מבוא

1. בפנינו ערעורים על החלטת כבוד הרשמת קארין ליבר-לוין בתיק 13528-03-17, מיום 17.7.17, שהורתה לתובע להפקיד סך 2,500 ₪, כערובה לתשלום הוצאות הנתבעת (להלן: "הרשמת"; "ההחלטה").
2. בתיק ע"ר 58087-07-17 הוגש ערעור על ידי הנתבעת, משלטענתה, כבוד הרשמת פסקה ערובה נמוכה, אשר אינה הולמת ביחס לגובה התביעה שהוגשה והוצאות הנתבעת.
3. בתיק ע"ר 13918-09-17 הוגש ערעור על ידי התובע על עצם החיוב בערובה, משבמקרה דנן אין לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בהליך.
4. ביום 26.9.17 ניתנה החלטה על ידי סגנית הנשיאה כבוד השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ, לפיה שני הערעורים אוחדו בפנינו.
5. משלא הוגשו תגובות הצדדים, כל אחד כלפי משנהו, יראה כל ערעור כתגובה לערעורה צד שכנגד.

רקע

1. התביעה בהליך העיקרי הוגשה כנגד חברת גמא הוד שירותים ואחזקה בע"מ (להלן: "חברת גמא"), וכנגד חברת ט.ש- טוב שם משטחים ואריזות בע"מ (להלן: "הנתבעת").
2. התובע, מבקש מקלט מאריתריאה, הועסק ע"י חברת גמא הנותנת שירותי אבטחה/ניקיון/כ"א, בין התאריכים מרץ 2009 ועד לדצמבר 2016. חברת גמא נמחקה מכתב התביעה המקורי לבקשת התובע (פרוטוקול מיום 15.3.17).
3. הנתבעת הזמינה שירותים מחברת גמא, ולטענת התובע, הנתבעת קלטה אותו לשורותיה בחודשי עבודתו האחרונים, ינואר-פברואר 2017, ולראייה הציג המחאה שהוציאה הנתבעת לפקודתו; לטענה זו השיבה הנתבעת כי שילמה לתובע, לפנים משורת הדין, עקב הקשיים הכלכליים שחברת גמא נקלעה אליהם ובהסדר קיזוז מול חברת גמא.
4. בכתב ההגנה נטען, בין השאר, להעדר עילה ולהעדר יריבות. נטען כי התובע הועסק על ידי חברת גמא בלבד, אשר הנפיקה את תלושי השכר, שילמה את השכר ופיקחה באופן בלעדי לכאורה, על העסקת התובע.
5. הנתבעת טוענת כי כלל לא העסיקה את התובע וכי היא ו/או מנהליה לא מכירים את התובע; התובע הועסק על ידי חברת גמא, ממנה הנתבעת הזמינה שירותים. התובע היה סייר ולא הייתה לנתבעת שליטה, או דרישה או בקשה לגבי זהות הסייר ולא הייתה לה שליטה למקום המצאו או לשיבוצו לעבודה ובוודאי לא לזהות האתרים בהם סייר.
6. התובע טוען כי יש להחיל על הנתבעת את דוקטרינת ה"נזק הראייתי" ולהטיל עליה את נטל ההוכחה, להוכיח כי עמדה בתנאי חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב- 2011 (להלן: "חוק להגברת האכיפה"), מכוח סעיפים 25 ו- 28, ומשלא הוכח, יש לקבוע כי הנתבעת אחראית לתשלום זכויות המבקש.
7. הנתבעת מבקשת לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 10,000 ₪ להבטחת תשלום הוצאותיה וכתנאי להמשך ניהול ההליך, שכן לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. כמו כן, כיום התובע אינו שוהה בארץ ובמידה ותדחה תביעתו לנתבעת לא יהיה כיצד להיפרע ממנו.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

1. זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד בעלת חשיבות עליונה. זכות זו הוכרה זה מכבר כזכות חוקתית מן המעלה הראשונה (ראו לעניין זה: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865; ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3), 577, 628; ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, ניתן ביום 6.7.2007, פורסם במאגרים המשפטיים (להלן: "פס"ד פתחי")).
2. יחד עם זאת, ככל זכות, אין מדובר בזכות מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.
3. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בברע"א 6353/12, יובל אברהם נ' טל יגרמן:

"הלכה היא כי, ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית (רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.10.2007), להלן: עניין ו'נצ'ון; רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר ([פורסם בנבו], 3.10.2004), להלן: עניין ליסטר); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה' שביעית, 1995) 899, להלן: זוסמן). יתרה מכך, חיוב תובע בערובה להוצאות נתבע פוגע בזכות הקניין שלו (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (מהדורה שניה 2008) 46, להלן: לוין).

....

עם זאת נפסק, כי בין יתר השיקולים שניתן לשקול כאשר נבחנת בקשה לחייב תובע בערובה להוצאות נתבע יובאו בחשבון סיכויי קבלתה של התביעה והשאלה כלום מדובר בתביעת סרק.

....

מערכת הכללים הנ"ל משקפת את האיזון הראוי שבין זכות הגישה לערכאות אל מול אינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו (עניין ו'נצ'ון, בפסקה 8; זוסמן, בעמ' 901-900)".

1. ביום 2.9.2016 נכנס לתוקפו התיקון לתקנות בית הדין לעבודה, שבמסגרתו הותקנה תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן: "תקנה 116א"), הקובעת כי:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה".

1. בהתאם לתקנה, עולה כי ביחס למי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות שהיא צד לאמנת האג, הכלל הוא כי לבקשת הנתבעת על בית הדין להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת.
2. החריג הוא כי על התובע להביא ראשית ראיה להוכחת תביעתו, או להראות כי הנתבעת תוכל להפרע ממנו אם התביעה תדחה, או מטעמים מיוחדים שיירשמו.
3. כיוון שהנתבעת הגישה בקשה להטלת ערובה, לנוכח התקנות, על בית הדין להורות על הפקדת ערובה. היות שהתובע התנגד להפקדת הערובה, יש לבחון אם עמד בנטל המוטל עליו, והראה ראשית ראיה להוכחת התביעה או שניתן להיפרע ממנו.
4. תקנה 116א נועדה להגן על הנתבעת בתביעת סרק, מפני העדר אפשרות לגבות את חסרון הכיס שייגרם לה עם דחיית התובענה. כעולה מדברי ההסבר לתיקון תשע"ו (2016) לתקנות, לנוכח הצורך הגובר "להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים" (להלן: דברי ההסבר).
5. בענייננו, אין הכוונה לחייב את התובע להציג את מלוא ראיותיו ולהכריע בתוקפן כבר בשלב זה של ההליך, יחד עם זאת התובע צריך להביא ראשית ראייה להוכחת תביעתו, יחד עם הוכחת קיום יחסי עובד-מעביד, על התובע להציג ראייה לעצם קיומו של חיוב או לעצם קיום של קיפוח זכות. לא די באמירה בעלמא של התובע כי זכויותיו קופחו.
6. בנוסף, נדרש כי ראשית הראייה תתמוך לכאורה לא רק בסיכויי התביעה אלא גם בכך שאין המדובר בתביעה מנופחת ומוגזמת. בעניין זה נדגיש כי מדיניות בתי הדין היא כי במקרים המתאימים, יחויב תובע ה"מנפח" את תביעתו בהוצאות משפט אף אם הוא זוכה בה בחלקה ולעתים אף בסכום העולה על הסכום שנפסק לטובתו (עב (ת"א) 8097/03 זיידמן דב נ' אי. סי. איי. טלקום בע"מ וכן פסק הדין בערעור ע"ע (ארצי) 573/09 דב זיידמן נ' אי סי איי טלקום בע"מ).
7. על פי תקנה 116א, הנטל על התובע להוכיח כי יש מקום לפטור אותו מהפקדת ערובה, ולא על הנתבעת להוכיח כי יש הצדקה לחייבו בכך. בהקשר זה אף נאמר

בדברי ההסבר, כי אין די בקיומה של ראשית ראיה לעצם קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, אלא:

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראייה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו.

בנוסף על כך, יכול התובע להיפטר מהפקדת ערובה על ידי כך שיראה לבית המשפט כי ניתן יהיה להיפרע ממנו אם התביעה תידחה, בין באמצעות נכסים הקיימים בישראל ובין באמצעות הצגת ראיות המעידות על איתנות כלכלית ויכולת גבייה". (דברי ההסבר, ההדגשה הוספה).

1. אף בטרם הותקנה תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה, אומצה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנה 519"), בפסיקת בתי הדין לעבודה אשר קובעת כי:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

1. בפסק דין פתחי נקבע כי בבוא בית הדין לפרש את תקנה 519, יעשה זאת לאור השיקולים הייחודיים למשפט העבודה. השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן הערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, כאשר התובע נדרש להציג ראשית ראיה להוכחת תביעתו (פסקה 16 לפסק דינה של כבוד השופטת ארד).
2. עוד נפסק, כי "אי ציון כתובת מגורים, בארץ או בחו"ל, מהווה נימוק לחיוב תובע או מערער בהפקדת ערובה, ואין די בציון מענו של ב"כ המשיב" (בש"א (ארצי) 768/06 חנה לביא נ' פררה סונט, ניתן ביום 26.11.2006; בסעיף 12 לפסק הדין; רע"א 3601/04 לין וינצ'ון נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 18.10.2007;18/10/07; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, 900).

מן הכלל אל הפרט

1. כפי שפורט בהרחבה דלעיל, יש לבחון האם ישנה ראשית ראיה לקיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, האם התובע הראה ראשית ראיה לכך שהנתבעת לא שילמה את שכרו של התובע כפי שהתחייבה, או לא קיימה חבות אחרת שלה, והאם הראה לבית המשפט כי ניתן יהיה להיפרע ממנו אם התביעה תידחה .
2. במקרה שלפנינו חלוקים הצדדים, בין היתר, בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד ביניהם. הראיות שצורפו לכתב התביעה אינן קושרות בהכרח בין התובע לנתבעת, שכן תלושי השכר הוצאו על ידי חברת גמא, שם הנתבעת אינו מצוין על גבי דוח הנוכחות, וכל שהתובע הראה בתביעתו הוא המחאה שהוצאה לפקודתו מטעם הנתבעת; ראיה זו כשלעצמה אינה מעידה על קיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.
3. התובע אף מציין בתביעתו כי הנתבעת הייתה מזמינת השירות מחברת גמא אשר הייתה חברה קבלנית, אך טוען כי בחודשי עבודתו האחרונים הנתבעת קלטה אותו לשורותיה, דבר אשר לא הוכח מהמסמכים שהוצגו בתביעה. גם אם נקבל טענה זו של התובע, במידה והתקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, הרי המדובר בחודשים ינואר-פברואר 2017 בלבד (הגם חודשי העבודה אחרונים) ולא בכל תקופת עבודתו של התובע בחברת גמא (מרץ 2009 עד לדצמבר 2016).
4. התובע לא הראה בתביעתו או בערעורו ראשית ראיה על אי תשלום חוב מצד הנתבעת. כאמור, תלושי השכר שהציג בתביעתו הוצאו על ידי חברת גמא בלבד ולא על ידי הנתבעת; אשר על כן, לא הוכח, לכאורה, כי הנתבעת היא זו שלא שילמה לתובע את רכיבי תביעתו.
5. התובע אף לא הוכיח כי הנתבעת יכולה להיפרע ממנו במידה ותביעתו תדחה. בענייננו, יש ליתן חשיבות אף לכך כי כיום התובע אינו מתגורר בארץ, ואף לא ציין כתובת מגוריו בחו"ל.
6. בנוסף, התובע טוען לאחריות הנתבעת מכוח החוק להגברת האכיפה ומכוח היותה משתמשת, אשר לכאורה לא פיקחה כדבעי על זכויות העובדים המוצבים בחצריה. נטל ההוכחה בסוגיות אלה מוטל על התובע.
7. שאלת אחריותו של מזמין השירות מתוקף היותו כזה היא שאלה הכרוכה בין השאר ברציונל העומד בבסיס חיוב מזמיני שירות בנסיבות מסוימות. שאלה זו מוכרעת על יסוד מבחנים רבים שהותוו בפסיקה ועל יסוד נסיבותיו של כל מקרה לגופו. כמו כן על התובע להוכיח את תחולת צו ההרחבה, אשר מהווה משוכה ראשונה לצורך כניסה בשעריו של החוק להגברת האכיפה.
8. ניתן לחייב מכוח סעיף 25 לחוק להגברת האכיפה, מזמין שירות, רק בכפוף להתקיימותם של תנאי סף מקדמיים מצטברים המפורטים בסעיף.
9. בשלב זה לא שוכנענו כי התובע הציג ראשית ראיה בכל הנוגע לחיוב הנתבעת מכוח החוק להגברת האכיפה. לא הוצגו מסמכים המעידים על מסירת הודעה מטעם התובע או מי מטעמו בדבר "אדישותה" של הנתבעת בהתייחס לזכויותיו, כנדרש כחלק מהתנאים המצטברים המנויים בסעיף 25 לחוק להגברת האכיפה, לחברת גמא ו/או לנתבעת.
10. לאור כל האמור, ומשלא הובאה ראשית ראיה להוכחת התביעה כנגד הנתבעת ולא הוצגו ראיות לכך כי ניתן יהיה להיפרע מהתובע אם וככל שהתביעה תידחה, אנו קובעים כי נכון קבעה כבוד הרשמת בהחלטתה ולפיכך, על התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.
11. בערעורו מציין התובע כי מונחות בפני בית הדין הארצי שורת ערעורים שעניינם פרשנות תקנה 116א. איננו רואים צורך להשהות את מתן פסק הדין בתיק זה, ובנסיבות אשר פורטו לעיל יש צורך בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בהליך.
12. יחד עם זאת, באיזון שבין מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות, בפרט בעת הגשת תביעה למימוש זכויות סוציאליות מכוח חקיקת המגן, לבין זכות הנתבעת שלא להיגרר להליך סרק שאף יקשה עליה להיפרע את הוצאותיה בגינו, ומשהוגשו ערעורים מטעם שני הצדדים האחד על גובה ההפקדה והשני בגין חיוב ההפקדה, לא מצאנו לשנות את החלטת כבוד הרשמת.
13. אשר על כן, נדחים שני הערעורים. התובע יפקיד בקופת בית הדין ערובה בסך כולל של 2,500 ₪ בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה לידיו.

לא תופקד הערובה במועד שנקבע – תמחק התביעה.

1. בהתחשב בכלל נסיבות העניין איננו קובעים צו להוצאות הערעורים, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ח, (26 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נחתם על ידי נציגי ציבור ביום 26.10.17.