1. להכרעתי עומדת תביעה על סך של 74,198 ₪ שהגישו התובעים כנגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") לפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לתובעים לטענתם, עקב תאונת דרכים שארעה ביום 16.06.2016 בין רכב מיצובישי מ.ר. 4692476 (להלן: "המיצובישי"), שהיה מצוי בבעלות התובעת (להלן: "התובעת"), כשהוא נהוג בידי התובע (להלן: "התובע"), לבין הרכב שבו נהג הנתבע, מסוג טויוטה מ.ר. 5292232 (להלן: "הטויוטה") שהיה בבעלות הנתבעת 2 (אירוע התאונה הנ"ל יכונה להלן: "התאונה").

בהמשך צורפה הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת" או "אלבר"), כצד להליך, בהסכמה.

עובדות שאינן במחלוקת וטענות הצדדים

1. להלן עובדות אחדות, שיש להן חשיבות להבנת התמונה הכוללת, שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:
2. אלבר הגישה תביעה כנגד התובעת בביהמ"ש השלום באשקלון בת.א. 26427-01-17 (להלן: "התביעה באשקלון"), במסגרתה טענה לאחריות התובעת לתאונה ועתרה לפסיקת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לרכב הטויוטה בעטיה.
3. התביעה באשקלון נדחתה בפסק דין על ידי כב' סגן הנשיאה, כב' השופט י. ברוזה, ביום 06.06.2017, כאשר בפסק הדין נקבע כי האחריות לתאונה היא של הנתבע וזאת בהתבסס על הרשעתו של הנתבע בהליך פלילי שהתקיים בבית המשפט לתעבורה.
4. בעקבות מתן פסק הדין בתביעה באשקלון וכך גם הובהר במסגרת ההליכים בתיק דנן, הסכימה אלבר שהאחריות לתאונה במלואה הינה של הנהג ברכב הטויוטה, היינו הנתבע, והסכימה לקחת על עצמה את מלוא האחריות לפיצוי התובעים, ככל שביהמ"ש יקבע שנגרמו לתובעים נזקים עקב התאונה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 08.04.2018 עמ' 1 שורה 10).
5. בחוות דעת השמאי מטעם התובעים (נספח 20 לתיק הראיות מטעם התובעים), שנערכה ביום 26.6.16, סמוך לאחר התאונה, נקבע כי לרכב המיצובישי נגרם נזק של אובדן גמור ונקבע כי הנזק שנגרם הוא מחירו של הרכב באותה עת, סך של 39,000 ₪.
6. סמוך לאחר הגשת התביעה, ביום 19.09.2017, שילמה אלבר לב"כ התובעים את הסך של 42,045 ₪, המגלמים את הסך של 39,990 ₪, ערך הרכב במועד התאונה לפי חוות דעת השמאי, כאמור, בצירוף 1,600 ₪ שכ"ט השמאי וכן 455 ₪ עלות גרירת שרידי הרכב (תשלום זה ששילמה אלבר לאחר הגשת התביעה יכונה להלן: "התשלום החלקי").

ו. התשלום החלקי שימש את התובעת על מנת לסלק בפירעון מוקדם את ההלוואה.

ז. בעקבות קבלת התשלום החלקי הוקטן סכום התביעה, שעמד בתחילה על הסך של 116,243.10 ₪ לכדי סכום התביעה הנוכחי כמצוין בסעיף 1 לעיל.

1. להלן תמצית טענות התובעים העיקריות, מעבר לעובדות המוסכמות:

א. לצורך רכישת המיצובישי נטלה התובעת הלוואה מחב' פמה מימון בע"מ בסך של 54,000 ₪ (להלן: "ההלוואה" ו- "פמה" בהתאמה), שהתובעת התחייבה להחזירה ב – 60 תשלומים. לטענתם, עלות הקמת ההלוואה עמדה על סך של 1,183 ₪ ולהלוואה צורפה ריבית בסך של 9,359 ₪ וכן דמי גבייה בסך של 17 ₪ בגין כל תשלום.

ב. לפי הטענה סה"כ שולמו לחב' פמה 13 תשלומים לאחר התאונה ועל כן, כך נטען, מעבר לנזק שנגרם ישירות לרכב, הם זכאים לקבל מהנתבעים פיצויי בסך של 9,359.10 ₪, בגין ריבית כאמור, סך של 1,183 ₪ בגין הקמת הלוואה כאמור וכן סך של 221 ₪ כדמי גבייה עבור 13 תשלומים.

ד. התובעים צירפו כנספח 24 לתיק הראיות מטעמם, חשבוניות של בא כוחם, וטוענים כי הם זכאים להחזר הוצאות ששולמו לו בסך של 8,500 ₪ בגין "מכתב תגובה וכתב הגנה", כאשר הכוונה היא, כך מסתבר, להליכים שנוהלו בבית המשפט באשקלון, ששם הייתה התובעת נתבעת ונזקקה להגיש כתב הגנה.

ה. בנוסף טוענים התובעים, כי התובע נאלץ להשקיע ימי עבודה בטיפול בתאונה ונגזרותיה.

ו. כן טענו התובעים כי הם זכאים להשבה של אגרת ביטוח החובה ששולמה.

ז. בכל הנוגע לנזק שאינו של ממון, טוענים התובעים כי עקב בחירת הנתבע לכפור באחריותו לתאונה, הוא גרר אותם להליכים מיותרים וגרם להם טרחה ועגמת נפש מרובה.

ח. התובעים טוענים עוד כי עוד קודם להגשת התביעה היה בינם לבין ב"כ הנתבעת קשר, הבא לידי ביטוי במכתב ב"כ הנתבעת, עו"ד אלעזרא, מיום 4.9.17 המופנה למחלקה המשפטית של אלבר, ובו מצויין כי לאחר מתן פסק הדין בתביעה באשקלון "ניהלנו מו"מ עם ב"כ התובע בניסיון לחסוך את העלויות ולשלם לו את נזקיו הישירים בלבד. כל נסיונות לא צלחו ולכן אנו מגישים כתב הגנה" (להלן: "מכתב עו"ד אלעזרא", צורף כנספח לתצהיר מטעם הנתבעים).

1. מבחינת מרכיבי הפיצוי הנדרש בתביעה, טרם תיקונה, מפרטים התובעים בכתב התביעה את הסכומים הבאים:

"בגין אבדן הרכב, עלות מימון, הקמת הלוואה ודמי גבייה" - סך של 65,562.10 ₪;

"בגין שכ"ט מומחה בגין השמאות" - סך של 1,600 ₪;

"בגין גרירת שרידי רכב" - סך של 455 ₪;

"בגין ביטוח חובה" - סך של 2,231 ₪;

"בגין אגרת רישוי" - סך של 1,595 ₪;

"בגין הוצאות משפטיות בעבור מכתב תגובה וכתב הגנה" - סך של 8,500 ₪;

"בגין הפסד 7 ימי עבודה לנהג הנפגע" - סך של 2,800 ₪;

"בגין נסיעות" - סך של 3,500 ₪;

"בגין פיצויים לא ממוניים בשל עגמת נפש ממנה סבלו התובעים ובגין אובדן הנאה מרכב ובגין חוסר תום לב ואי אמירת אמת של הנתבע שגרר את התובעים להליך ארוך ויקר להוכחת תביעתם" - סך של 30,000 ₪.

1. הנתבעים מצידם, טענו כי פעלו בתום לב ועם קבלת התביעה שילמו לתובעת את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, המגלם את שווי רכב המיצובישי לפי קביעת השמאי מטעם התובעים, בצירוף עלות גרירת שרידי הרכב.

עוד טענו הנתבעים כי התובע אינו הבעלים של הרכב ואין לו כל עילת תביעה; בנוסף נטען כי התובעים לא פעלו להקטין את הנזק.

הנתבעים טענו עוד כי רק עם קבלת כתב התביעה בתיק דנן התברר גובה הנזק שנגרם לתובעים וכי אילו היה מתקבל מכתב דרישה בטרם הגשת התביעה, אלבר היתה משלמת את הנזק והתביעה היתה נחסכת.

הנתבעים טענו עוד כי עד ליום הדיון בביהמ"ש השלום באשקלון, לא היה ידוע לאלבר שהנתבע הורשע בדין ועל כן נשלחו לתובעים מכתבי התראה והוגשה התביעה באשקלון.

רקע דיוני

1. דיון במעמד הצדדים התקיים ביום 08.04.2018 בפני כב' השופט י. דנינו ובמסגרתו כאמור הוקטן סכום התביעה, לאחר שלא היתה מחלוקת שהנתבעת שילמה את הסך של 42,045 ₪. ב"כ הנתבעים חזרה במועד זה על הטענה שלא היתה פניה מוקדמת לאלבר וגרסה כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט. מן הפרוטוקול עולה שביהמ"ש המליץ לתובעים לסיים את ההליך "בערכי מטרד", אולם התובעים סירבו להצעה.

בהמשך הוגשו ראיות הצדדים, וביום 08.04.2019 נשמעו הראיות לפני.

לדיון התייצבו התובעים עצמם שנחקרו על תצהיריהם. מטעם הנתבעים התייצב הנתבע מס' וכן עוה"ד ענת מור, ממחלקת התביעות של אלבר, וגם שניים אלו נחקרו במהלך הדיון.

בסיום הדיון ביקש ב"כ הנתבעים שהסיכומים יושמעו בעל פה, אולם לאחר שב"כ התובעים ביקש שהסיכומים יוגשו בכתב, הוסכם כי סדר השמעת הסיכומים יתהפך ובדיון יושמעו סיכומי הנתבעים בעל פה וסיכומי התובעים בכתב הוגשו לאחר מכן.

דיון

1. כעולה מן האמור לעיל, לעת הזו אין חולק כי התובעים פוצו בגין הנזק הישיר שנגרם לרכב, בצירוף ההוצאות הישירות שנגרמו להם עקב התאונה, בדמות שכר טרחת השמאי ועלות גרירת השרידים. כן אין חולק שהאחריות לתאונה מונחת על כתפי הנתבעים ועל כן ככל שייקבע שנגרמו לתובעים הנזקים הנוספים הנטענים בכתב התביעה, כאמור, או חלקם, יהיה על הנתבעים לשאת בהם.

אבחן אפוא את יתר מרכיבי הנזק, שנותרו לאחר תיקון התביעה.

1. לעניין נזקים שנגרמו לתובעים, לפי הטענה, בהקשר של ההלוואה שנלקחה, יש לקבל את התביעה אך בחלקה הקטן בלבד.

אין חולק כי ההלוואה מחב' פמה נלקחה על מנת לרכוש את רכב המיצובישי ואין חולק כי הלוואות צריך להחזיר. העובדה שהתובעת שילמה דמי גבייה או עלות הקמת הלוואה בסכום כזה או אחר, הינה נגזרת של העובדה שהיא בחרה לקחת הלוואה, ולא ברור מדוע על הנתבעים לשאת בעלויות אלה. התובעת ככל שחפצה בכך, יכולה היתה להמשיך לשלם את ההלוואה ואולי אף לממן באמצעותה רכישת רכב אחר, אך היא בחרה שלא לעשות כן. התובעת היא שבחרה לסלק את ההלוואה בפירעון מוקדם ולצורך כך אף שימש הסכום ששולם על ידי אלבר כאמור, אך זאת מבחירת התובעת.

מעבר לכך, בחקירתה בדיון התברר שהתובעת החליטה להפסיק לשלם את ההלוואה מטעמים הקשורים במצבה הכלכלי ולא בהכרח מהטעמים הקשורים בתאונה.

התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע לא רכשה בכספי ההלוואה רכב אחר, והשיבה "האמת שרצינו לקנות אבל חשבנו שיותר נכון באותו זמן, המצב, רציתי לסגור את ההלוואה של המימון כי היה לי קשה לשלם. אני לא עבדתי בעבודות שהייתי מקבלת אלפים... ואני לא היה לי יותר מזה כסף" (עמ' 9 שורה 34 לפרוטוקול).

נמצאנו למדים מדברי התובעת כי בחירתה לסגור את ההלוואה באמצעות הכספים שהתקבלו מאלבר נבעה משיקולים שבעיקרם אינם קשורים לתאונה.

בסיכומי התובעים טען בא כוחם כי הנזק שנגרם לתובעים כולל את כל 13 החודשים שבמהלכם שילמה התובעת את התשלומים ששולמו לחברת פמה חודש בחודשו לצורך פירעון ההלוואה, וגרם כי על הנתבעים לפצות את התובעת בגובה התשלומים ששולמו. מובן כי טענה זו אין לה יסוד שהרי התשלומים ששולמו, גם אלו ששולמו לאחר התאונה, הביאו מטבע הדברים להפחתה ביתרת ההלוואה וכפי העולה מלוח הסילוקין שצורף במעמד דיון ההוכחות (סומן ת/1).

יצויין עוד בהקשר זה, כי על אף שהתובעים האריכו עד מאוד בניסוח כתבי טענותיהם וצירפו מסמכים מרובים, הם לא השכילו לצרף מסמך כלשהו שממנו ניתן יהיה ללמוד על כך ששילמו לפמה סכום כלשהו עקב פירעונה המוקדם של ההלוואה ואין צריך לומר שלא הוכיחו מה היה הסכום ששולם כעמלת פירעון מוקדם, ככל ששולם.

גם אם אניח שהנתבעים הם אלו שצריכים לפצות את התובעים בגין סכום ששולם עקב פירעונה המוקדם של ההלוואה, לא היה מקום לפסוק מאומה בהקשר זה היות שהתובעים לא הראו מהו הסכום ששולם.

גם בהקשר של "דמי הגביה" בסך 17 ₪, שנטען בכתב התביעה כי אלו שולמו חודש בחודשו לפמה, הטענה לא נסמכת על מסמך כלשהו וגם היא דינה דחיה מטעם זה בלבד וגם אם יונח כי עקרונית קיימת חובה לפצות את התובעים גם ביחס למרכיב זה.

1. עם זאת, בכל הנוגע לחיובי הריבית ששולמו על ידי התובעת לפמה מאז התאונה ועד קבלת התשלום מאת אלבר, שאיפשר את סילוק ההלוואה, יש לפצות את התובעת.

כעולה מן העובדות שפורטו מעלה, משך למעלה משנה, התנהלות הנתבעים כלפי התובעים הייתה באופן שהאשמה לתאונה הוטחה בנתבע, שנהג ברכב המיצובישי. בסופו של יום, הנתבע הודה בבית המשפט לתעבורה באחריות לתאונה וניתן פסק הדין בתביעה באשקלון, שדחה את תביעת אלבר כנגד התובעת.

דרך הילוכם זה של הנתבעים יצרה מצב שהתובעת הוסיפה לשלם את תשלומי ההלוואה במשך כל התקופה שעד קבלת התשלום החלקי, אותו העבירה לפמה וההלוואה נסגרה כאמור. אילו היה הנתבע מודה באחריותו לתאונה מייד לאחר התרחשותה, הרי שכבר באותה עת היה ניתן לסיים את המחלוקת בתשלום הנזק הישיר שנגרם לתובעים והתובעת יכולה הייתה כבר אז לפרוע פירעון מוקדם את ההלוואה ולחסוך את עלויות המימון בגין התקופה שממועד התאונה ועד מועד התשלום החלקי. החזרי ההלוואה הרלוונטיים בהקשר זה הם אלו שבין מועד התאונה (16.6.2016) ועד מועד הגשת התביעה (הוגשה ביום 23.7.2017). אמנם, התשלום החלקי בוצע רק בחודש ספטמבר 2017, אולם אין לפצות את התובעת בגין החודשים שלאחר הגשת התביעה וזאת מן הטעמים שיפורטו בהמשך (סעיף 16 לפסק הדין) ביחס להתנהלות התובעים עובר להגשת התביעה והמנעותם מלהגיש לנתבעת דרישה פיצוי מפורטת.

על פי על פי ת/1 (לוח סילוקין) הריבית המצרפית שבה חוייבה התובעת לגבי התשלומים הרלוונטיים, עולה כדי 3,029 ש"ח, ועל הנתבעים לפצות את התובעת בסכום זה.

1. לעניין הטענה לפיצוי בגין ביטוח החובה, מדובר בטענה תמוהה, שהרי אין מחלוקת שהרכב הוכרז כ"אובדן גמור" וככל שהיו התובעים פונים לחברה המבטחת, ניתן להניח שהיו מקבלים את הפרשי הפרמיה בגין התקופה שבה הרכב לא היה בשימוש לאחר התאונה. מכל מקום, התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח שמצב הדברים שונה מן האמור.

לעניין זה, נשאל התובע והשיב (עמ' 5 שורה 6 ואילך) שלא "עצר" את ביטוח החובה, כיוון שאם לא היה משלם לא היה מקבל פיצוי בגין נזקי גוף. ממילא, יואילו התובעים לבחור, לשיטתם, את הצד של החבל שבו הם מבקשים לאחוז: האם מבקשים הם שיפוי בגין הפרמיה ששולמה עבור ביטוח החובה ומוותרים על האפשרות לקבל פיצוי בגין נזקי גוף או שמא הם מעוניינים בקיומה של הפוליסה על מנת להיות זכאים לפיצוי כאמור.

יש לדחות אפוא את התביעה ביחס להחזר הפרמיה ששולמה עבור ביטוח החובה.

1. לעניין אגרת הרישוי – גם כאן לא השכילו התובעים לבסס את התביעה. כאמור הרכב הוכרז כ"אובדן גמור" וניתן להניח כי ככל שפנו התובעים לרשות הרישוי על מנת לקבל החזר על פרק הזמן ששולמה עבורו אגרה, אך הרכב הורד מן הכביש, היו מקבלים את החלק היחסי בהתאם. מכל מקום, התובעים לא הרימו את הנטל שעל כתפיהם להוכיח שלא היה ביכולתם לקבל החזר כאמור.
2. בכל הנוגע לתביעה לשפות את התובעים בגין ההוצאות המשפטיות, מדובר בתביעה חסרת בסיס, שכן ככל שהיו לתובעים הוצאות משפטיות בגין ניהול ההליך באשקלון, וכי ככל שהכרעת ביהמ"ש באשקלון לא הניחה את דעתם בהקשר זה, היה עליהם לנקוט בהליכי ערעור מתאימים. יוזכר כי בית המשפט בתביעה באשקלון פסק לתובעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ובכך מוצתה זכאות התובעים להיפרע מן הנתבעים את הוצאות ההליך כאמור.
3. לעניין התביעה לפיצוי התובע בגין אובדן ימי עבודה – מדובר בטענה שלא הוכחה באופן כלשהו. התובע הינו שכיר (ראה עמ' 9 שורה 24 לפרוטוקול), אך לא טרח לצרף כל אינדיקציה לכך שהפסיד ימי עבודה ו/או שנגרם לו הפסד שכר כלשהו בגין כך. הטענה נטענה בעלמא ללא כל פירוט בתצהיר וללא כל אסמכתאות ויש לדחותה.
4. התביעה בגין נסיעות, אף היא דינה דחייה. גם בהקשר זה לא צורפו כל מסמכים או ראיות מהם ניתן ללמוד על שיעור ההוצאות שהתובעים הוציאו לטענתם עקב השבתת הרכב.

ועוד: לא יכול להיות חולק שגם החזקת רכב המיצובישי היתה כרוכה בעלויות שהיה על התובעים לשאת בהם אילו לא היתה נגרמת התאונה. התובעים לא השכילו להניח כל ראיה שיכולה לבסס את המסקנה שעלויות החזקת רכב המיצובישי בתקופה שלאחר התאונה וככל שלא היתה מתרחשת, היו נופלות מן העלויות שנגרמו לתובעים עקב הצורך בתשלום למוניות ו/או לתחבורה ציבורית.

מעבר לכך, כאמור, התובעת הודתה שההחלטה להימנע מרכישת רכב אחר נבעה משיקול דעת מושכל ולאחר מחשבה. ממילא עולה שגם אם נניח שנגרמו הוצאות כלשהן, עקב התאונה, וגם אם נניח שאלו עולות על ההוצאות הכרוכות בהחזקת רכב המיצובישי, הרי שבעצם העובדה שהתובעת החליטה שלא לרכוש רכב אחר, היא למעשה שוללת את אחריותם של הנתבעים לשאת באותן הוצאות.

1. בכל הנוגע לנזק שאינו ממוני ו"אבדן הנאה מרכב" כלשון התובעים, יש מקום לפסוק לטובת התובעים פיצוי בגין ראש נזק זה, אך הוא רחוק מהסכום הנתבע.

מקובל עלי שעקב התנהלות הנתבע, כפירתו באחריות לתאונה וגרירת התובעים להליך משפטי בביהמ"ש באשקלון, שם היו נתבעים, היו כרוכים מבחינת התובעים בעגמת נפש וטרחה משמעותיים ובכלל זה העמדתם במצב בו אין ברשותם את רכב המיצובישי ובד בבד עליהם להמשיך ולעמוד בהחזרי ההלוואה.

העובדה שהתשלום החלקי התעכב זמן כה ממושך, מנע למעשה מן התובעים את היכולת לשקול לרכוש רכב אחר סמוך לאחר התאונה שכן לא הייתה להם דרך לממן רכישה כזו מבלי שתתקבל תמורתו של רכב המיצובישי שהורד מן הכביש. נכון הוא, כאמור, שהתובעת מסרה בעדותה שנמנעה מלרכוש רכב עקב קושי כספי לשאת בתשלומי ההלוואה, ברם היה זה לאחר קבלת התשלום החלקי, כ- 14 חודשים לאחר התאונה.

לאחר עיון במכלול הטענות ולאחר ששקלתי את ההיבטים השונים של ראש נזק זה, אני סבור שיש לפסוק לטובת התובעת, בעלת הרכב, פיצוי כולל בסך של 3,500 ₪ ולתובע את הסך של 1,500 ₪ בגין נזק שאינו ממוני.

1. ­טרם סיום אתייחס בקצרה לטענת הנתבעים לפיה התובעים לא הקדימו ופנו אל הנתבעת בצירוף חוות דעת שמאית ועל כן לא אפשרו לנתבעת לשם את הנזק קודם להגשת התביעה. מחד, יש ממש בטענה שכן ברור מאליו שבהעדר נקיבה מספרית של הפיצוי הנדרש על ידי הנתבעים, הנתמך בחוות דעת שמאית, לא היה ביכולת הנתבעת לשקול לפצות את התובעים. ברור מאליו שעל מנת שהנתבעת תחל בבדיקת התביעה, יש תחילה להגיש תביעה והתובעים, באמצעות בא כוחם, בחרו שלא להגיש לנתבעת תביעה טרם הגשת התביעה לבית המשפט. אמנם, ממכתב עו"ד אלעזרא עולה כי נוהל דין ודברים כזה או אחר בינה לבין ב"כ התובעים קודם להגשת התביעה, וכי הניסיון להגיע לפשרה כשל משום שלתובעים הוצע תשלום רק בגין הנזק הישיר, אבל עדין ברור, שביכולתם של התובעים היה להקטין את נזקיהם קודם להגשת התביעה, על ידי העברת דרישה מפורטת, בתמיכת חוות דעת שמאי ואז, כך ניתן להניח, התשלום החלקי היה משולם להם טרם הגשת התביעה וניתן היה להגיש מלכתחילה תביעה רק בגין הנזקים הנוספים. לעניין זה העידה עו"ד מור מטעם הנתבעים, והסבירה את מצב הדברים מנקודת מבטה של הנתבעת. במענה לשאלת ב"כ התובעים "אם היית יודעת על כתב האישום וההרשעה הייתם משלמים לתובעים את הנזק", השיבה הגב' מור "אם היו שולחים דרישה. הם לא שלחו דרישה מעולם (עמ' 13 שורה מס' 1 לפרוטוקול). במענה לשאלה "ממתי קבלת מכתב דרישה הוא תנאי לקבלת פיצוי?" השיבה "אני צריכה לראות מה רוצים ממני. מה זאת אומרת?... אם לא שלחת דרישה לא אוכל לשלם" (עמ' 14 שורה 34).

מאידך, איני מוצא משמעות מרחיקת לכת לכך שהתובעים נמנעו מלהגיש לנתבעת דרישה מפורטת בכתב קודם להגשת התביעה, שכן לא היה בכך, כך נראה, בכדי לגרום לתובעים לוותר על התביעה, שכן לשיטתם נגרמו להם נזקים ניכרים מעבר לנזק הישיר המגולם בתשלום החלקי.

עם זאת, לעובדה שסכום התביעה מלכתחילה היה גבוה עשרות מונים מזה שיש לפסוק לטובת התובעים בסופו של יום, ובפרט כאשר גם סכום התביעה המוקטן גבוה אף הוא באופן ניכר מאוד מן הסכום שנמצא בסופו של יום שהתובעים זכאים לו, יש השלכה על שאלת ההוצאות שתיבחן מייד.

סוף דבר

1. צירוף כל האמור מעלה שבסך הכל יש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, את הסך של 3,029 ₪ כמפורט בסעיף 9 לעיל בצירוף סך של 3,500 ₪ כמפורט בסעיף 15 לעיל, ולתובע, אף זאת כמפורט בסעיף 15, את הסך של 1,500 ₪.
2. לעניין הוצאות ההליך, בשים לב לתוצאה הכספית, והפער הניכר עד מאוד בינה לבין סכום התביעה שהוגש מלכתחילה ואף זה שנותר לאחר תיקון התביעה, יישאו הצדדים כל אחד בהוצאותיו הוא.

לסיכום, התביעה מתקבלת בחלקה הקטן ובאופן שהנתבעים, יחס ולחוד, ישלמו לתובעים, באמצעות בא כוחם, את הסך של 8,029 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יימסר לב"כ הנתבעים, אחרת ישוערך כדין החל מהיום.

זכות ערעור כדין.

מזכירות ביהמ"ש תשלח עותק מפסק הדין לב"כ בעלי הדין.

ניתן היום, כ"ג חשוון תש"פ, 21 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.