1. עסקינן בבקשה לביטול צו עיקול זמני שניתן במעמד צד אחד בבקשה שהוגשה בד בבד עם הגשת תביעה כספית כנגד המבקש ועל סך 383,255 ₪.

התביעה הכספית נסמכת על הסכם הלוואה "משתתפת בהכנסות ללא הגבלה בזמן" שנחתם בין הנתבעת 1 (להלן: "החברה") למשיבה ביום 10.5.16 (להלן: "הסכם ההלוואה").

בהתאם להסכם ההלוואה הלוותה המשיבה לחברה סך של 220,000 ₪.

החברה התחייבה לשלם למשיבה תשלומים בהתאם לטבלה שצורפה להסכם וזאת במשך 5 שנים.

בתום 5 השנים – התחייבה החברה לשלם למשיבה 4% ממחזור העסקאות שלה ללא הגבלה בזמן.

להבטחת ביצוע התשלומים, מסרה החברה למשיבה 28 שקים על סך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כל אחד מהם לפירעון מדי חודש החל מיום 1.6.16 (להלן: "השקים").

המבקש חתם כערב להתחייבויות החברה על פי הסכם ההלוואה.

סעיף 7 להסכם ההלוואה קובע כי במקרה של הפרה יסודית של הוראות הסכם ההלוואה על ידי אחד מהצדדים, יהיה הצד השני זכאי לפיצוי קבוע מוסכם בסך 100,000 ₪ צמוד מדד מיום החתימה על הסכם ההלוואה.

כחמישה חודשים לאחר מכן, חתמו הצדדים על מסמך "נספח להסכם הלוואה: מיום 10.5.16" לפיו לוותה החברה מהמשיבה 50,000 ₪ נוספים. פירעון השקים הושעה וסכום ההלוואה הכולל בסך 270,000 ₪ יפרע כשנה לאחר מכן ביום 30.10.17 בתוספת ריבית (להלן: "הנספח להסכם ההלוואה").

2. המשיבה הגישה כנגד המבקשים ביום 13.7.17 תביעה כספית על סך של 303,255 ₪, שהם 270,000 ₪ קרן סכום ההלוואה בצירוף 33,281 ₪ ריבית דריבית בשיעור 7% לשנה.

לטענת נציג המשיבה, חדלה החברה מפעילותה העסקית כאשר פינתה את החנות בה ניהלה פעילות זו ביום 5.6.17 וזאת לאחר שצברה חובות לדמי שכירות ודמי ניהול בסכום ניכר.

דרישותיה של המשיבה לפירעון ההלוואה לא נענו ואף השיק שמסר המבקש להבטחת פירעון הלוואה זו – חזר ללא כיסוי מספיק.

בד בבד עם הגשת התביעה הגישה המשיבה בקשה למתן צו עיקול זמני וטענה כי במהלך פגישת נציגו של המשיבה עם המבקש ביום 20.6.17, התברר לו כי המבקש העביר כנראה את זכויותיו בדירה לאשתו על מנת להתחמק מנושים.

3. בבקשתו לבטול צו העיקול הזמני, טען המבקש כי התביעה הוגשה טרם זמנה מאחר והמועד הקבוע לפירעון ההלוואה כפי שהוסכם בנספח להסכם ההלוואה טרם הגיע ולכן לא ניתן לקבוע כי החברה והמבקש הפרו את הסכם ההלוואה.

עוד טען המבקש כי טענת המשיבה לפיה המבקש העביר את זכויותיו לאשתו חסרת בסיס עובדתי וצירף נסח מקרקעין המעיד כי זכויותיו בדירה עדיין רשומות על שמו.

לבסוף טען המבקש כי בפגישה המוזכרת בכתב התביעה, ציין באוזני מנהל המשיבה כי בדעתו ליטול הלוואה מהבנק, לשעבד לו את זכויותיו בדירה ולפרוע את סכום ההלוואה או למכור זכויותיו בדירה לשם פירעון הלוואה זו. צו העיקול הזמני אינו מאפשר מהלכים אלו.

ביום 27.8.17 התקיים דיון בבקשה לבטול צו העיקול הזמני במעמד הצדדים בפני רשם תורן בפגרה. לאחר ניהול דיון מחוץ לפרוטוקול, הגיעו בסופו הצדדים להסכמה בהמלצת בית המשפט לפיה בשלב זה הבקשה לביטול העיקול לא תידון, כך שהעיקול יוותר על כנו, וזאת על מנת לאפשר למבקש לבחון מול הבנק חלופה מסוימת שהועלתה במהלך הדיון.

4. ביום 30.10.17, הוא מועד פירעון ההלוואה המוסכם, העבירה החברה לחשבון המשיבה סך של 245,255 ₪.

ביום 28.11.17, לאחר הגשת כתב ההגנה, הוגשה בקשה לעיון מחדש בבקשה לבטול צו העיקול הזמני בהתאם לתקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

לטענת המבקש נסתרה עילת התביעה כאשר החברה עמדה בהתחייבותה ופרעה את חובה בהתאם להוראות הנספח להסכם ההלוואה כך שאין עוד עילה לתבוע ממנה ומהמבקש את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם זה.

בתגובתו לבקשה טענה המשיבה, מפי בא כוחה, כי סכום ההחזר עמד על סך של 303,281 ₪, שהם 270,000 ₪ קרן סכום ההלוואה בצירוף 33,281 ₪ ריבית. לפיכך, עדיין עומדת למשיבה העילה לתבוע את הפיצוי המוסכם בנוסף ליתרת החוב אשר טרם שולמה.

עוד טענה המשיבה כי החברה הפרה את הוראות הסכם ההלוואה בכך שלא פרעה את סכום ההלוואה לאחר שקבלה אשראי בהלוואת משכנתא מבנק מזרחי טפחות וסרבו לרשום הערת אזהרה כפי שהתחייבו.

לטענת המשיבה, עילת התביעה על כנה עדיין עומדת ולא חל כל שינוי בעובדות המשמשות בסיס לטענת ההכבדה בביצוע פסק הדין ככל שינתן.

5. דיון והכרעה:

במעמד הדיון שהתקיים בפני, הסתבר כי הצדדים חלוקים בעיקר באשר לסכום ההחזר המתחייב על פי הסכם ההלוואה והנספח לו.

בעוד שלטענת המבקשים יש להפחית מסכום ההלוואה את שלושת התשלומים ששולמו באמצעות פירעון השיקים ובסך 30,000 ₪, טוענת המשיבה כי סכום זה שולם על חשבון הריבית אותה נשאה ההלוואה המקורית.

לפיכך, נשלחו ב"כ הצדדים לבצע תחשיב החוב הנטען אלא שגם בעניין זה לא הגיעו הצדדים להסכמה.

המבקשים הגישו תחשיב רו"ח לפיו הופחתו מסכום חוב ההלוואה הנטען על ידי המשיבה בכתב תביעתה (283,255 ₪) שלושת התשלומים ששולמו באמצעות השקים שנפרעו כך שנותר חוב בסך 250,615 ₪ לתשלום ביום 30.10.17.

לעומתם הוגש מטעם המשיבה תחשיב סכום ההלוואה בצירוף ריבית כך שלאחר קיזוז שלושת התשלומים כאמור לעיל, נותר חוב בסך 23,594 ₪. לטענת המשיבה נותר חוב גבוה יותר בסך 27,007 ₪ משום שלטענתה יש לקזז את התשלומים מחיובי הריבית לאחר הוספתם לקרן החוב ולא לחשב את הריבית על קרן החוב המופחתת לאחר ביצוע התשלומים.

6. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי כי יסוד ההכבדה הנטען הוכח ולו בהודאת המבקש כפי שבאה לידי ביטוי בכתב טענתו האחרון שם טען כי נגרם לו נזק בכך שנמנע ממנו ליטול אשראי ולהמשיך בפעילותו העסקית.

דהיינו, אם יוסר צו העיקול הזמני, עלול המבקש לשעבד את חלקו בדירה כך שלא יוותרו די זכויות למימוש לשם פירעון פסק הדין במידה וינתן.

המבקש לא הכחיש את טענת המשיבה לפיה אין לו נכסים אחרים או יכולת כלכלית אחרת לשלם את סכום פסק הדין אם ינתן ולכן שיעבוד הדירה יפחית באופן ניכר את יכולת הפירעון.

לפיכך, נותרה לדיון שאלת עילת התביעה ולאחר מכן, ככל שיתברר כי קיימת עילת תביעה הראויה לבירור, יש לשקול את מאזן הנוחות ויתר הוראות התקנות ולהכריע בדבר ההצדקה לקיומו של צו העיקול.

7. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע בסעיף 17:

"גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה, או שנסתבר מנסיבות הענין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה, ובלבד שבית המשפט, בנותנו צו אכיפה, לא יורה שיש לבצע חיוב לפני המועד שנקבע לקיומו."

המשיבה הגישה את תביעתה על בסיס הוראות סעיף זה.

הסכם ההלוואה מבוסס על צפייה להשבת סכומו בעיקר באמצעות רווחים של העסק אשר לשם הקמתו או ביסוסו ניתנה ההלוואה כמו גם, הציפיה לשיתוף עתידי ברווחים לאחר תום פירעון ההלוואה. למעשה מדובר בהשקעה שהמשיבה ציפתה עם הזמן להגיע לשותפות בלתי מוגבלת בזמן ברווחי העסק.

אין מחלוקת כי לאחר החתימה על הסכם ההלוואה והנספח לו – נסגרה החנות בה ניהלה החברה את עסקיה ולא הוכחשה טענת המשיבה לפיה הותירה חוב בדמי ניהול ושכירות.

המשיבה אף נשענת בטענותיה על תמלול שיחה מוקלטת שנערכה בין הצדדים ביום 20.6.17.

מעיון בתמלול עולה בבירור טענת המבקש, באמצעות באת כוחו, כי יכולתו הכלכלית לפרוע את ההלוואה במועד שנקבע בנספח להסכם ההלוואה קרוב לאפס כאשר הוא מציע לשלם 1,000 ₪ בחודש על חשבון החוב וכאשר באת כוחו חוזרת ומבהירה כי אין למבקש כסף.

דהיינו, בדין סברה המשיבה כי יתכן והמבקשים לא יוכלו לעמוד בהתחייבותם לתשלום ההלוואה במועד ולכן הוגשה התביעה טרם הגיע המועד המוסכם לפירעונה.

אך הסעד שהתבקש היה סעד של אכיפה כאשר ממילא מנוע בית המשפט מלתן את צו האכיפה בטרם הגיע המועד שנקבע לקיומו של החיוב כאמור בסעיף 17 הנ"ל.

השימוש בהוראות סעיף 17 לא נועד להגשת תביעה בכל מקרה שבו חושד צד להסכם כי הצד השני עלול שלא לקיים את התחייבויותיו במועד אלא אם כן יש בשימוש בתרופה לפי החוק כדי לסייע במניעת ההפרה או את הנזקים העלולים לנבוע כתוצאה ממנה.

אם כך, מה התועלת בהגשת תביעה זו טרם הגיע מועד קיום החיוב על פי הסכם ההלוואה? רק כבסיס והצדקה למתן צו עיקול זמני על נכס המקרקעין של המבקש.

8. אלא שהטלת צו העיקול הזמני על דירתו של המבקש גובלת בסיכול התחייבות המבקש לפרוע את ההלוואה במועד.

סעיף 7 בנספח להסכם ההלוואה קובע כי המבקש יפעל לקבל מימון מבנק כנגד שעבוד הדירה שלו לצורך פירעון ההלוואה. באמצעות הטלת עיקול זכויות המבקש בדירה, מסכלת המשיבה פעולתו זו של המבקש.

כלומר, המשיבה הגישה התביעה בעילת הפרה צפויה כאשר בד בבד עם הגשת התביעה – פעלה לסיכול לפחות אחת מהאפשרויות של המבקש לפרוע את ההלוואה במועד.

נראה כי בנסיבות העניין יחולו הוראות סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 המונעות מהמשיבה להסתמך על אי קיום ההתחייבות עתידי לפירעון ההלוואה כאשר בהטלת צו העיקול הזמני עלולה לגרום לסיכול השגת המימון הבנקאי לפירעונה.

9. טוען ב"כ המשיבה כי הסכם ההלוואה כבר הופר טרם הגשת התביעה משום הפרת התחייבותו של המבקש לקבל מימון בנקאי כנגד שעבוד דירתו לצורך פירעון ההלוואה ולרישום הערת אזהרה על אותה הדירה במידה ולא יקבל מימון בנקאי.

טענה תמוהה שכן ממקרא הנספח להסכם ההלוואה, שם טמונה כביכול ההתחייבות הנטענת, מדובר בהתחייבות לפעול לקבל מימון מבנק כנגד שעבוד הדירה (סעיף 7 בנספח) מבלי שצוין מועד כלשהוא המגביל את התקופה במהלכה יפעל המבקש לביצועה, הקודם למועד פירעון ההלוואה המוסכם.

סעיף 9 בנספח להסכם ההלוואה קובע כי אם יכשל המבקש לקבל הלוואה נוספת מהבנקים – רק אז ירשום הערת אזהרה על דירתו לטובת המשיבה. גם סעיף זה חסר מועד כלשהוא.

סעיפים אלו בנספח אינם נוקבים במועדים כלשהם ולא הונחה כל תשתית עובדתית בתצהירו של נציג המשיבה לטענה כי המבקש לא פעל לקבל מימון בנקאי או כי נכשל בכך.

הטלת צו עיקול זמני על הדירה עומדת בסתירה להסכמה לאפשר למבקש לפרוע את ההלוואה באמצעות מימון בנקאי וכנגד שעבוד דירתו. במתן צו העיקול, טרם הגיע מועד פירעון ההלוואה, סוכלה כוונתו של המבקש לפרוע אותה במועד.

כמו כן, לא הוצגה כל ראיה ולו לכאורה כי המבקש הפר את התחייבותו לרשום הערת אזהרה על הדירה. חובת הרישום מותנת באי הצלחה לקבל הלוואה נוספת מהבנקים, אי הצלחה שלא הונחה כל תשתית עובדתית לקיומה.

10. כיום, עומדת לדיון השאלה האם הפרו המבקשים את הוראות הסכם ההלוואה אם לאו בכך ששילמו למשיבה את הסכום אותו שילמו והאם הפרה זו מזכה את המשיבה בפיצוי המוסכם בסך 100,000 ₪ כאמור בסעיף 7 להסכם ההלוואה.

לפי תחשיב שהגישו המבקשים נותר להם חוב בסך 5,000 ₪ בלבד אשר אינו משולם מטענות קיזוז כאלה ואחרות. בהתאם לתחשיב החוב המקסימלי לטענת המשיבה, נותר למבקשים חוב בסך 27,007 ₪.

נספח להסכם ההלוואה קובע בסעיף 4 במפורש כי ביום 30.10.17 תפרע ההלוואה על סך 270,000 ₪ בתוספת ריבית. סעיף 5 לנספח אף קובע את שיעור הריבית.

אף סעיף 7 קובע כי אם ההלוואה תפרע במועד מוקדם יותר, תחושב הריבית בחלק היחסי שלה למועד הפירעון בפועל.

לטענת המבקשים אין חיוב בריבית משום הוראת סעיף 2.6 להסכם ההלוואה לפיה כל עוד עומד הלווה בתנאי ההסכם – ההשקעה לא תשא ריבית ולכן התחשיב שביצעו חסר חישוב ריבית.

אלא שהחיוב בריבית היא הסכמה שהושגה מאוחר לכריתתו של הסכם ההלוואה וכפי שבאה לידי ביטוי בנספח להסכם ההלוואה ועל כן נראה לכאורה כי הוראות הנספח משנות את הוראת סעיף 2.6 להסכם ההלוואה.

לפיכך, לא ניתן לקבוע בשלב זה כי המשיבה חטאה בכך שהוסיפה תחשיבי ריבית לסכום ההחזר הנתבע.

11. עולה מכל האמור לעיל, כי בפי המשיבה עילת תביעה כספית הראויה עדיין לבירור וכל זאת בגין סכום תביעה העומד על סך של 27,007 ₪ לכל היותר, בגין יתרת החוב עצמה.

שונה הדיון באשר לעילת התביעה על סך 100,000 ₪ שהוא סכום הפיצוי המוסכם והקבוע בהוראות הסכם ההלוואה.

ניתן לשאול מה הם הסיכויים שהמשיבה תזכה בסכום פיצוי זה נוכח העובדה כי מדובר בסכום הפרה של כ 10% מסכום ההלוואה שהושב במועד ולנוכח העובדה שמדובר בפיצוי מוסכם המוקנה למשיבה בגין הפרה יסודית של הסכם ההלוואה.

ההפרה הנטענת היא הפרת הוראותיו של הנספח להסכם ההלוואה אשר ממקרא תוכנו נראה כהסכם חדש בין הצדדים המפקיע את הוראות הסכם ההלוואה בכל הנוגע לפירעונה.

סכום הפיצוי המוסכם מתייחס להפרת הוראות סעיפים 2.1, 2.2, 3.1, 4.1 ו- 5 להסכם ההלוואה כאשר אף אחת מהן אינה הוראה בעניין פירעון ההלוואה למעט סעיף 4.1 אשר הוראתה כבר הופקעה באמצעות הוראות נספח ההלוואה.

אי תשלום במועד של סכום ההלוואה על פי הוראות הנספח אינו מוגדר כהפרה יסודית ובוודאי שקשה להלום כי אי תשלום חלק זעום מסכום ההלוואה במועד יחשב הפרה יסודית המקנה פיצוי מוסכם של 100,000 ₪.

12. ברע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת ואח' נ. המרכז הכירורגי ירושלים ואח' מיום 10/03/09 נקבע:

"בין התנאים מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות". היינו, ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עימו בדרישת מאן הנוחות; כך גם להיפך."

ברע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, מיום 13/04/95 קובע כי:

"הלכה פסוקה, כי על בית-משפט של יושר לשאול עצמו אם קיימים שיקולים שלא להיעתר לתובע, אם בא התובע לבית-משפט ביושר ובניקיון-כפיים, או שמא מעלים הוא עובדות חשובות מידיעת בית המשפט ובלבד לזכות בצו".

בחינת האירועים בסכסוך זה מעלים את החשד לפיו ניסתה המשיבה לתקן מחדל חוזי לפיו לא פעלה מראש לקבל את דירתו של המבקש כערובה לפירעון ההלוואה וזאת באמצעות הגשת תביעה כספית טרם התגבשה עילתה וזאת על מנת להטיל צו עיקול על הדירה לשם הבטחת פירעון ההלוואה.

התנהלות זו אינה התנהלות בתום לב ובניקיון כפיים.

המשיבה אינה רשאית מצד אחד לאפשר במפורש ובכתב למבקש לפרוע את ההלוואה בידיעה באמצעות שיעבוד דירתו לשם קבלת מימון בנקאי ומצד שני לפעול למניעת דרך זו של פירעון בטענה כי המבקש צפוי שלא לפרוע את ההלוואה ולהבריח את נכסו היחיד לאחרים.

כל זה מצטרף גם לסיכויי הצלחה נמוכים בתביעת הסך של 100,000 מסכום התביעה הכולל העומד היום על סך מקסימלי של 127,007 ₪ בלבד.

13. אשר על כן, הנני מורה על בטול צו העיקול הזמני ומחייבת את המשיבה לשלם למבקש הוצאות הדיון בבקשה בסך 5,000 ₪.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"ח, 18 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.