חסן שאוהנה לעד הנתבעת, ראובן עוז) ולא הוצגו תשלומים שהועברו בין חסן שוהאנה לנתבעת או למצער עדים שיעידו על ההתקשרות בין הצדדים.

בעל דין הנמנע מלהביא ראיה הנמצאת בחזקתו ניתן להסיק מכך כי לו הובאה הראיה, היה בה כדי לפעול כנגדו (ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פ"ד לה(1), 736; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה(4), 651; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד(4), 595). מהימנעות הנתבעת למסור ראיות אלו לבית הדין מסיקים אנו כי היה בה כדי להזיק לנתבעת.

1. הנתבעת העידה את מר ראובן עוז, אשר העיד כי גם הוא הוציא אישורי עבודה בעבור עובדיו במתכונת זו. ראשית, לא הוכח כי בין מר עוז לעובדיו או אף לתובעים לא היו יחסי עבודה. שנית, שיטת העסקה של צד ג' (עוז) אינה מעידה על תבנית העסקה של הנתבעת עם התובעים. הנתבעת לא הוכיחה כי התובעים לא היו עובדיה.
2. לא נעלם מעינינו כי התובע 1 העיד כי הוא נוהג לקנות את אישורי העבודה בכסף (עמ' 7 לפ' שורות 14 – 15 ושורות 27 – 18 לעדות התובע 1) ולא הציג ולו שיק אחד שניתן לו ע"י הנתבעת. אולם גם אם שילם התובע 1 לנתבעת בעבור רישיון העבודה, אין בכך כדי לשלול יחסי עבודה בין התובע לנתבעת ובכל אופן זוהי עדות יחידה של התובע 1 מול התובעים האחרים שהעידו שעבדו גם אצל הנתבעת.
3. יוער כי לאורך תקופת עבודתם הוצאו לתובעים אישורי עבודה ע"י אנשים שונים שהם כלל לא מכירים אותם ברם התובעים הכירו את מנהל הנתבעת. אכן נראה כי התובע 4 עבד בתקופה מסוימת גם אצל מעסיק אחר (דווח על מעסיק נוסף). התובע 4 עבד אצל "שי מלמד" מחודש 4/13 עד חודש 7/13 (עמ' 5 לפ' שורות 15 – 21 לעדות התובע 4) (נת/2). היה על הנתבעת להזים את אישורי העבודה שנתנה לתובעים ולהוכיח כי עבדו במקום אחר אולם היא כשלה בכך.
4. משכך, אנו קובעים כי התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הנתבעת לתובעים כיוון שהתובעים עבדו באתר הנתבעת, ביצעו עבורה עבודה, קיבלו שכר מהנתבעת והונפקו בעבורם אשרות עבודה.

תקופת העבודה:

1. התובעים טענו לתקופות עבודה אצל הנתבעת. אישורי העבודה הם אינדיקציה לתקופת ההעסקה אלא אם כן היה מוכח ע"י התובעים כי תקופת ההעסקה ארוכה יותר.
2. הנטל להוכיח מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד הוטל על העובד (דיון נד/23-3 (ארצי) חיים פרינץ - עזבון המנוח אהרון ויינגרטן פד"ע כו 547, 553). תיקון 24 לחוק הגנת השכר, שנכנס לתוקפו ביום 1.2.09, הסדיר את חובת המעסיק לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדים ופרטי השכר ששולם להם. כמו כן המעסיק חייב לנהל פנקס בדבר שעות העבודה באופן שוטף וחייב לכלול רישום שעות עבודה בפועל.
3. התובעים לא הביאו ראיה כי עבדו תקופה ארוכה יותר מהתקופות המצויינות באישורי העבודה. אין די בעדויות התובעים אשר תומכות זו בתביעתו של זו במסגרת תיק מאוחד כדי לסתור את הכתוב באישורי העבודה.
4. נוכח מסקנתנו כי אישורי העבודה מעידים על היות התובעים עובדי הנתבעת, יחושבו זכויותיהם של התובעים על פי תקופות העסקה כפי שצוינו באישורי העבודה.

האם פוטרו התובעים?

1. נטל הראיה מוטל על העובד להוכיח כי פוטר. התובעים לא הוכיחו כי פוטרו.
2. התובע 1 כלל לא ציין בתצהירו כי פוטר ע"י מנהל הנתבעת:

ש. בתצהירך לא אמרת שהוא פיטר אותך?

ת. לא שמתי לב.

ש. למרות שהקריאו לך את התצהיר?

ת. לא שמתי לב לכך.

(עמ' 7 לפ' שורות 3 – 6 לעדות התובע 1)

1. התובע 4 לא ידע לציין מתי ואיפה פוטר:

"עבדתי משנת 11' עד 13' אצלו. אם דורני הוציא אישורים ממקום אחר אני לא יודע.

ש. אז עשו שימוש בשמך?

ת. לא. אני עבדתי אצלו.

ש. היה לך אצלו תמיד אישור עבודה?

ת. כן.

ש. במהלך 12' היה לך אישור עבודה אצל הנתבעת?

ת. כן.

ש. לפי האישור הזה יש לך מחודש 1/12 עד 7.8.12 (קרוב לשמונה חודשים) לא היה לך בכלל אישור עבודה?

ת. לא.

ש. היה לך אישורים בישראל בתוך הקו הירוק?

ת. לא. אצלי מחודש 8-9/13 עד היום יש לי אישור עבודה.

ש. מי הודיע לך על הפטורים?

ת. דורני.

ש. מה הוא אמר לך?

ת. אמר – אין לי עבודה."

(עמ' 6 לפ' שורות 30-16 לעדות התובע 4)

1. התובע 3 העלה גרסה מתפתחת בעדותו. בתצהירו טען כי מנהל הנתבעת פיטר אותו אולם בעדותו העיד:

ש. מי הודיע לך על הפטורים?

ת. הם אמרו שסיימו את העבודה. אין עבודה.

ש. מי?

ת. נור אמר לי.

ש. נור זה שהביא אותך לעבודה?

ת. הוא אמר לי שיש מישהו שמחפש פועלים לעבוד.

ש. מה היה תפקידו של נור אצל הנתבעת?

ת. נור עבד בגבס, פועל.

(עמ' 6 לפ' שורות 14 – 21 לעדות התובע 3).

1. התובע 2 טען בתצהירו כי הנתבעת פיטרה אותו, ללא ציון הגורם שפיטר אותו:

ש. הוא נמצא פה?

ת. כן.

ש. אתה לא אומר זאת בתצהירך שהוא פיטר אותך?

ת. שסיימנו עבודה, אמר זהו אין עבודה.

ש. למה לא ציינת זאת בתצהירך?

ת. לא כתבתי. סיימנו עבודה ואין לי עבודה.

ש. למה לא כתבת זאת בתצהיר או בתביעה?

ת. ...

(עמ' 6 לפ' שורות 16 – 25 לעדות התובע 2)

1. משכך, לא הוכח על ידי התובעים כי פוטרו ולכן הם אינם זכאים לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.

שאר זכויותיהם של התובעים:

1. שמה של הנתבעת מעיד על עיסוקה שהוא בתחום הבניין. הנתבעת כלל לא התגוננה כנגד טענה זו. אי לכך, על הצדדים חל צו ההרחבה בענף הבניין מיום 21.1.10. משמעותה של קביעה זו כי חלה חובה על הנתבעת להפריש כספים לפנסיה מיום הראשון לעבודת התובעים (סעיף 24 לצו ההרחבה), 6 ימי הבראה מהשנה הראשונה על פי הוותק הענפי (סעיף 39 לצו ההרחבה), 10 ימי חג (סעיף 40 לצו ההרחבה) ותקרת דמי נסיעות בסך 22.70 ₪ ליום ונסיעות של מעל 40 ק"מ בשיעור של 150% מהסך הנ"ל (סעיף 43 לצו ההרחבה). התובעים לא תבעו מלוא זכויותיהם על פי הצו.
2. הנתבעת לא התגוננה באשר לשכר היומי הנתבע. משכך, אנו מקבלים את גרסת התובעים באשר לשכרם היומי.
3. התובע 1 עבד על פי אישורי העבודה מיום 30.8.11 ועד ליום 6.8.13 אולם נוצרה הפסקה בתקופת העבודה מחודש 1/12 ועד סוף 7/12 (התובע טען לתקופות שונות. התובע 1 טען כי עבד אצל הנתבעת מיום 1.7.11 ועד ליום 29.7.13). אישור העבודה איננו ברור דיו). אם כן, התובע 1 עבד בסך הכל 13 חודשי עבודה ברציפות.
4. התובע 2 עבד על פי אישורי העבודה מיום 30.8.12 ועד ליום 21.5.13 (התובע 2 טען כי עבד אצל הנתבעת מיום 1.9.12 ועד לחודש 5/13). אם כן, התובע 2 עבד בסך הכל 9 חודשי עבודה.
5. התובע 3 עבד על פי אישורי המסירה מיום 2.8.11 ועד ליום 2.2.12 (התובע טען לתקופות שונות התובע 3 טען כי עבד אצל הנתבעת מחודש 8/11 ועד ליום 28.5.12). אם כן, התובע 3 עבד בסך הכל 6 חודשי עבודה.
6. התובע 4 עבד מיום 16.12.12 ועד 21.5.13 (התובע 4 טען כי עבד אצל הנתבעת מחודש 12/2012 ועד לחודש 15.5.15. בתצהירו טען לתקופות אחרות מחודש 12/12 ועד לחודש 5/15). אם כן, התובע 4 עבד בסך הכל 5 חודשי עבודה.
7. הנתבעת לא הוכיחה כי אכן שולם לתובעים דמי נסיעות, חגים, הבראה וחופשה. משכך אנו מחייבים את הנתבעת בסכומים הבאים:
8. על הנתבעת לשלם לתובע 1, בעבור 13 חודשי עבודה, את הסכומים הבאים:

פנסיה בסך 3,432 ₪ (220 ₪ הנתבע בעבור יום עבודה * 20 ימי עבודה בחודש * 13 חודשים * 6%);

חגים בסך 2,383 ש"ח (10/12 ימי חג כל חודש * 13 חודשים * 220 ₪ ליום עבודה);

דמי נסיעות בסך 4,680 ש"ח (18 ₪ ליום עבודה, כפי שנתבע * 20 ימי עבודה בחודש * 13 חודשים).;

פיצוי בגין אי הפרשה לפיצויים בסך של 3,432 ₪ ;

דמי הבראה בסך 1,825 בש"ח (נתבעו רק 5 ימי הבראה).

1. על הנתבעת לשלם לתובע 2, בעבור 9 חודשי עבודה, את הסכומים הבאים:

פנסיה בסך 2,052 ש"ח (190 ₪ הנתבע בעבור יום עבודה * 20 ימי עבודה בחודש * 9 חודשי עבודה * 6%);

הפרשי שכר מינימום בסך של 9,000 ש"ח (התובע קיבל סך של 140 ₪ ליום עבודה והיה זכאי לטענתו לשכר יומי תעריפי בסך 190 ₪) (הפרש של 50 ₪ ליום עבודה * 20 ימי עבודה בחודש * 9 חודשי עבודה);

דמי חגים בסך 1,425 ש"ח (10/12 ימי חג לחודש * 190 ₪ ליום עבודה * 9 חודשי עבודה);

נסיעות בסך 3,600 ₪ (20 ₪ ליום עבודה * 20 ימים לחודש עבודה * 9 חודשי עבודה);

דמי חופשה בסך 1,710 ₪ (9 ימי חופשה * 190 ₪).

1. על הנתבעת לשלם לתובע 3 בעבור 6 חודשי עבודה, את הסכומים הבאים:

דמי חופשה בסך 1,140 ₪ (190 ₪ ליום * 6 ימי חופשה);

דמי חגים בסך 950 ₪ (10/12 ימי חגים * 6 חודשי עבודה * 190 ₪ ליום עבודה);

הפרשי שכר מינימום בסך 8,400 ₪ [(התובע קיבל 120 ₪ במקום 190 ₪) הפרש של 70 ₪ ליום עבודה * 20 ימי עבודה בחודש * 6 חודשים);

הפרשי פנסיה בסך 1,140 ₪ (190 ₪ ליום עבודה * 20 ימי עבודה בחודש * 6 חודשי עבודה * 5%, על פי הנתבע);

דמי נסיעות בסך 2,160 ₪ (18 ₪ ליום * 20 ימי עבודה בחודש * 6 חודשי עבודה).

1. על הנתבעת לשלם לתובע 4 בעבור 5 חודשי עבודה, את הסכומים הבאים:

דמי חופשה בסך 950 ₪ (190 ₪ ליום *5 ימי חופשה);

דמי חגים בסך 792 ₪ (10/12 ימי חגים * 5 חודשי עבודה * 190 ₪ ליום עבודה);

הפרשי שכר מינימום בסך 7,000 ₪ [70 ₪ (התובע קיבל 120 ₪ במקום 190 ₪) * 20 ימי עבודה בחודש *5 חודשים);

הפרשי פנסיה בסך 950 ₪ (190 ₪ ליום עבודה * 20 ימי עבודה בחודש* 5 חודשי עבודה * 5%, על פי הנתבע);

דמי נסיעות בסך 2,000 ש"ח (20 ₪ ליום * 20 ימי עבודה בחודש * 5 חודשי עבודה).

1. הנתבעת תשלם לתובע 1 שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע 2 שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע 3 שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע 4 שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪.

זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏א' אלול תשע"ט (‏01 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.