התובעת העידה כי רכבה התקדם באיטיות במקביל למשאית בשני הנתיבים של המעבר בתחנת התדלוק, כשהיא מימין והמשאית משמאל, אשר בשעות העומס משמשים נהגים כדי לעקוף את הפקק שבדרך נמיר, כשלפתע קיבלה מכה מצד שמאל.

הנתבע העיד כי לאחר שעצר כדי לתדלק/לקנות תוסף דלק, בצד השמאלי של המעבר בין תחנות התדלוק, ראה את רכב התובעת מימינו וצפר לו לאזהרה ואז המשיך לנסוע בלי לבחון אם הרכב שעה לאזהרה ועצר או לא, כדי לא לאפשר לרכב לעקוף את המשאית לקראת צוואר הבקבוק של היציאה מהתחנה.

הטענה כי הנתבע, נהג המשאית, צפר לתובעת לאזהרה והיא המשיכה בנסיעה קדימה לא הובאה בפניה בחקירתה הנגדית לתגובתה ועל כן אין להתייחס אליה אלא כגרסה כבושה שנמסרה לראשונה בעדות הנתבע ומשקלה נמוך.

מכאן עולה כי עיקר האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע אשר ראה את רכב התובעת נוסע באיטיות במקביל אליו והמשיך בנסיעה מבלי לבדוק את מצב הרכב וזאת בידיעה שהמשאית תפגע ברכב אם יתקדם.

אני מטילה אשם תורם של 30% על התובעת אשר נסעה בנתיב המיועד לתדלוק ולא לנסיעה ולא שמרה מרחק מספיק מהמשאית.

לפיכך ישאו הנתבעים ב-70% מסכום התביעה בצירוף אגרה ושכ"ט עו"ד בסך 17.55%.

ניתן היום, י"ג תמוז תשע"ט, 16 יולי 2019, בהעדר הצדדים.