לפניי בקשת רשות להתגונן שהגישה המבקשת כנגד שתי תביעות בסדר דין מקוצר שנדונו במאוחד.

רקע וטענות הצדדים :

1. המשיבה מוסיה גבע הינה הבעלים של נכס, בשטח של 33.90 מ"ר, ברח' הרצל 7 בנתניה (להלן: "החנות") והמשיב סטפן דיקמן הינו הבעלים של נכס, בשטח של 29 מ"ר, אף הוא ברח' הרצל 7 בנתניה (להלן: "החנות").

2. המבקשת שכרה מהמשיבים, בשני הסכמי שכירות מיום 24.7.2013 (להלן: "ההסכמים"), את החנות בה הופעל העסק של המבקשת, בית קפה הנושא את השם "קפה קפה" (להלן: "העסק").

על פי תנאי ההסכם המבקשת רשאית להפעיל את העסק באמצעות צד שלישי מורשה, זכיין מטעמה.

בעת חתימת החוזה, הזכיינית מטעם המבקשת היתה חב' ל.ל.ו 770 בע"מ (להלן: "הזכיינית הראשונה"). שטר החוב שנמסר על ידי המבקשת למשיבים במסגרת הסכמי השכירות נחתם על ידי הזכיינית הראשונה בצירוף ערבות אישית של בעלי השליטה בזכיינית.

לאחר שהזכיינית הראשונה נקלעה לקשיים אשר הובילה להליך פירוקה, בוצעה החלפת זכיין בעסק בתחילת חודש מרץ 2016. הזכיינית השנייה, חב' לימור ניב בע"מ הפעילה את העסק מחודש מרץ 2016 ועד שלהי 2016, עת נקלעה לקשיים והליך פירוק.

על אף חילופי הזכיינים, הביטחונות שמסרה המבקשת בתחילת תקופת השכירות נותרו על כנן, למרות שבטחונות אלו ניתנו על ידי הזכיינית הראשונה ובעלי השליטה בה.

3. בכתבי התביעה שהגישו המשיבים כנגד המבקשת טוענים המשיבים כי המבקשת הפרה את התחייבויותיה הקבועים בהסכמי השכירות. לטענתם, על פי תנאי ההסכם הרי שהמבקשת רשאית להפעיל את העסק באמצעות צד שלישי מטעמה ואולם, אין בכך כדי לגרוע מחובת המבקשת (השוכרת) לקיים את מלוא התחייבויותיה עפ"י הסכמי השכירות כלפי המשיבים (המשכירים).

4. בכתב התביעה שהגישה המשיבה מוסיה גבע פורטו הפרות המבקשת. נטען כי דמי השכירות הועמדו בהסכם על סך של 5,000 ₪ כאשר החל מחודש אוגוסט 2015 דמי השכירות יועמדו על סך של 5,250 ₪. על אף זאת, דמי השכירות שולמו עד לחודש ינואר 2016 מבלי התוספת לשכ"ד בסך של 250 ₪ לחודש.

המבקשת הודיעה למשיבה על החלפת הזכיינית החל מחודש מרץ 2016. ואולם, השיק שמסרה הזכיינית הראשונה בעבור חודש פברואר 2016 חזר ללא כיסוי. המבקשת לא שילמה את דמי השכירות בעבור חודש פברואר 2016 אלא החליטה להותיר העניין לכונס שנתמנה לנכסי הזכיינית הראשונה. בסופו של דבר שולמו דמי השכירות על ידי הכונס ואולם, רק בחודש יולי 2016 ובאיחור של כ- 5 חודשים לאחר המועד הנקוב בהסכם השכירות.

דמי השכירות לחודש מרץ 2016 שולמו באיחור של 33 ימים.

דמי השכירות בעבור חודשים דצמבר 2016, ינואר ופברואר 2017 לא שולמו. לאור ההפרות הודיעה המשיבה למבקשת, המכתב מיום 9.2.17, על ביטוח החוזה ודרשה את פינויו המיידי של המושכר. המושכר לא פונה ואף דמי השכירות לחודש מרץ 2017 לא שולמו.

ביום 7.3.17 הגישה המשיבה תביעת פינוי כנגד המבקשת וביום 11.6.17 ניתן פסק דין לפינוי.

המבקשת לא השיבה את המושכר והעסק נותר סגור ונעול, ולא שילמה את דמי השכירות לחודשים אפריל – יולי 2017.

המשיבה עותרת לחייב המבקשת בסך של 79,200 ₪ בפירוט להלן: הפרש דמי שכירות מחודש אוגוסט 2015 ועד לחודש ינואר 2016 בסך של 1,500 ₪, סך של 42,000 ₪ דמי שכירות בגין 8 חודשים דצמבר 2016- יולי 2017 שלא שולמו, פיצוי מוסכם בסך של 10,500 ₪ בגין אי תשלום דמי השכירות לחודשים אלה, פיצוי מוסכם בסך של 10,500 ₪ בשל תשלום דמי שכירות לחודשים פברואר – מרץ 2016 באיחור, וסך של 14,700 ₪ בגין איחור בפינוי המושכר.

5. המשיב דיקמן עותר בכתב תביעתו לחייב המבקשת בתשלום הסך של 250,858 ₪ בגין הפרותיה את הסכם השכירות. דמי השכירות הועמדו בהסכם על סך 10,000 ₪ לחודש בצירוף מע"מ, צמוד למדד ובנוסף מדי שנה יגדל התשלום החודשי באחוז אחד. המבקשת התחייבה לשלם את דמי השכירות בדייקנות.

דמי השכירות בעבור חודשים נובמבר 2016, דצמבר 2016, ינואר 2017, פברואר 2017 ומרץ 2017, לא שולמו למשיב.

ביום 7.3.17 הגיש המשיב תביעת פינוי כנגד המבקשת וביום 11.6.17 ניתן פסק דין לפינוי. המבקשת לא עשתה דבר על מנת לקיים את פסק הדין. ביום 31.7.17 הוחלף המפתח בחנות.

גם דמי השכירות בעבור חודשים אפריל – יולי 2017 לא שולמו.

המבקשת נותרה חייבת למשיב סך של 109,558 ₪ בגין דמי שכירות. בשל הפרותיה של המבקשת את התחייבויותיה על פי ההסכם הודיע המשיב למבקשת, ביום 9.2.17, כי החוזה מבוטל וכי עליה להחזיר את החנות לידיו בתוך 14 יום, פרק הזמן הנקוב בהסכם. אי פינוי החנות במועד מזכה את המשיב, כקבוע בהסכם, בפיצוי מוסכם בסך של 900 ₪ ליום. מיום 24.2.17 המעד שנועד לפינוי על פי הודעת הביטול ועד ליום 30.7.17 חלפו 157 ימים. לפיכך, עותר המשיב לחייב המבקשת בתשלום פיצוי מוסכם בסך 141,300 ₪.

6. המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן בשני התיקים נתמכת בתצהיר דוד חזן, מנהל כספים אצל המבקשת.

נטען בתצהיר כי המבקשת הינה רשת בתי קפה הפועל תחת המותג "קפה וקפה". סניפי הרשת פועלים באמצעות זכיינים עצמאיים. במסגרת הסכם הזיכיון מתחייב הזכיין לשאת בכל התחייבויות המחזיק / שוכר בנכס.

המבקשת נוהגת לשכור את הנכסים מהם מופעלים סניפיה אם לבדה ואם ביחד עם הזכיין אשר רכש זיכיון להפעלת אותו הסניף וזאת על מנת להבטיח שהרשת תוכל לשמור על רציפות בפעילות הסניף תחת שם המותג "קפה קפה", גם אם זכיינים יבקשו למכור את פעילות העסק. בכל המקרה, הזכיין הוא שמקבל את מפתחות המושכר, הוא שנהנה מהנכס באופן ישיר והוא זה המחויב לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בהחזקת הנכס ושכירתו. הסדר זה מובא לאישור והסכמת המשכיר ולאחר מכן הזכיין פועל כשוכר הנכס לכל דבר ועניין.

המבקשת התקשרה ביום 10.3.16 בהסכם זיכיון עם חבר לימור ניב בע"מ להפעלת סניף הרשת ברחוב הרצל 7 נתניה. בהסכם הזיכיון התחייבה הזכיינית לעמוד בכל תנאי חוזה השכירות בנוגע לנכס לרבות לשאת לבדה בכל עלויות השכירות.

דבר כניסת הזכיינית כמחזיקה ובעלת מעמד של "שוכר" זכה לברכת המשכירים. הזכיינית החדשה פיגרה בתשלום דמי השכירות לחודש נובמבר 2016 ואולם, דמי השכירות לחודש זה שולמו בסופו של דבר. נציגי המבקשת פנו מספר פעמים בכתב לזכיינית בדרישה להסדיר את תשלומי השכירות. בחודש דצמבר 2016 שוב נתגלו בעיות תזרימיות אצל הזכיין. במהלך חודש ינואר 2017 ביקשה המבקשת מהזכיין לפנות את המושכר ולהשיב את המושכר לחזקתה.

עדו בטרם הוסדרה השבת הסניף לידי המבקשת, הוגשה בקשה לבית המשפט לפירוק החברה הזכיינית. ביום 21.2.17 מונה מפרק במסגרת תיק הפירוק. האחריות בסניף ומפתחות העסק הועברו לידי המפרק. במקביל פעלה המבקשת על מנת לאתר שוכר חלופי. בין החודשים אפריל ליוני 2017 ניהל עו"ד עובדיה, היועץ המשפטי של המבקשת, משא ומתן עיקש עם באי כח המשכירים כאשר השוכר החלופי המיועד, שי כהן, גילה רצינות גמורה וביקש להשלים את העסקה. ואולם, למרות המאמצים מצד המבקשת והשוכר החלופי הקשו המשכירים עורף ולא פעלו להקטנת הנזק עד אשר ויתר השוכר החלופי על העסקה.

נטען כי המשכירים הערימו קשיים כאשר מניעיהם הנסתרים היו להוביל להליך משפטי ולדרוש סכומים מופרזים ללא כל אחיזה במציאות.

7. בדיון בפני נחקר המצהיר, דוד חזן, על תצהירו. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה:

8. לאחר שעיינתי בכתב התביעה ובבקשת הרשות להתגונן על נספחיהם ובסיכומי הצדדים, ולאחר ששמעתי חקירת המצהיר בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. להלן טעמיי.

9. בפי המבקשת מספר טענות הגנה הנוגעות לתקופות החוב הרלבנטיות ; התקופה בה החזיקו הזכייניות במושכר, התקופה בה פעל המפרק במושכר, והתקופה לאחר סיום פעולות המפרק וניסיון המבקשת למציאת שוכר חלופי.

10. טוענת המבקשת כי בכל התקופה הרלבנטית לא החזיקה במושכר אלא הסניף הופעל באמצעות זכיין אשר קיבל את ברכת המשכירים (המשיבים) והיה בקשר ישיר עימם לצורך תשלום כל התשלומים החלים על השוכר. המבקשת מעולם לא החזיקה באופן ישיר במושכר ואין היא חבה דבר למשיבים.

אלא שטענת המבקשת אינה עומדת בקנה אחד עם הוראות הסכמי השכירות שנחתמו בין המבקשת למשיבים.

בהסכמי השכירות מוגדרת המבקשת כ "שוכרת" הנכס. סעיף 7 ב להסכם עם המשכירה מוסיה גבע התחייבה השוכרת, המבקשת, "...לא למסור ולא להעביר לאחרים את זכויות השכירות או חלק כלשהו מהן ו/או להרשות ו/או לתת חזקה או שימוש במושכר ו/או בחלק ממנו לאחרים, לא באופן קבוע ולא באופן זמני".

בסעיף 7 ד נקבע : " על אף האמור לעיל, המשכיר מוסר בזה את הסכמתו לשוכר להפעיל את המושכר באמצעות זכיין מטעמו של השוכר, אשר מעמדו במושכר יהיה כבר רשות בלבד. המשכיר מסכים, כי הזכיין יישא בכל ההתחייבויות הנובעות מהסכם זה, אך זאת מבלי להקנות לו כל זכות במושכר. ואולם, היה והזכיין לא יקיים התחייבות מאלה הכלולות בהסכם זה, כי אז חובת השוכר כלפי המשכיר לא תיגרע עקב קשרי שוכר – זכיין.

לשוכר תהא הזכות להחליף את הזכיין מטעמה בכל עת, על פי שיקול דעתה הבלעדי, תוך הודעה מראש למשכיר" (ההדגשה שלי – מ.י.).

להסכם השכירות צורף נספח הנושא כותרת "אישור הזכיין". בנספח זה מאשר הזכיין כי "תשלום דמי שכירות ו/או העמדת בטוחות לא תקנה לנו ו/או לחברה כל זכות במושכר, ומעמדנו בו יהיה כברי רשות מטעם השוכר בלבד".

כך נקבע גם בסעיף 9 להסכם השכירות שנחתם בין המבקשת ודיקמן ולפיו השוכר (המבקשת) מתחייב : "לא להעביר ו/או למסור ו/או להרשות לאחר (ים) את החזקה ו/או השימוש במושכר, לא בכולו ולא בחלק ממנו, לא בחלק מסויים ולא בחלק בלתי מסויים, אלא אם יקבל את הסכמת המשכיר בכתב ומראש. ואולם, המשכיר מאשר בזאת לשוכר להפעיל את בית העסק שבמושכר באמצעות זכיין מטעמו (להלן: "הזכיין") שמעמדו במושכר יהיה מעמד של בר רשות בלבד, והשוכר מתחייב לעגן זאת משפטית בהסכם שבינו לבין הזכיין. הזכיין ימלא בפועל את התחייבויות השוכר על פי חוזה זה, לרבות ביצוע כל התשלומים והעמדת בטוחות לשביעות רצון המשכיר, אך כל זאת מבלי לגרוע מכל התחייבויותיו השוכר על פי חוזה זה" (ההדגשה שלי – מ.י.).

11. לאור התניות הברורות והמפורשות בהסכמי השכירות ברי כי אין ממש בטענת המבקשת ולפיה אינה חבה דבר למשיבים מאחר ולא החזיקה באופן ישיר במושכר, הסניף הופעל על ידי זכיין אשר קיבל את ברכת המשכירים והוא ששילם את דמי השכירות והתשלומים החלים על המושכר ולא המבקשת.

האפשרות כי המושכר יופעל באמצעות זכיין מטעמה של המבקשת נקבעה מפורשות בהסכמי השכירות ואולם, נקבע באופן מפורש כי המבקשת היא השוכרת וכי מעמד הזכיין יהיה כמעמד בר רשות בלבד. עוד נקבע כי הזכיין ימלא אחר התחייבויות השוכרת בהסכם, ובכלל זה תשלום דמי שכירות, ואולם, מבלי שיהיה בכך כדי לגרוע מהתחייבויות השוכרת וכי חובת השוכרת כלפי המשכיר לא תיגרע עקב קשרי שוכר - זכיין.

מעבר לכך, בנספח להסכם השכירות בין המבקשת למוסיה גבע מאשר הזכיין כי תשלום דמי השכירות ו/או העמדת הבטוחות לא תקנה כל זכות שכירות לזכיין אלא מעמדו יהיה כבר רשות בלבד.

12. מטענות המבקשת עצמה עולה כי המנגנון לפיו המבקשת היא שמתקשרת בהסכמי שכירות מול המשכירים ולא הזכיין באופן ישיר, משרת אינטרסים מסחריים של המבקשת.

כך, בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן נטען כי המבקשת נוהגת לשכור את הנכסים מהם מופעלים סניפיה, אם לבדה ואם ביחד עם הזכיין אשר רכש זיכיון להפעלת אותו סניף, וזאת על מנת שהרשת תוכל לשמור על רציפות בפעילות הסניף תחת שם המותג, זאת גם אם הזכיינים יבקשו למכור את פעילות העסק.

נטען כי הסדר זה מובא לאישור והסכמת המשכיר כאשר לאחר מתן אישורו הזכיין פועל כשוכר בנכס לכל דבר ועניין, כאשר הופעתה של הרשת כצד להסכם השכירות הינה פורמאלית ונעשית כדי להבטיח את זכויותיה בנכס למקרה בו תפסק ההתקשרות עם הזכיין והיא תרצה להמשיך את רציפות הפעלת העסק תחת שם המותג.

הנה כי כן, המבקשת היא שמתקשרת בהסכמי שכירות על מנת לשמור על זכויותיה באותם נכסים. הטענה לפיה הופעתה של הרשת בהסכם השכירות הינה פורמלית בלבד, אין בה ממש. טענה זו אינה עומדת בקנה אחד עם התניות הברורות בהסכמי השכירות באשר למעמדו של הזכיין כבר רשות בלבד ובאשר להתחייבויותיה של השוכרת, המבקשת, כלפי המשכירים בהתאם להסכמי השכירות גם מקום בו הזכיין מפעיל את העסק.

למעשה, כפי שפורט לעיל המבקשת נהנית מהזכויות הניתנות לה על פי הסכמי השכירות ומאידך, אין לה, לשיטתה, כל התחייבויות כלפי המשכירים.

מעבר לך, בהסכם הזיכיון בין המבקשת לזכיין מתחייב הזכיין, בין היתר, למלא את התחייבויות השוכרת (המבקשת) בהתאם להסכם השכירות. אי תשלום דמי השכירות על ידי הזכיין מהווה הפרה יסודית של הסכם הזיכיון ומזכה את המבקשת בפיצוי מוסכם (ראה גם מכתבי ב"כ המבקשת לזכיינית, מיום 10.11.16 , מיום 29.11.16 ומיום 19.1.17).

הנה כי כן, טענות המבקשת לפיהם הזכיין אשר החזיק במושכר הפר התחייבויותיו ולא שילם את דמי השכירות, הינה טענה טובה במישור היחסים החוזיים בין המבקשת לזכיין ולא בין המבקשת למשיבים.

13. לאור האמור, יש לדחות טענות ההגנה של המבקשת בכל הנוגע לדמי השכירות שלא שולמו בתקופה בה החזיקו הזכייניות במושכר.

14. אין חולק כי במהלך חודש פברואר 2017 מונה מפרק לזכיינית השנייה. על אף שהמבקשת היא שהתחייבה בהסכמי השכירות בתשלום דמי השכירות, ולא הזכיין, החלטתי ליתן למבקשת רשות להתגונן בכל הנוגע לתקופה בה החזיק, לטענתה, המפרק במושכר.

15. עוד טענה המבקשת כי פעלה להקטין את נזקי הצדדים וחיפשה שוכר חלופי. לטענתה, השוכר החלופי שאותר, מר שי כהן, לא רק שהתעתד להיכנס בנעלי השוכרת בהתאם לכל דרישות הסכם השכירות אלא גם היה מוכן לשלם דמי פינוי בגובה עשרות אלפי שקלים אשר נודעו להסדיר כל מחלוקת כספית בין הצדדים.

נטען כי במהלך החודשים אפריל ליוני 2017 ניהל ב"כ המבקשת משא ומתן עם באי כח המשכירים, נערכה פגישה ישירה בין השוכר החלופי המיועד לבין באי כח המשכירים והועברו פרטי ערבים ואולם, בסופו של דבר העסקה לא יצאה אל הפועל לאור קשיים שהערימו המשכירים.

טענה זו של המבקשת ולפיה הציעה שוכר חלופי למושכר כבר החל מחודש אפריל 2017 ואולם, העסקה אל יצאה אל הפועל בשל התנהלות המשכירים, לא נסתרה בחקירתו הנגדית של המצהיר. טענה זו, לו תוכח בראיות, יכולה לשמש הגנה כנגד התביעה ביחס לתקופה שבין אפריל ליולי 2017, הן בנוגע לדמי השכירות ופיצוי בגין אי פינוי במועד.

יחד עם זאת, איני סבורה כי יש ליתן רשות להתגונן בטענת הקיזוז לפיה נגרם למבקשת נזק כספי כבד בשל אובדן הכנסה משמעותית מהשוכר החלופי המיועד. טענת קיזוז יש לפרט ולכמת כדרך שמפרטים ומכמתים כתב התביעה. טענת הקיזוז שהעלתה המבקשת נטענה ללא תשתית עובדתית וראייתית נדרשת ומבלי שפורט וכומת סכום הקיזוז. אין די אך בהעלאת טענה סתמית לסכום קיזוז בסך של 150,000 ₪ ללא פירוט וביסוס וללא אסמכתאות.

16. כפועל יוצא ממתן הרשות להתגונן למבקשת בטענות הנוגעות לתקופה בה החזיק המפרק במושכר ולתקופה בה הוצע השוכר החלופי, יש ליתן רשות להתגונן למבקשת אף ביחס לרכיב הפיצוי המוסכם בתביעת דיקמן בשל אי פינוי המושכר לאחר מתן הודעת הביטול החל מחודש פברואר 2017. כמו כן, החלטתי ליתן למבקשת רשות להתגונן אף ביחס לרכיבי הפיצוי המוסכם הנתבעים בתביעת מוסיה גבע.

17. לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

בתא"ק 50239-07-17 : בקשת הרשות להתגונן נדחית בכל הנוגע לרכיב הפרשי דמי שכירות לחודשים אוגוסט 2015 ועד ינואר 2016 (כולל) בסך של 1,500 ₪, וכן דמי שכירות לחודשים דצמבר 2016 וינואר 2017 בסך כולל של 10,500 ₪.

ניתנת רשות להתגונן ביחס ליתרת סכום התביעה וטענות ההגנה, למעט טענת הקיזוז.

בתא"ק 50408-09-17 : בקשת הרשות להתגונן נדחית ביחס לדמי השכירות לחודש נובמבר 2016 בסך 11,846 ₪, דצמבר 2016 בסך 12,214 ₪, וינואר 2017 בסך 12,214 ₪.

ניתנת רשות להתגונן ביחס ליתרת סכום התביעה וטענות ההגנה, למעט טענת הקיזוז.

שתי התביעות תידונה במאוחד בהליך סדר הדין הרגיל.

לטיפול המנ"ת.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ב' אלול תשע"ח, 13 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.