ב"כ התובעת: עו"ד אבנר רון

ב"כ הנתבעת: עו"ד יהודה ברמי

ההליך

1. לפני תביעה כספית שראשיתה בקשה לביצוע שטר בתיק הוצאה מס' 26-09182-00-0, בגין שטר חוב שנעשה על ידי חברת המעמיס בע"מ (להלן - חברת המעמיס) בערבות הנתבע, לחברת אקרשטיין תעשיות בע"מ (להלן - חברת אקרשטיין), על סך 378,180 ₪, שמועד פירעונו 15.11.00 (להלן - שטר החוב).

חברת אקרשטיין המחתה את זכותה על פי השטר לתובעת ומכוח המחאת זכות זו, התובעת היא הזוכה כיום בתיק ההוצאה לפועל האמור.

1. כנגד הנתבע התנהלו הליכי פשיטת רגל, בתיק פש"ר 26246-04-12, וביום 14.5.12 ניתן צו כינוס על נכסיו במסגרת הליך הפשט"ר.
2. התובעת הגישה תביעת חוב בהסתמך על יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל והמחאת הזכות. תביעת החוב שאושרה באופן חלקי על ידי הנאמן בפשיטת הרגל (להלן – הנאמן) וזאת עקב טענות הנתבע כנגד תוקפה של המחאת הזכות וחבותו על פי השטר לאור סכסוך ארוך ימים בינו לבין אחיו שמואל ליסטר (להלן – שמואל או אחי הנתבע).
3. בעקבות הגשת ערעור על החלטת הנאמן, קבע בית המשפט של פשיטת הרגל, בהחלטתו מיום 13.1.16, כי אין לברר את כל המחלוקות שבין שמואל והתובעת לבין הנתבע והנאמן שבא בנעליו בדרך של תביעת חוב אלא בתביעה עצמאית.

בהחלטה מיום 23.3.17 הבהיר כי שמורה הזכות לנתבע ולנאמן לנקוט בכל הליך לרבות הגשת התנגדות לגוף הליך ההוצאה לפועל לפני הערכאה המוסמכת.

1. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר. ההתנגדות התקבלה ללא דיון לגופה, בהיעדר התייצבות התובעת. לאחר מכן הגיש הנתבע התנגדות מתוקנת, אשר התקבלה אף היא בהיעדר תגובת התובעת וניתנה לגביה רשות להתגונן. מכאן ההליך שלפני.

רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. להליך דנן קדמו מהלכים והליכים משפטיים בין הנתבע, אחיו והתובעת. נוכח חשיבותם ביצירת תמונת המצב לצורך המשך הדיון אני מוצאת לפרט ולו מקצתם, במסגרת זו, להלן.
2. בשנת 1988 הקימו הנתבע ואחיו את חברת המעמיס, אולם בעלי המניות והדירקטורים בה הן בת הזוג של הנתבע הגב' חנית גל (בנקובסקי) (להלן - הגב' גל) וגב' רות ליסטר, רעיית אחיו של הנתבע.
3. בשנת 2000 עלו יחסי האחים על שרטון והם החלו להתנהל בהליכים משפטיים.
4. בראשית שנת 2001 חברת אקרשטיין פתחה את תיק ההוצאה לפועל כנגד חברת המעמיס וכנגד הנתבע לביצוע שטר החוב הנדון בהליך זה.

יצוין כי במסגרת הטיעונים אוזכרה המחאת הזכות מחברת נטפים. אולם ההליך שלפני הוא בגין ההתנגדות שהוגשה בתיק ההוצאה לפועל שהזוכה המקורית בו היא חברת אקרשטיין אשר המחתה זכותה לתובעת.

1. ביום 14.6.01 כחצי שנה לאחר מסירת האזהרה (מיום 11.1.01) שפתחה חברת אקרשטיין כנגד הנתבע וחברת המעמיס, הגיש הנתבע בקשה לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד עקב טענות הנוגעות למסירת אזהרה, ובנוסף הגיש בקשה להארכת ממועד להגשת התנגדות לביצוע השטר והתנגדות לביצוע השטר (להלן – ההתנגדות הראשונה).
2. כב' ראש ההוצאה לפועל, רחל-בת ערקובי (כתוארה דאז ) דחתה את בקשתו של הנתבע לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד, לאחר שקבעה כי האזהרה נמסרה כדין בהחלטה מיום 31.10.01, וביום 16.5.02 דחתה גם את ההתנגדות הראשונה בכובעה כרשמת בית משפט השלום.
3. הנתבע הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שנדחתה (בהחלטה מיום 5.5.02) ובנוסף בקשות רשות הערעור שהגיש הנתבע נדחו הן על ידי בית המשפט המחוזי (בהחלטה מיום 30.4.03) והן על ידי בית המשפט העליון (בהחלטה מיום 1.3.04).
4. בין השאר התקיים בין האחים הליך בוררות בפני כב' השופט בדימוס איתמר פלפל, אשר קבע בפסק הבורר מיום 29.6.08 כי בין האחים התקיימה שותפות בפרויקט "רסקו".
5. בשנת 2009 הגיש הנתבע לתיק ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי" במסגרתה טען שזכותה של חברת אקרשטיין הומחתה לאחר.

חברת אקרשטיין הכחישה את הטענות.

ביום 16.11.09 קבע כב' ראש ההוצאה לפועל כי הנתבע צריך לשלם את החוב בתיק ההוצאה לפועל, מאחר שלא בוצעו חילופי זוכים ובפועל הנתבע לא פרע את חובו.

1. בנוסף, הנתבע הגיש בקשה לחילופי זוכים וטען כי הזוכה הוא שמואל.

בהחלטה מיום 30.12.09 נדחתה בקשת הנתבע בנימוק שמדובר בזכות של הזוכה וכי מדובר בבקשה שקם לגביה מעשה בית דין שכן מדובר באותה בקשה שהוגשה בעבר והוכרעה.

1. הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, וביום 6.10.10 נקבע כי הדיון בבקשה התייתר לאור העובדה שהזוכה הגישה הודעה על המחאת הזכות לתיק ההוצאה לפועל ביום 16.9.10, וביקשה שבתיק ההוצאה לפועל יופיע שמה של התובעת כזוכה במקום חברת אקרשטיין.
2. בין ההליכים שהתנהלו בין הצדדים הגישה התובעת ביום 28.8.10, תובענה בהמרצת פתיחה כנגד הנתבע ו- 10 משיבים נוספים, בה"פ 48242-08-10. בהליך זה התובעת היא שביקשה להכריז על בטלותן של המחאות זכות שעשה הנתבע לגורמים שונים, בטענה כי הוא מבריח נכסים.

במסגרת הליך זה התובעת עתרה למתן צו מניעה זמני. ביום 10.10.10 דחה בית המשפט את הבקשה מפי כב' השופט דן מור.

1. ביום 14.5.12 ניתן צו כינוס על נכסי הנתבע במסגרת הליך הפשט"ר.
2. התובעת הגישה תביעת חוב ביום 3.12.12 ע"ס 1,941,121 ש"ח בהסתמך על יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל. התובעת תמכה את תביעת החוב גם בשטר המחאת הזכות.
3. הנאמן אישר תביעת החוב באופן חלקי, בסך של 70,035 ₪, תוך שהוא ביסס עיקר החלטתו על החלטת כב' השופט דן מור בה"פ 48242-08-10.
4. כאמור, בעקבות בקשת רשות הערעור על החלטת הנאמן ובקשתו כי המחלוקות תתבררנה בבית המשפט, הורה בית המשפט של פשיטת הרגל לצדדים, בהחלטתו מיום 13.1.16, לנקוט בהליך עצמאי, וביום 23.3.17 קבע כי אין מניעה לשפעל את ההליכים בהוצאה לפועל תוך שמירת מלוא טענות החייב בהליכים סוג זה לרבות הגשת התנגדות.

המחלוקת

1. המחלוקת בין הצדדים בהליך שלפני נוגעת הן לגופו של עניין, דהיינו לעצם החבות על פי השטר, והן לתוקף המחאת הזכות, כשברקע, טענת מעשה בית דין נוכח קביעות הערכאות ובתי משפט השונים בשתי הסוגיות שבמחלוקת.

דיון

1. שתי בקשות שהגיש הנתבע לאחר ישיבת ההוכחות עומדות לפתחי טרם אדון במחלוקת.

האחת – להוספת ראיה והשנייה – למחיקת סעיפים מסיכומי התובעת.

בקשה להוספת ראיה

1. עם הגשת סיכומיו הגיש הנתבע בקשה לצרף מסמכים המעידים כי מי שעמד מאחורי חברת ר.ל. בעת המחאת הזכות היה שמואל. משום שהבעלים של חברת ר.ל. בעת שהתאגדה הם רות ליסטר, רעייתו של שמואל, ודניאל אזוגי שהיה בעל מניה אחת.

הנימוק לצירוף המסמכים בשלב הזה היה כי בעת עריכת הסיכומים התחזק החשד ששמואל לא דובר אמת בכל הנוגע לפעולותיו בחברת ר.ל. ובתובעת. לטענת הנתבע מדובר במסמכים שישלימו לבית המשפט את התמונה ויביאו לגילוי האמת.

1. התובעת התנגדה לבקשת הנתבע בטענה כי הוא לא עמד בנטל המוטל עליו, בהתאם להלכה הפסוקה להצדיק כניסת בקשתו לגדר החריג שבחריגים על מנת לאפשר הגשת ראיה בשלב זה שכן הבקשה אינה נוגעת לראיות שלא יכול היה להשיג בשקידה סבירה בשלב הבאת הראיות.
2. במענה לתשובת התובעת טען הנתבע כי התובעת נתפסה במערומיה במעשה המרמה, התחמקה ולא הגיבה לגופו של עניין.
3. תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, מתווה את הכלל לפיו על בעלי הדין להגיש את ראיותיהם כמקשה אחת. החריג לכלל הוא שבית המשפט יתיר לבעל דין להגיש ראיות נוספות וזאת במקרה בו יצביע בעל הדין על טעמים סבירים והוגנים המצדיקים סטייה מהכלל.

גישת הפסיקה היא כי בית המשפט רשאי לקבל ראיות נוספות בשלבים מאוחרים של הדיון, אף לאחר הגשת הסיכומים. המבחנים שהתפתחו בפסיקה לבחינת התרת ראיה שהוגשה שלא במועד הם: א. תרומתה של הראיה לחקר האמת ולמתן הכרעה צודקת בתובענה; ב. עוצמת הנזק הראיתי והדיוני שיגרם לבעל הדין שכנגד עקב הגשת הראיה לאחר שטען את טענותיו והביא את ראיותיו באופן העלול "להפר את האיזון העדין שבין הצדדים"; ג. הנסיבות בגינן לא הוגשה הראיה במועד הקבוע על פי דין. ד. עוצמת הפגיעה בניהולו התקין של ההליך וההכבדה על בעל הדין שכנגד (ראו: ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2)89 (1991); ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3)477, (1966); בש"א (י-ם) 7984/09 רוזן שרה נ' חברת ארזי הבירה בע"מ (נבו 09.07.2009); ע"א 226/85 שאשא חברה לניירות ערך נ' בנק אדנים, פ"ד מב(1) 14 (1988)).

1. במקרה זה הנתבע ביקש לצרף לראיותיו תדפיס רשם החברות אשר ילמד על זהות בעלי העניין בחברת ר.ל. בעת שהחברה התאגדה ופסק דין שקשור בצדדים שניתן בשנת 2003. הנימוק להגשת הבקשה בשלב זה הוא הוא כי בעת כתיבת הסיכומים התחזק החשד ששמואל לא דובר את האמת. אין המדובר בטענה חדשה. הטענות בדבר חוסר תום לבו של שמואל והיותו הנושה האמתי בהמחאת הזכות, הן לב לבו של המחלוקת בהליך שלפני, ובהרבה הליכים אחרים שהצדדים אזכרו, הנמשכים שנים רבות. לרבות ההליך בפני כב' השופט דן מור שאת החלטתו מצטט הנתבע. לפיכך אין המדובר בגילוי חדש שהתגלה בשלב כתיבת הסיכומים. יותר מכך, מדובר במסמכים מוסדיים שניתן היה להשיגם לצורך הגשתם בשלב הגשת הראיות. לא מצאתי כי הייתה כל מניעה לנתבע להשיג את המסמכים האמורים בשלב הגשת הראיות. למעשה נראה כי הנתבע מבקש לעשות מקצה שיפורים בשלב הגשת הסיכומים לאחר שנשמעו הראיות. בנסיבות אלה, הגם שמדובר במסמכים אשר נטען כי יסייעו בהצגת התמונה לבית המשפט, אני סבורה כי הייתה לנתבע הזדמנות מספקת להביא ראיותיו. במיוחד בראי השנים שבו מתנהל ההליך בפרט, והליכים המשפטיים הנוספים הרבים בהם עלו אותן הטענות, בכלל. אשר על כן אני סבורה כי עוצמת הפגיעה בניהולו התקין של ההליך, והנזק הראייתי והדיוני שייגרם לצד שכנגד גדולים מהתועלת שתצמח לנתבע מהגשת המסמכים כעת מבלי שיש בידו נימוק משכנע כלשהו לאי הגשתם במועד.

בקשה למחיקת סעיפים מסיכומי התובעת

1. לאחר הגשת סיכומי התובעת, ביקש הנתבע למחוק מסיכומיה מספר סעיפים כדלקמן: סעיפים מס' 33-19; 66-65; 4-3; 56-55 ו- 62-58.
2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי אין מקום למחוק הסעיפים מסיכומי התובעת מהטעמים שיפורטו להלן:

סעיפים 33-19 – המדובר בטענות משפטיות ולא מצאתי בהן הטעיה וחוסר ניקיון כפיים.

סעיפים 66-65 – נוכח הטענה בדבר השוני בנסיבות העובדתיות, לא מצאתי כי מדובר בטענות הפוכות המקימות השתק שיפוטי.

סעיפים 4-3; 56-55 ו- 62-58 – המדובר בטענות משפטיות ברובן. חלק מהטענות מנתחות את מה שעלה מן העדויות ועל כן אין מקום למחקן.

אשר על כן הבקשה למחיקת סיכומים מסיכומי התובעת נדחית.

מעשה בית דין

1. מעיון בהתנגדות הראשונה (נספח ז' לתצהיר העדות הראשית של התובעת) עולה כי הנתבע העלה טענות לגבי עצם חבותו על פי השטר הנובעות מהיעדר חתימת אחיו.

התובעת טענה כי שטר החוב הפך לפסק דין חלוט לאחר שהטענות הן ביחס לשטר החוב והן ביחס להמחאת הזכות, נדונו על ידי מספר ערכאות לרבות ערכאות ערעור וחל לגביהן מעשה בית דין.

התובעת אף הפנתה לעדות הנתבע לפיה הודה שהחוב מושא ההליך חלוט ולא ניתן לערער עליו (בפרוטוקול עמ' 11 ש' 25).

במענה הנתבע טען כי החלטת כב' השופט אורנשטיין ביום 23.3.17 במסגרתה קבע כי: "לחייב ולנאמן שמורה הזכות לנקוט בכל הליך, לרבות הגשת התנגדות לגוף הליך ההוצאה לפועל, לפני הערכאה המוסמכת ויש לראות את תיק ההוצאה לפועל כנפתח ביום השפעול", פתחה למעשה את הפתח לבחינת כל טענות הנתבע כנגד החוב, גם על פי ההתנגדות שהוגשה עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל, מחדש. שכן כב' הרשמת ערקובי (כתוארה דאז), לא דנה מעולם לגופו של עניין בטענות ההגנה של הנתבע והיא דחתה אותה מטעמים פרוצדורליים ועל כן לא נעשה מעשה בית דין.

1. על פניו ההחלטה בהתנגדות הראשונה ניתנה לגבי הבקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות ודחיית ההתנגדות נעשתה כפועל יוצא מדחיית הבקשה להארכת המועד ולא לגופה.

עמדת כב' ראש ההוצאה לפועל (כתוארה דאז) בנוגע לטיעוני ההתנגדות עצמה, בוטאה כאמרת אגב ללא שהתקיים דיון לגופה של ההתנגדות, לא נקבעו ממצאים ולא ניתנה הכרעה פוזיטיבית.

העובדה כי בקשות רשות הערעור על החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל נדחו, אין בהן לעשות מעשה בית דין לגבי הפלוגתות שבהתנגדות, מקום שלא נדונו גם בבקשות רשות הערעור ושההחלטה עצמה אינה מכריעה בהן בפועל. על כן אני סבורה כי הנתבע אינו מושתק מלהעלות טענות בנוגע לעצם חבותו והחלטת בית המשפט של פשיטת הרגל, מיום 23.3.17, אשר התירה הגשת התנגדות, למעשה הכשירה את הדרך לנתבע להעלות את טענותיו בפני בית המשפט לרבות הטענות שהועלו במסגרת ההתנגדות שהגיש עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל, טרם המחאת הזכות.

1. אשר לטענות הנוגעות לתוקף המחאת הזכות, גם בעניין זה לא נעשה מעשה בית דין.

לא מצאתי כי שאלת תוקף המחאת הזכות נדונה בין הצדדים ואף לא מצאתי קביעות בהליכים שהתנהלו בין הצדדים המונעות דיון בסוגיה במסגרת זו.

נושא המחאת הזכות עלה לראשונה בבקשת הנתבע בטענת "פרעתי", שם קבע כב' ראש ההוצאה לפועל (כתוארו דאז) צחי אלמוג כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את המחאת הזכות. יחד עם זאת קבע כי גם אם יניח כי קיימת המחאת זכות הרי שהדבר אינו מפטיר מקיום פסק הדין אלא מקום בו החייב פרע את חובו ואזי עומדות לו הגנות סעיף 2 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק המחאת חיובים). אין בכך כדי לקבוע דבר וחצי דבר לגבי תוקף המחאת הזכות.

בהמשך הוגשה בקשה להחלפת הזוכה, אשר נדחתה בהחלטת כב' ראש ההוצאה לפועל (כתוארו דאז) תוך הפניה להחלטה בטענת "פרעתי" וציון כי קם לגביה מעשה בית דין. אולם, כאמור, תוקף המחאת הזכות להבדיל מעצם קיומה, לא נבחן לא במסגרתה ולא במסגרת הדיון בבקשה בטענת "פרעתי".

1. נוכח מסקנתי כי לא נעשה מעשה בית דין לגבי שתי הסוגיות שבמחלוקת, אמשיך ואדון.

תוקף הערבות לשטר החוב

1. הנתבע אינו מכחיש חתימתו על השטר ואף אינו מעלה טענה כלשהי לעצם החוב כלפי הזוכה המקורית בתיק ההוצאה לפועל, חברת אקרשטיין.
2. עיקר טענתו של הנתבע היא כי חברת המעמיס התנהלה כשותפות שווה בין האחים וכי נאות לחתום על ערבויות אישיות להבטחת חובה של חברת המעמיס בתנאי שגם אחיו יערוב. בנוסף טען כי הייתה בינו לבין שמואל הסכמה והבנה לפיה שניהם אחראיים לחובות והתחייבויות חברת המעמיס ושניהם ערבים זה לזה, ומחויבים לשאת בחובות ובהתחייבויות של החברה באופן שווה. וכי בטח באחיו וידע כי בעת צרה אחיו ישתתף עמו באופן שווה בנטל החובות וכך הוסכם ביניהם.

התובעת טענה מנגד כי עסקינן בשטר חוב שנחתם על ידי הנתבע בגין סחורה שהנתבע הזמין ביום 15.11.00 מיד לאחר שהוגשה בקשת פירוק כנגד חברת המעמיס, ביום 12.11.00, תוך שהוא מצוי בנתק מוחלט מאחיו והללו מתקשרים באמצעות עורכי דין. עוד טענה התובעת כי חרף טענותיו של הנתבע כי מדובר בחוב משותף לו ולאחיו, הנתבע לא טרח במשך שנים רבות לעתור למתן פסק דין הצהרתי שיקבע שהתובעת ושמואל אחד הם ולא צירף ראיות כלשהן להוכיח טענותיו.

1. מושכלות ראשונים הם כי בתביעה שטרית נטל ההוכחה מוטל על הנתבע ביחס לכפירתו בזכאותו של האוחז מכוח השטר. שכן השטר יוצר חזקה לטובת האוחז בו, ואזי חותם השטר הוא בגדר 'המוציא מחברו'. בכך בין היתר יתרונו של שטר, שיש בו כדי להקל על הנטל הראייתי הרובץ על הנפרע, אם יפרוץ סכסוך בין המושך לנפרע בעקבות הפרת עסקת היסוד על ידי המושך (ראו: ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1)647 (2008); רע"א 8692/08 לוי נ' מאיירס, (נבו 9.12.2008); ע"א 333/63 שמולוביץ נ' "סיקו" חברת דרום אפריקה ישראל לקונסטרוקציה, פ"ד יח550 (1964); ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3)830 (1983)).
2. בסעיפים 6 – 8 לתצהיר התומך בהתנגדות המתוקנת בהליך זה, טען הנתבע שמאחר שהוא ניהל את החברה מול ספקים ונותני שירות, מטבע הדברים הם דרשו לקבל ממנו ערבויות אישיות להזמנת הסחורות והוא נאות לחתום ולא דקדק עם אחיו יחתום יחד עמו על הערבויות.

לגבי חברת אקרשטיין טען כי היה סמוך ובטוח שאחיו חותם עמו על הערבות וכך הותנה עם נציג אקרשטיין. עוד טען כי אחיו חתם על ערבות לחברת נטפים _{(שאינה צד להליך זה – הערה שלי ש.ה.)} אך לא חתם על הערבות לחברת אקרשטיין בשל התרשלותו של טוביה אקרשטיין אשר החתים אותו ושכח להחתים את אחיו. יחד עם זאת טען כי הייתה בין האחים הסכמה שהם אחראים לחובות ולהתחייבויות של חברת המעמיס ביחד לחוד.

1. עיון בשטר החוב מלמד כי לא מצוין בו כל תנאי בנוגע לתוקף הערבות. הנתבע אף לא הביא ראיה אחרת כלשהי המעידה כי אכן תוקף ערבותו הותנה בחתימת אחיו כערב.

הנתבע חזר בעדותו על גרסתו כי התנה חתימתו בחתימת אחיו (בפרוטוקול עמ' 19 ש' 11-9, ש' 17 ש' 27). יחד עם זאת בהמשך עדותו כשנשאל האם אמר לחברת אקרשטיין שזה תנאי כי לא היה לו קשר עם אחיו השיב: "זה לא תנאי, זה תקנון והתנהלות של החברה. זה מובן מאליו" (בפרוטוקול עמ' 20 ש' 25-24).

אמרתו של הנתבע כי לא דקדק אם אחיו יחתום על השטר אם לאו, אינה מתיישבת עם טענתו כי התנה את חתימתו על הערבות בחתימת אחיו ושחברת אקרשטיין התרשלה בכך שלא החתימה את האח. שהרי אם ממילא הוא ואחיו חולקים כטענתו בחובות ובזכויות והייתה ביניהם הסכמה כזו, איזו נפקות יש להתניית חתימתו בחתימת האח. עדותו של הנתבע שזה אינו תנאי אלא זו התנהלות של החברה, מחלישה את גרסתו ומעוררת ספק כי אכן התנה בפני חברת אקרשטיין שערבותו תלויה בחתימת אחיו.

1. הדבר אף אינו מתיישב עם המשך גרסתו של הנתבע לפיה האחים היו מסוכסכים כבר משנת 2000 ולא ניתן היה להביאם לחתום יחד. אם אלה פני הדברים, כיצד היה סמוך ובטוח שאחיו שעמו הוא מסוכסך יחתום על הערבות או יישא עמו באחריות.

בנסיבות כאלה, מצופה היה כי תניה זו תקבל ביטוי בין בהתניה על השטר, בין בהתניה בהסכם מחוץ לשטר ובין בפניות של הנתבע על מנת לברר אם אחיו חתם אם לאו. אולם אף אחד מאלה לא הובאו לפני.

בנוסף יצוין כי הנתבע אף לא הביא דוגמא כלשהי, לא כל שכן ראיה, המלמדת על מקרים בהם אחד האחים ערב לחברה והשני חב ביחד עמו גם אם לא חתם ערבות.

1. בסעיף 10 לתצהירו טען הנתבע כי אחיו התחמק מחתימה על ערבות ולא הוחתם על ידי חברת אקרשטיין למרות שחברת אקרשטיין ביקשה את ערבות שמואל.

הנתבע לא פירט ולא הביא כל ראיה לא לדרישתה של חברת אקרשטיין כי אחיו יחתום על הערבות ולא לפניות אל שמואל שיחתום על הערבות, בין מטעמו ובין מטעם חברת אקרשטיין.

הנתבע אף לא הציג פניות אליו מטעם חברת אקרשטיין כמי שחתום על ערבות וכשותף של שמואל, המלמדות על ציפייה של חברת אקרשטיין ששמואל יחתום על ערבות.

1. אשר לטענתו בדבר התרשלותה של חברת אקרשטיין בהחתמת אחיו.

הנתבע לא הצביע על מקור החובה של חברת אקרשטיין להחתים את אחיו ועם מי סיכם שחברת אקרשטיין תחתים את אחיו.

ככל שהנתבע סבר כי חברת אקרשטיין אכן התרשלה, היה עליו להביא ראיות בעניין זה מעבר לעדות שלו כפי שהיא עולה מתצהיר העדות הראשית. בין השאר, ומאחר שנטל הראיה מוטל עליו, היה על הנתבע להזמין את הגורם הרלבנטי בחברת אקרשטיין, לרבות טוביה אקרשטיין אותו הזכיר בעדותו, על מנת לתמוך בגרסתו וזאת חרף היותה הנושה, שהרי המחתה את זכותה.

אין לי ספק כי לו היה על חברת אקרשטיין להחתים את שמואל כערב ביחד עם הנתבע והיא התרשלה לעשות כן, היה בעדותו של גורם מחברת אקרשטיין כדי לשפוך אור על גרסתו של הנתבע. אי לכך, נוכח בחירת הנתבע שלא לזמן לעדות גורם מחברת אקרשטיין לעדות נתפס הוא כמי שנמנע מהבאת ראיה רלבנטית אשר לו הייתה מוגשת הייתה פועלת לחובתו (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי (תש"ע-2009)1889; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4)651 (1991); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4)595 (1990).

1. למעט עדותו הוא, הביא הנתבע לעדות את בת זוגו הגב' גל אשר עיקר עדותה הייתה מכוונת לאמירה כי חברת המעמיס התנהלה כשותפות בין האחים. לא מצאתי בעדותה של הגב' גל חיזוק כלשהו לגרסת הנתבע לעניין התרשלותה של חברת אקרשטיין וזאת משום שמעבר לאמירה כוללת בתצהיר שהדבר הובא לידיעתה ללא פירוט מהו מקור הידיעה, הגב' גל גם לא ידעה לומר דבר וחצי דבר לגבי השטר בעדותה (בפרוטוקול עמ' 7 ש' 15-14 וש' 31-18 ועמ' 8 ש' 13-7)) ועל כן, אני מוצאת כי עדותה בעניין זה נטולת משקל ראייתי.

לפיכך, לא עלה בידי הנתבע להוכיח התרשלותה של חברת אקרשטיין להחתים את אחיו כערב לשטר ועל כן לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא מופטר מחבותו על פי השטר בהיעדר החתימה.

1. לסיכום עד כה אני סבורה כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי ערבותו הותנתה בחתימת אחיו ואף לא כי חברת אקרשטיין התרשלה בהחתמת אחיו על הערבות.
2. הנתבע טען כי בינו לבין אחיו התקיימו יחסי שותפות שווה בחברת המעמיס וזאת כדי ללמד בין השאר על חבותו של אחיו בחוב ביחד עמו.

אומר כבר עתה כי במישור היחסים בין הנתבע לבין חברת אקרשטיין (בשלב זה במנותק מהמחאת הזכות), איני רואה כל נפקות לטענה. שכן, גם אם הדברים נכונים הרי שאין בעובדה זו כדי לאיין את החבות של הנתבע בחוב נשוא שטר החוב. לכל היותר בהינתן השותפות בין האחים, וככל שמדובר בחוב של השותפות, יכולה לקום לנתבע זכות תביעה כנגד אחיו, ככל שישלם החוב, אך אין בכך כדי לפטור אותו מהחוב על פי השטר או מקצתו.

על כן הייתי נכונה כבר עתה לצאת מנקודת הנחה כי אכן היו שותפים שווים בחברת המעמיס. אף על פי כן ועל מנת שלא אצא בחסר, אתייחס לראיות שהביאו הצדדים בשאלה זו.

1. להוכחת טענתו כי התקיימו יחסי שותפות שווה בינו לבין אחיו בחברת המעמיס, הנתבע התבסס על פסק הבורר, על החלטות כב' השופט דן מור והנאמן, ועל עדותו, עדות בת זוגו ועדות אחיו.
2. אני סבורה כי פסק הבורר וההחלטות של כב' השופט דן מור ושל הנאמן, אינן מהוות ראיות מספקות להוכחת השותפות בהיקף הנטען.

הנתבע גרס כי פסק בורר קבע שהאחים היו שותפים שווים בעסק הקודם והמשיכו את השותפות שלהם במסגרת חברת המעמיס. אכן כך בפסק הבורר. אולם מעיון בפסק בו עולה גם כי הוא ניתן לגבי השאלה האם התקיימה שותפות בין הצדדים בעבודות שבוצעו עבור חברת רסקו (סעיף 1 לפסק הבורר) ואין המדובר בקביעה גורפת. הבורר קבע כי לנתבע זכות שווה בכספים ששולמו על ידי רסקו, תוך שהוא מציין כי: "אין באמור לעיל כדי לקבוע דבר בסכסוכים הכספיים שבין הצדדים (כולל השותפות שלהם בחברת המעמיס). המחלוקת שהוכרעה בשלב זה היא בשאלת עצם קיום שותפות בין האחים בתקופה בה נעשו העבודות לרסקו, והמסקנה המתבקשת מכך לגבי חלקו של אשר בסכום שנקבע בתביעה נגד רסקו, ע"י הבורר מר אילת" (עמ' 8 לפסק הבורר).

אשר להחלטות כב' השופט דן מור ושל הנאמן - האמירה בהן שהאחים היו שותפים בחברת המעמיס, נאמרה כציון עובדה ולא כקביעת ממצאים לאחר בירור ראייתי, תוך שהנאמן נסמך למעשה על החלטת כב' השופט דן מור, שהיא החלטת ביניים בבקשה לסעד זמני, שהקביעה בה לכאורית, ועל כן אין באמרות אלה משום קביעה מחייבת לעניין מעמדם של האחים בחברת המעמיס.

1. יחד עם זאת דומה כי שאלת השותפות בין האחים אינה באמת שנויה במחלוקת נוכח עדותו של שמואל, המחזקת את עדות הנתבע ובת זוגו בנוגע לשאלת השותפות. שכן מעבר לעדות הנתבע עצמו ועדות הגב' גל שהעידה שמדובר היה בשותפות שווה לחובות ולזכויות (בפרוטוקול עמ' 10 ש' 6-4), שמואל עצמו אישר בעדותו כי אחיו היה שותף שלו לחברה וכי היו אמורים להיות שותפים בחלקים שווים והחתימות על השטרות היו במשותף (בפרוטוקול עמ' 22 ש' 32-28; עמ' 24 ש' 27-24 ועמ' 27 ש' 16; עמ' 15 ש' 1 ועמ' 18 ש' 28). כן העיד כי חברת המעמיס קיבלה אשראי מחברת אקרשטיין והוא אף חתם על שיקים לטובת חברת אקרשטיין וכי לפעמים הוא זה שעמד מול הספקים ולפעמים אחיו (בפרוטוקול עמ' 24 ש' 8 וש' 19-16 ועמ' 28 ש' 10-5) ואף אישר כי כדי לחייב את החברה שטר החוב צריך להיות בחתימת שני האחים (בפרוטוקול עמ' 19 ש' 23-20) ואף אישר כי היו מקרים שבהם חתם ערבויות לספקים ושילם (בפרוטוקול עמ' 28 ש' 13-9).

אי לכך אני מקבלת עמדתו של הנתבע כי התקיימה בינו לבין אחיו שותפות בחברת המעמיס לצורך המשך בירור המחלוקת.

האם מדובר בחוב של ה"שותפות".

1. אין חולק כי על השטר חתומה חברת המעמיס באמצעות חותמת וחתימת הנתבע וכן כי הנתבע חתום כערב לשטר.

לדידו של הנתבע החוב כלפי אקרשטיין משותף לשני האחים באופן שווה, משום שנוצר על ידו ועל ידי אחיו מהשיקים והאשראי של חברת המעמיס אשר חוללו ואשר נחתמו על ידי שני האחים.

אמנם התובעת לא הציגה גרסה בתצהיר העדות הראשית מטעמה. אך שמואל נחקר על כך בעדותו והכחיש כי החוב נובע משיקים שחברת המעמיס נתנה לאקרשטיין (בפרוטוקול עמ' 23 ש' 31-29) בנוסף טען כי אקרשטיין לא סיפקה את החומר לחברת המעמיס אלא לצרכים האישיים של הנתבע שלו בזמן הפירוק (בפרוטוקול עמ' 28 ש' 31-27).

1. הנתבע לא הציג בתצהיר התומך בהתנגדות או בתצהיר העדות הראשית מטעמו גרסה מפורטת בנוגע לעסקת היסוד שהובילה לעשיית שטר החוב, מתי נעשה השטר, כיצד חתם עליו, בגין אילו שיקים ואיזה אשראי שקיבלה חברת המעמיס ניתן השטר ומתי אלה התקבלו.

בסעיף 8 לתצהירו טען הנתבע כי ניסה לאתר את השיקים אולם חלף זמן רב וכאשר יאתר אותם יצרפם. הנתבע לא צירף את השיקים ולא הביא ראיה אחרת כלשהי הקושרת את שטר החוב, או את החוב בגינו נפתח תיק ההוצאה לפועל לשיקים האמורים.

בעדותו הנתבע התבקש להבהיר מה משקף הסך 378,000 ₪ _{(סכום השטר הערה שלי ש.ה.)}, ותשובתו הייתה כי מדובר בחשבוניות עבור החברה (בפרוטוקול עמ' 15 ש' 20-17), אולם חשבוניות כאלה לא צורפו על ידו.

1. בפני הנתבע הוצגה הטענה כי השטר נחתם בחודש נובמבר 2000 כחברת המעמיס בהליך פירוק והוא בהליכים משפטיים עם חיו. הנתבע הכחיש זאת וטען כי השטר נחתם במהלך העסקים הרגיל כשחברת המעמיס עוד הייתה פעילה (בפרוטוקול עמ' 15 ש' 17-14). עוד טען כי לשטר אין קשר לסכסוך עם אחיו, משום שהוא היה אצל חברת אקרשטיין כמה חודשים קודם לכן (בפרוטוקול עמ' 18 ש' 27-23 וש' 32-30).

עדותו של הנתבע גם עומדת בסתירה לעובדה שאינה שנויה במחלוקת כי בשנת 2000 התגלע סכסוך בין האחים. והיא אף סותרת את גרסתו כפי שהועלתה בתצהיר התומך בהתנגדות הראשונה (נספח ז' לתצהיר התובעת), שם טען הנתבע שנוכח מחלוקות וחילוקי דעות עם אחיו שהביאו עד כדי חיסול החברה ופירוקה, לא ניתן היה להפגיש אותם יחד לחתימה משותפת על השטר. שהרי לו נחתם השטר במהלך העסקים הרגיל, כטענתו, מדוע נמנעה הבאתם לחתימה יחד.

בנוסף הנתבע לא הביא ראיות כלשהן להוכחת הטענה כי התאריך והסכום מולאו על ידי חברת אקרשטיין ומדובר בגרסה שנשמעה מפי ב"כ הנתבע לראשונה בישיבת ההוכחות ולא מפי הנתבע עצמו, אשר בעדותו אף ציין כי הוא חושב שלא אמר זאת לבא כוחו (בפרוטוקול עמ' 17 ש' 24-23).

1. בהמשך שינה את גרסתו והעיד כי השטר נחתם אולי חודש חודשים לפני כניסת חברת המעמיס לכינוס, והסכום והתאריך מולאו על ידי חברת אקרשטיין (בפרוטוקול עמ' 17 ש' 12-11). כשעומת הנתבע עם גרסתו לגבי מועד החתימה על השטר ביחס למועד הפירוק של חברת המעמיס, לא הייתה בידי הנתבע תשובה משכנעת והוא התחמק ממתן תשובה בתואנה כי אינו זוכר (בפרוטוקול עמ' 18 ש' 5-1 וש' 22-21).

גרסתו של הנתבע כי השטר נחתם כמה חודשים לפני הליך הפירוק של חברת המעמיס אין לה זכר בתצהירו והיא נשמעה לראשונה בעדותו. זאת ועוד, הנתבע אישר בעדותו כי במועד החתימה על השטר לא הייתה לו תקשורת עם אחיו והם תקשרו באמצעות עורכי דין. הנתבע גם לא הכחיש כשנטען בפניו שערב לחובות של החברה בעת שלא היה לו קשר עם אחיו אך טען כי זה אין לזה חשיבות משום שהחברה היא של שניהם והחומרים ניתנו לחברה ולא לו אישית (בפרוטוקול עמ' 19 ש' 19-18).

1. בסיכומיה התובעת טענה כי השטר נעשה ביום 15.11.2000 בגין סחורה שהנתבע הזמין וערב עליה בחתימת ידו, לאחר שנפתח הליך פירוק כנגד חברת המעמיס (ביום 12.11.2000), כשהאחים בנתק ומשוחחים ביניהם באמצעות עורכי דין.

בהתייחס לטענה זו טען בעניין זה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה מטעם התובעת.

אכן טענה כזו לא הועלתה על ידי התובעת במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמה. יחד עם זאת, המדובר מדובר בטיעון הנובע מהשטר עצמו ומעובדות שאינן שנויות במחלוקת ולרבות בנושא מועד פירעון השטר, מועד הפירוק והנתק בין האחים טענה שאף הועלתה על ידי הנתבע עצמו ועל כן איני רואה פסול בטענה.

1. בנסיבות אלה, לאור העובדה כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין ולאור הסתירות בה, איני מקבלת גרסתו של הנתבע בכל הנוגע למועד החתימה על השטר.
2. לסיכום סוגיה זו - הנתבע לא הכחיש החוב לחברת אקרשטיין ולא את חתימתו כערב לשטר.

הנתבע לא הוכיח שחתימתו כערב הותנתה בחתימת אחיו.

הנתבע גם לא הוכיח שחברת אקרשטיין נדרשה להחתים את אחיו או התרשלה בהחתמתו.

לפיכך דין טענת הנתבע כי ערבותו משוללת תוקף בהיעדר חתימת אחיו להידחות.

הנתבע לא הביא תשתית ראייתית מספקת וא הוכיח כי השטר אכן נחתם במהלך העסקים הרגיל של חברת המעמיס באופן שמחייב אינהרנטית גם את אחיו, אלא להיפך, הנתבע הציג גרסאות סותרות בעניין זה.

אשר על כן ובהיעדר ראיה אחרת מעבר לעדותו של הנתבע, מועד הפירעון של השטר ויתר טיעוניו של הנתבע לגבי נסיבות החתימה, מלמדים כי השטר נחתם בעת שהאחים היו מסוכסכים וחברת המעמיס כבר הייתה בהליך פירוק ועל כן ספק אם כי מדובר בחוב של מה שהנתבע כינה "השותפות".

מכל מקום וכפי שהבהרתי בראשית החלטתי, גם לו היה מוכח בפניי הדבר הרי שלא היה בטענה כדי לאיין את החבות של הנתבע כלפי חברת אקרשטיין ואף לא מקצתה ולכל היותר היה בה כדי להקים לנתבע זכות תביעה כנגד אחיו.

על כן ערבותו של הנתבע למלוא החוב על פי השטר הנדון בהליך זה עומדת בעינה.

תוקף המחאת הזכות

1. אין חולק בין הצדדים כי חברת אקרשטיין המחתה את זכותה לתובעת.
2. לטענת הנתבע המחאות הזכות בין התובעת לבין חברת אקרשטיין וחברת נטפים פסולות, בלתי אכיפות ולא ניתן לעשות בהן שימוש כנגד הנתבע ולכן יש לדחות את התביעה.

הנתבע טען כי מי שעומד מאחורי התובעת מיום הקמתה ועד ליום זה הוא אחיו וכי מדובר בחברה שליטתו אשר מניותיה הוחזקו על ידי איש קש מטעמו.

לדידו של הנתבע הנמחה האמתי מאחורי המחאת הזכות הוא אחיו, והוא שפעל במרמה כלפי הנתבע בכך שרכש שלא כדין ובחוסר תום לב את המחאת הזכות באמצעות התובעת שבשליטתו.

פסלות המחאת הזכות נובעת לטעמו מכך שנועדה להתעמר בו תוך סיכול מאמציו להסדיר את החוב לחברת אקרשטיין, וזאת בחוסר תום לב ובניגוד לחובת הנאמנות המוטלת על אחיו כשותף בשותפות לפעול לטובתה ולפדות את חובותיה.

1. מנגד התובעת טענה כי היא חברה שהתאגדה כדין בישראל, וכי רכשה את החוב של הנתבע מכוח המחאת זכות בהתאם למתווה עליו סוכם עם חברת אקרשטיין, דהיינו בתמורה לסך של 213,675 ₪ ואף בהותרת 17% בתוספת מע"מ מהגבייה בתיק ההוצאה לפועל.

עוד טענה התובעת כי החלטות ראש ההוצאה לפועל (כתוארו דאז) בבקשה בטענת "פרעתי" ובבקשה להחלפת שם הזוכה מקימות מעשה בית דין וכי הנתבע לא צירף בדל ראיה של ממש להוכחת טענותיו, אשר נסמכות על החלטת כב' השופט דן מור בבקשה למתן צו מניעה זמני מבלי שנחקרו עדים ועל החלטת הנאמן בתביעת החוב אשר נסמכה על החלטת כב' השופט דן מור.

1. התייחסות לטענות התובעת לעניין מעשה בית דין מצויה בפרק מעשה בית דין בתחילת פסק הדין.
2. בפתח סיכומיו טען הנתבע כי התובעת לא סתרה את טענותיו לפיהן המחאת הזכות נעשתה שלא כדין במרמה ובחוסר תום לב בניגוד ליחסי השותפות בין הצדדים.

איני מקבלת את טענת הנתבע בנוגע לנטל המוטל על התובעת, שכן אין זה מתפקידה של התובעת לסתור את טענותיו אלא עליו להוכיח אותן.

נטל השכנוע המוטל על התובעת, האוחזת בשטר מכוח המחאת הזכות, הוא להוכיח את קיומה של המחאת הזכות.

העובדה כי בוצעה המחאת זכות אינה שנויה במחלוקת והתובעת הרימה את נטל הראיה המוטל עליה להוכיח קיומה של המחאת הזכות בצרפה את הסכם המחאת הזכויות והחובות ואת שטר המחאת הזכויות והחובות שנחתמו עם חברת אקרשטיין (נספחים יג' ו- יד' לתצהיר העדות הראשית מטעמה), אשר קיומם לא הוכחש ולא נסתר על ידי הנתבע (להלן- הסכם המחאת הזכות).

מכאן הנטל להביא ראיה להוכיח שהמחאת הזכות נעשתה שלא כדין, במרמה או בניגוד ליחסי השותפות בינו לבין אחיו מוטל על הנתבע ולהלן אבחן אם הרים נטל זה.

1. אשר לטענת הנתבע כי המחאת הזכות נעשתה שלא כדין –

הוראת סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים קובעת כי נושה רשאי להמחות זכות ללא הסכמת החייב זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לנושה.

הזכות שהמחתה חברת אקרשטיין היא זכות כספית שבמהותה ניתנת להעברה.

הנתבע לא הצביע על הוראת חוק או הסכמה בינו לבין חברת אקרשטיין, השוללת זכותה להמחות את זכותה ועל כן לא הייתה מניעה מצידה של חברת אקרשטיין להמחות את זכותה.

1. טענת אי החוקיות של המחאת הזכות הועלתה על ידי הנתבע על רקע הסכסוך בינו לבין אחיו ועמדתו כי אחיו הוא שעומד מאחורי התובעת כרוכש האמתי של המחאת הזכות במטרה להתעמר בו.

העובדה שקיים סכסוך בין האחים, כשלעצמה, אין בה כדי למנוע המחאת הזכות לאחיו של הנתבע או לחברה מטעמו.

וממה נפשך, הדעת נותנת כי לא כל מאן דהוא יבקש לרכוש חוב, אלא מי שיש לו עניין בחוב, והפררוגטיבה להמחות את הזכות עדיין נתונה לנושה ואין הוא נדרש להסכמת החייב.

לפיכך, גם אם נניח כי שמואל עומד מאחורי התובעת ובהינתן הסכסוך ביניהם, ניתן אמנם לתהות אחר דרך הפעולה אשר יש בה כדי ללבות את הסכסוך, אך לא הוצגה הוראת חוק המונעת מחברת אקרשטיין להעביר את הזכות לשמואל או לחברה מטעמו.

הדברים נאמרים ביתר שאת מקום שהתובעת, שרכשה את החוב היא אישיות משפטית נפרדת מאחיו של הנתבע. הנתבע הרואה את החוב נשוא המחאת הזכות, חובה של השותפות בינו לבין אחיו, למעשה מבקש שבית המשפט יציץ מאחורי מסך ההתאגדות של התובעת, ושל בעלת המניות בה, על מנת להיווכח כי מי שעומד מאחוריהן הוא אחיו, וזאת בכדי לקבוע, כי רכש את החוב במרמה, וכפועל יוצא מכך נפל דופי בהמחאת הזכות המאיין את זכותה של התובעת.

1. בהתאם להסכם המחאת הזכות מיום 13.11.07, התובעת רכשה את החוב של הנתבע מכוח המחאת זכות בהתאם למתווה עליו סוכם בתמורה לסך של 213,675 ₪ ותוך הותרת 17% בתוספת מע"מ מהגבייה לחברת אקרשטיין.

הנתבע לא הטיל ספק בעצם תשלום התמורה לחברת אקרשטיין עבור המחאת הזכות.

להיפך, הנתבע טען בתצהירו כי שמואל השתמש בכספים שהפיק מהשותפות ואשר אותם הוא חייב לו במסגרת החובות של חברת המעמיס, לצורך קבלת המחאת הזכויות בחוב. בעדותו חזר על הטענה כי שמואל הוא ששילם עבור המחאת הזכות (בפרוטוקול עמ' 13 ש' 32-31).

אולם מעבר לעדותו, הנתבע לא הביא כל ראיה למקור הכספים ששולמו לצורך רכישת החוב מחברת אקרשטיין, ואף לא כל ראיה המעידה כי מי ששילם את הכספים עבור המחאת הזכות היה שמואל או כי מדובר בכספים שהפיק מהשותפות. הנתבע אף אישר בעדותו כי אין לו אסמכתא לכך שמי ששילם עבור המחאת הזכות אינו מי שרשום בהסכם המחאת הזכות זולת החלטת כב' השופט דן מור, ובהמשך עדותו טען כי לא בדק מי שילם כי לא הייתה לו אפשרות לבדוק (בפרוטוקול עמ' 14 עמ' 4-1 וש' 27-26).

הגב' גל העידה גם כן בעניין זה וטענה כי מי שרכש את החוב מחברת אקרשטיין הוא שמואל (בפרוטוקול עמ' 8 ש' 31-30). אולם כשנדרשה להבהיר את בסיס הטענה השיבה תשובה סתומה כי היא יודעת "לפי הדינמיקה". באותה מידה כשהתבקשה להשיב אם היא יודעת מי שילם עבור החוב, השיבה כי היה זה שמואל אך הבהירה כי באה להעיד על התנהלות האחים, וכי מרוב מסמכים שהראו לה היא מאמינה ששמואל "אולי דרך מישהו" שילם את החוב (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 12-1). התרשמתי כי גם בעניין זה הגב' גל לא העידה מידיעתה האישית, תשובותיה בעניין זה לא היו מבוססות ועדותה על בסיס אמונתה ששמואל שילם באמצעות מישהו, אין בה כדי לחזק את גרסתו של הנתבע.

התובעת לא הציגה גרסה פוזיטיבית לגבי התשלום.

לכאורה ניתן היה לומר כי היה באפשרות התובעת להביא ראיה המלמדת על זהות מבצע התשלום בגין המחאת הזכות, אולם משהנטל מוטל על הנתבע להוכיח טענתו יכול היה לדרוש זאת במסגרת גילוי מסמכים. לא מצאתי כי הוגשה בקשה כזו ועל כן איני מוצאת לזקוף אי הבאת הראיה לגבי התשלום לחובת התובעת.

על כן אין לפניי אלא את עדותו היחידה של הנתבע שהוא בעל דין, אשר אינה מתבססת על ידיתו האישית, ואין לה חיזוק בראיה מספקת. על כן לא הוכחה הטענה כי שמואל הוא ששילם עבור המחאת הזכות.

1. טענה נוספת של הנתבע היא כי שמואל סיכל את המשא ומתן שניהל עם חברת אקרשטיין וחברת נטפים כדי לסיים את המחלוקות בסכום מאד זניח משום שיכולתו הכלכלית לא אפשרה לשלם סכומים גבוהים יותר, וכי מספר שנים לאחר מכן נודע לו בדיעבד ששמואל פעל בקנוניה נגדו והגיש להן הצעות קורצות והגיע איתן להסכמים ושילם להם כספים וקנה בחוסר תום לב את החוב. המרחק בין הצעה קורצת שהשתלמה לחברת אקרשטיין לבין קנוניה הוא גדול, וככל שסבר הנתבע כי נעשתה קנוניה בין התובעת לבין חברת אקרשטיין היה עליו להביא ראיות לשם כך.

הנתבע לא הביא ראיה כלשהי לקיומו של משא ומתן עם חברת אקרשטיין, לא פירט מתי התקיים המשא ומתן, אילו סכומים עמדו על הפרק, עם מי ניהל את המשא ומתן, לא צירף התכתבויות או טיוטות של הסכם ככל שהוחלפו בין הצדדים, מסרונים או כל ראיה אחרת להוכיח כי אכן משא ומתן כזה התקיים וכי התערבותו של שמואל היא שסיכלה את ניהול המשא ומתן מצדו.

הנתבע אף לא הזמין לעדות את מי שעמו ניהל משא ומתן בחברת אקרשטיין, בעלי השליטה בחברת אקרשטיין, או כל גורם אחר אשר יכול היה לתמוך בגרסתו כי התנהל משא ומתן עם חברת אקרשטיין וסוכל.

כך גם לטענת הקנוניה, לא הובאה כל ראיה בכדי להוכיח כי נרקמה מזימה בין שמואל לחברת אקרשטיין להכשיל אותו. קבלת הצעה כספית טובה יותר מכפי שהציע, בנסיבות בהן טען כי לא הייתה לו יכולת כלכלית, מתיישבת עם הגיון מסחרי ואינה מלמדת בהכרח על קנוניה בין התובעת, שמואל וחברת אקרשטיין גם אם אניח כטענת הנתבע שחברת אקרשטיין ידעה על הסכסוך בין האחים.

1. עוד טען הנתבע כי אחיו לא יכול להפוך נושה שלו, משום שכשותף חובתו לפעול לטובת השותפות ולפדות את חובותיה, ובנשייה נגדו הוא מבצע פעולה שמהווה העדפת מרמה וחוזה פסול תוך הפרת חובות אמון ונאמנות בין שותפים. הנתבע הפנה לשורה ארוכה של הלכות הנוגעות לחובות הנאמנות בשותפות ובחברות משפחתיות המתנהלות כשותפות.

על מנת שתתקבל הטענה וייבחנו ההלכות אליהן הפנה הנתבע, היה עליו להרים ראשית את הנטל להוכיח כי המדובר בחוב של השותפות, טענה אשר לא הוכחה כפי שפורט בהרחבה לעיל. ושנית כי אחיו הוא שעמד מאחורי התובעת כששתי החברות, התובעת וחברת ר.ל., משמשות לו כסות ופועל שמואל הוא הנושה שלו כיום מכוח המחאת הזכות.

1. התובעת צירפה תדפיס רשם החברות מיום 15.7.18 לפיו בעלי המניות בתובעת מיום 13.2.01 הם שבתאי רפאל וחברת ר.ל. החברה לפיתוח ישראל בע"מ (להלן – חברת ר.ל.) (נספח יב' לתצהיר מטעם התובעת).

הנתבע הגיש מנגד תדפיס רשם החברות של חברת ר.ל. (סומן נ/1) המלמד שמיום 24.10.12 שמואל מונה כדירקטור וכבעל מניות בחברת ר.ל. החברה לפיתוח ישראל בע"מ. הנתבע אף הפנה לעדותו של שמואל שאישר כי כיום הוא בעל מניות בחברת ר.ל..

בעדותו נשאל הנתבע האם ידוע לו מי היו בעלי המניות בתובעת בשנת 2007 ותשובתו הייתה כי אינו יודע בדיוק "מי ואיך", וכי עד כמה שידוע לו הרוח החיה הוא שבתאי רפאל (בפרוטוקול עמ' 14 ש' 15-14).

בסיכומיו, הנתבע הפנה לעדות שמואל שהודה שכיום הוא בעל השליטה והבעלים בתובעת באמצעות חברת ר.ל. אשר מחזיקה במחצית ממניות התובעת והוא בעל מניותיה (בפרוטוקול עמ' 22 ש' 10 ועמ' 34 ש' 20). לטענת הנתבע די בהודאה זו כדי לקבל את טענתו ששמואל הוא שעמד ועומד מאחורי התובעת מאז ומעולם והוא המוציא והמביא בה. איני יכולה לקבל את מצב הדברים היום כראיה למה שהיה בזמן הרלבנטי למועד המחאת הזכות והיה על הנתבע להוכיח זאת בראיות.

איני מקבלת טענת הנתבע שכן מעבר לעדותו זו של שמואל, הוא גם הכחיש היה בעל השליטה בזמן רכישת הזכות (בפרוטוקול עמ' 21 ש' 26-22; עמ' 25 ש' 30-27 ועמ' 30 ש' 5-1).

לאחר ישיבת ההוכחות וביחד עם הגשת סיכומיו, ביקש הנתבע לצרף ראיה נוספת, תדפיס רשם החברות המלמד כי בזמן הרלבנטי להמחאת הזכות בעלת עיקר המניות בחברת ר.ל. הייתה רות ליסטר רעייתו של הנתבע. הבקשה נדחתה בראשית פסק הדין.

גם לו היה מתקבל תדפיס רשם החברות מדובר בחברה שהתאגדה בשנת 1999 ןגם אם בשלב כלשהו שמואל היה בעל תפקיד בה, או נתן לה עצות כפי שהעיד בעצמו (בפרוטוקול עמ' 30 ש' 10-9) אין בכך כדי להעיד על אי חוקיות או מרמה ברכישת הזכות.

על כן, מבחינת הראיות שהובאו בפני, אין ראיה המלמדת כי במועד הרלבנטי להמחאת הזכות שמואל היה בעל עניין בחברת ר.ל. ולמעשה בהתאם לראיות שהובאו עד כה, במועד הרלבנטי להמחאת הזכות הוא לא היה בעל עניין בחברת ר.ל.

1. הראיה לדידו של הנתבע למעורבותו של שמואל ולהיותו המוציא והמביא בתובעת, היא שמיד לאחר רכישת החובות הוא מינה את עורך הדין שלו עו"ד אבנר רון כדי שזה ינהל את הליכי ההוצאה לפועל בתיקי ההוצאה לפועל ויתחיל להתעלל בו על ידי הטלת עיקולים ועיכוב יציאה מהארץ.

בעדותו, הנתבע חזר על גרסתו כי מי שרכש את המחאת הזכות הוא שמואל באמצעות התובעת, וכי שמואל מיוצג על ידי בא כוח התובעת ונתן תצהירים וכי כל העסקה נעשתה תחת שרביטו של שמואל (בפרוטוקול עמ' 13 ש' 24-20).

אכן טביעת האצבע של שמואל ניכרת בהליכים שמנהלת התובעת כנגד הנתבע, בחתימתו על תצהירים בהליך זה ובהליכים אחרים, בהופעתו כעד יחיד מטעם התובעת בהליך זה ובזהות הייצוג המשפטי שלו ושל התובעת ונראה כי הוא אף לא ניסה להכחיש מתן יעוץ לתובעת בעניינים הנוגעים לחוב כפי שעלה מעדותו.

בהינתן שאלה פני הדברים, וככל שאכן מבקש הנתבע ללמוד מכך כי החוב נרכש על מנת להתעלל בו על ידי הטלת עיקולים, אזי לא נטען כי מדובר בהליכים שאינם חוקיים, וניתן להעמיד סבירותם למבחן רשם ההוצאה לפועל, אך אין בכך כדי להצדיק הפטר הנתבע מהחוב.

ברי כי מעורבותו של שמואל בעניין היא על רקע הסכסוך בינו לבין הנתבע. יחד עם זאת הנטל להוכחת מרמה הוא כבד ביותר בהיקף הראייתי הנדרש בהליך פלילי ואין בהצבעה על מעורבותו של שמואל בלבד כדי להעביר את הנתבע את שתי המשוכות שעליו לעבור, לצורך הטלת דופי בהמחאת הזכות, חרף קיומו של הסכם המחאת הזכות שלא הוכחש, שנעשה עם חברה, אישיות משפטית העומדת בפני עצמה, שבין בעלי המניות בה גם כן חברה וללמד על מרמה בהמחאת הזכות.

1. מעבר לעדותו הפנה הנתבע לביסוס גרסתו אל החלטת כב' השופט דן מור, המהווה לדידו מעשה בית דין, אשר קבע כי שמואל הוא הרוח החיה מאחורי התובעת וכן אל החלטת הנאמן בפשט"ר שאימץ את קביעת כב' השופט דן מור עליה לא הוגש ערעור.

מעיון בהחלטת כב' השופט דן מור עולה כי אכן כב' השופט דן מור לא חסך שבטו מהתובעת ומשמואל וקבע במסגרת החלטתו קביעות נוקבות כנגדם.

בהחלטה שניתנה ביום 10.10.2010 ציין כב' השופט כעניין שבעובדה כי עולה החשד שמדובר בהסכם המחאה פיקטיבי וכי הרוח החיה מאחורי התובעת הוא מר שמואל ליסטר. וכן כי במסמכים שהוגשו לבית המשפט נמחק סכום התמורה כנגד המחאת הזכות בניגוד לחובה לגלות את מלוא העובדות הרלוונטיות ובחוסר ניקיון כפיים וכן התובעת השתהתה בנקיטת ההליך, זאת לגבי תום לבה של התובעת.

כב' השופט דן מור התרשם כי מדובר בשני שני אחים שמהימנותם מפוקפקת, המנהלים מאבק קשה ועיקש למימוש מטרותיהם. עיקר דבריו כוונו לשמואל שלהתרשמותו עמד מאחורי הבקשה שתנאי מוקדם לקבלתה הוא תום לב וניקיון כפיים.

ההחלטה סומכת על נימוקים רבים הנוגעים לתום לבו וניקיון כפיהם של שמואל ושל התובעת נוכח תהיות שהתעוררו לגבי המחאת החוב מחברת אקרשטיין לתובעת ולעובדה כי חברת אקרשטיין המשיכה בהליכי הוצאה לפועל חרף המחאת הזכות, וכן נוכח הטענה בדבר קניית החוב כבסיס לבקשת הסעד הזמני.

המדובר בהחלטת ביניים שניתנה בבקשה לסעד זמני שהגישה התובעת כנגד הנתבע, אשר אחד מיסודותיה העיקריים הוא תום לב וניקיון כפיים.

כב' השופט דן מור ציין בבירור שבחר שלא ליתן את הסעד הזמני טרם תתברר מהות המחאת החוב מאקרשטיין לתובעת. וכך כתב: "... לבית המשפט שיקול דעת שלא ליתן ידו לשימוש כזה בהליכים, ובוודאי שלא בשלב של מתן סעד זמני, טרם תתברר מהות המחאת החוב מאקרשטיין למבקשת" (עמ' 8 סע' 6).

בהמשך התייחס לשיהוי בנקיטת ההליך כטעם לדחיית הבקשה תוך שהעלה "חשד כבד לגבי מהותה ונפקותה של המחאת הזכות".

יצאנו למדים כי בנימוק של סרבול ההליך, קיום תרופות אחרות, חוסר ניקיון כפיים, שיהוי והעדר "זכות לכאורה", נמנע כב' השופט דן מור ממתן הסעד הזמני. אולם בהמשך הבהיר שמהות המחאת הזכות טרם התבררה וברי כי לא בחן ראיות לגבי המחאת הזכות.

בנסיבות אלה ובמלוא הכבוד הראוי, אני סבורה כי לא רק שאין בקביעות בית המשפט מפי כב' השופט דן מור, משום ממצא פוזיטיבי לגבי מהות המחאת הזכות, אלא שכשמדובר בהחלטת ביניים בבקשה למתן סעד זמני שהקביעות בה לכאוריות ממילא היא אינה עושה מעשה בית דין (ראו: רע"א 4472/10 Proneuron Biotechnologies, Inc נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (נבו 2010); רע"א 8734/13 ‏ עבדאללה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל (נבו 2014); ע"א 8981/04 אבי מלכה "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה 1997 ניהול מסעדות, (נבו 2006)).

לפיכך, החלטת כב' השופט דן מור אין בה כדי להוות ראיה להוכחת אי חוקיות המחאת הזכות.

1. אשר להחלטת הנאמן בפשט"ר המהווה אף היא נדבך משמעותי לטיעוני הנתבע – מעיון בהחלטת הנאמן עולה כי הנאמן נסמך בהכרעתו באופן מוחלט על החלטת כב' השופט דן מור, המצוטטת בהחלטתו.

התובעת טענה כי עולה מהחלטת הנאמן שהוא כלל לא ראה לנגד עיניו את המחאת הזכויות עצמה עת הכריע בתביעת החוב אלא דרש מסמכים לראשונה בדיעבד.

אכן לא מצאתי בהחלטת הנאמן התייחסות כלשהי לבחינת ראיות או אילו ראיות בחן ודומה כי לא נדרש כלל לראיות.

זאת ועוד, אישור תביעת החוב באופן חלקי אינו ברור נוכח העובדה כי החלטת הנאמן היא למעשה ציטוט של החלטת כב' השופט דן מור. שהרי העובדה כי הנאמן בפשט"ר אישר את תביעת החוב ולו גם אם באופן חלקי, מלמדת כי לא סבר שהמחאת החוב אינה חוקית, אך הדבר אינו מתיישב עם ההסתמכות המוחלטת על החלטת כב' השופט דן מור.

בנסיבות אלה ומשהחלטת כב' השופט דן מור לא קבעה ממצאים פוזיטיביים לגבי חוקיות המחאת הזכות, הרי שציטוט החלטת כב' השופט דן מור בהחלטת הנאמן אינה הופכת את האמור בה לעובדה, ובוודאי שלא ניתן לסמוך עליה כראיה להוכחת טענות הנתבע בעניין זה.

בשולי הדברים אפנה גם לסעיף 7.4 להחלטת כב' השופט אורנשטיין מיום 13.1.16, אשר גם לדברים בו נפקות לעניין משקלה של החלטת הנאמן, בכל הנוגע לבחינת המחלוקת לגבי המחאת הזכות.

1. הנתבע ביקש ללמד על חוסר תום הלב בהמחאת הזכות גם מהעובדה כי חברת אקרשטיין הסתירה את המחאת הזכות ובהליכים השונים טענה באמצעות בא כוחה, שהיא לא המחתה את הזכות.

לטענת הנתבע עצם ההסתרה של המחאת הזכות בכל הזמן שחברת אקרשטיין המשיכה וניהלה נגדו הליכים בהוצאה לפועל, מלמדת על חוסר תום לבה של התובעת ועל פעולותיו חסרות תום הלב של שמואל.

יצוין כי חובת היידוע אכן עומדת בבסיס המחאת הזכות על מנת שהחייב לא יהיה בסיכון של תשלום בכפל לממחה ולנמחה, אולם אין בה כשלעצמה כדי להוות גורם מפקיע של המחאת הזכות.

גם אני סבורה כפי שנקבע בהחלטות קודמות כי ראוי היה לגלות את דבר המחאת הזכות. אולם הנתבע לא טען כי נדרש לפרוע החוב גם כלפי חברת אקרשטיין וגם כלפי התובעת. ואזי בעניין זה עמדתי כעמדת כב' ראש ההוצאה לפועל (כתוארו דאז) אשר ציין כי הגנת סעיף 2 לחוק המחאת חיובים עומדת לחייב רק במקום בו פרע את חוב, וזהו אינו המקרה שלפני.

1. הנתבע ביקש גם למצוא חיזוק לגרסתו בהיעדר גרסה פוזיטיבית לטענותיו בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת.

בסעיף 30 לתצהירו טען שנטל הראיה להוכיח שהמחאת זכות נעשתה בתום לב ולא במרמה, מוטלת על מי שמבצע את ההמחאה. הנתבע טען כי שמואל התחמק ממתן גרסה לגבי תום הלב ששירת אותו כאשר ביצע את המחאת הזכות ורכש את החוב מחברת אקרשטיין וחברת נטפים. לכן שמואל והתובעת לא הרימו את נטל הראיה כי המחאת הזכות נעשתה בתום לב.

מעיון בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת, אשר ניתן על ידי שמואל, עולה כי אכן אין בו כל גרסה לגבי טענות הנתבע לגבי עמידתו של שמואל מאחורי התובעת, מינוי עורך דינו של שמואל כבא כוחה, וחוסר תום הלב שיוחס להם.

יחד עם זאת מאחר שאני סבורה כי הנטל בעניין זה מוטל על הנתבע, ומדובר בנטל כבד להוכיח קנוניה עם חברת אקרשטיין כטענתו, הסכם למראית עין או הסכם בלתי חוקי, או למצער את חוסר תום לב הנטען, אזי הנטל להבאת הראיה היה עובר אל התובעת לו היה מביא ראיה מספקת. אולם משלא עשה כן, הנתבע אינו יכול להיבנות מהיעדר הגרסה הפוזיטיבית של התובעת באופן המעביר אותו את הסף להרמת הנטל המוטל עליו להוכחת גרסתו הוא.

בשולי הדברים אציין כי מצופה היה שהתובעת תביע לעדות את שבתאי רפאל אשר לכאורה לשיטתה הוא הגורם הרלבנטי, אולם היא לא הביאה אותו לעדות ומנגד גם הנתבע לא ביקש לזמנו ועל כן איני זוקפת אי הבאתו לעדות כנגד מי מהצדדים.

1. בטרם אסכם אציין כי בית המשפט של פשיטת הרגל בהפנותו את הצדדים לברר מחלוקותיהם במסגרת תביעה עצמאית בנימוק שמדובר במערכת סבוכה, ציין בהחלטתו מיום 14.1.16 כי יידרשו חקירות עדים רבים פרט לנתבע ולשמואל, וביניהם נשות האחים שנרשמו כבעלות מניות, בעלי השליטה בחברת אקרשטיין, נציגי חברת אקרשטיין ונטפים עמם נחתמו הסכמי המחאת הזכויות, באי כוחם של הצדדים בכל הסכמי המחאת הזכויות ועוד.

אמנם החלטת בית המשפט האמורה התייחסה למכלול המחלוקות ולא רק למחלוקת ספציפית זו, והיא אינה מחייבת את הצדדים להביא בהכרח את כל העדים שצוינו. יחד עם זאת, ניתן ללמוד מההחלטה מהי ציפיית בית המשפט של פשיטת הרגל לגבי רוחב היריעה שהייתה אמורה להיפרש בפני בית המשפט לצורך הכרעתו בסוגיה שבמחלוקת מלבד שמיעת עדויותיהם של האחים.

מטבע הדברים, הדבר אף הגיוני ומתבקש נוכח חומרת הטענות שהועלו והעובדה כי החשדות של הנתבע עצמו כבר נשמעו בפני בית המשפט של פשיטת הרגל ובערכאות השונות ובכל זאת מצא בית המשפט של פשיטת הרגל להפנות את הצדדים לבירור בבית המשפט.

מעבר לעדויות האחים, הובאה לעדות בהליך שלפניי רק עדות הגב' גל, זוגתו של הנתבע, אשר לא היה בעדותה לתרום דבר לגבי תוקף המחאת הזכות.

הדלות הראייתית המשתקפת ביתר שאת נוכח ההיקף הראייתי שמצופה היה לאור החלטת בית המשפט של פשיטת הרגל, נזקפת אם כן לחובת הנתבע אשר, כאמור, הנטל עליו להוכיח גרסתו. ובייחוד כאשר הנתבע טוען כי המחאת הזכות נעשתה במרמה, טענה המחייבת הרמת נטל ראייתי כבד מהנדרש בהליך אזרחי.

1. לסיכום סוגיה זו אני סבורה כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי הסכם המחאת הזכות אינו חוקי או כי המחאת הזכות בוצעה במרמה. הנתבע אף לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי מי שעומד מאחורי התובעת הוא אחיו וכי החוב הוא החוב של השותפות. משכך איני רואה להידרש לכל המסכת המשפטית שהנתבע פרש בפני בנספח האסמכתאות המשפטיות שצירף לסיכומיו, שכן היה מקום להידרש להן מקום בו היה מוכיח כי הנושה האמתי הוא אחיו והחוב הוא של השותפות

סיכום והכרעה

1. שתי מחלוקות עיקריות עמדו לבירור בהליך זה. האחת לגבי עצם חבותו של הנתבע על פי השטר נשוא המחאת הזכות והשנייה תוקף המחאת הזכות.

ברקע הדברים הוצגה תמונת סכסוך ארוך שנים בין שני אחים, המהווה בסיס ועיקר לטיעוניו של הנתבע כנגד התביעה התלויה ועומדת נגדו, והמעוררת תחושת אי נוחות לשמע מנהג האחים האחד בשני בכלל, ובפרט נוכח מעורבותו של שמואל בהליך שלכאורה הוא אינו צד לו אך בפועל גילה בו מעורבות מלאה כמי שבא מטעמה של התובעת.

בנסיבות כאלה קשה היה שלא לתהות אחר נסיבות רכישת החוב של חברת אקרשטיין דווקא על ידי התובעת. יחד עם זאת, תחושת אי נוחות ותהיה אינן מהוות תחליף להנחת תשתית ראייתית מספקת.

במסגרת הליך זה נפתח הפתח בפני הנתבע להעלות טענותיו ולהוכיחן, אך הנתבע לא הביא בפני בית המשפט די ראיות ולא פרש את מלוא היריעה כפי שהיה מצופה ממנו, אלא בחר להסתמך על חשדות, האשמות, החלטות שאינן מחייבות והלכות משפטיות לרוב, אשר לא היה די בהן כדי להוכיח את טענותיו.

כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, הנתבע לא הוכיח כי ערבותו לשטר הותנתה בחתימת אחיו, לא הוכיח כי השטר נחתם במסגרת העסקים הרגילים של חברת המעמיס טרם הליך הפירוק וכי מדובר בחוב של השותפות.

כמו כן הנתבע עצמו טען כי התמורה בגין המחאת הזכות שולמה ולא הוכיח כי היה זה אחיו ששילם, לא הוכיח כי המחאת הזכות לא חוקית, או כי אחיו עמד מאחורי התובעת בעת רכישת הזכות. בסופו של יום הסכם המחאת הזכות לא הוכחש והתשלום בגינו לא הוכחשו, ולא הוכח כי הוא אינו חוקי או כי נעשה במרמה.

1. אשר על כן, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ושקלתי טענות הצדדים, לא התרשמתי כי היה בהן די כדי להוביל לקביעת ממצא כי נפל דופי בהמחאת הזכות מחברת אקרשטיין. ועל כן אין לי אלא לדחות את טענות הנתבע ולהותיר את התביעה על כנה.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 18,000 ₪.

המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים

ניתן היום, כ"ב אייר תשפ"א, 04 מאי 2021, בהעדר הצדדים.