הבקשה לחזרה מהודאה וההליך המשפטי

1. הנאשם 1 הגיש בקשה לחזרה מהודאה וזאת לאחר שהודה בעובדות כתב אישום מתוקן.
2. ביום 12.7.17 הוגש כתב אישום כנגד שני הנאשמים ועניינו הקמת קומה נוספת רביעית מעל בניין קיים בן שלוש קומות וזאת בשטח של כ – 200 מ"ר וכן יוחסה להם עבירה של אי קיום צו הפסקה מנהלי.
3. על פי עובדות כתב האישום שהוגש, הנאשמים מחזיקים בהיתר בניה שמספרו 20120932 וזאת מיום 16.2.16 ועניינו תוספת של קומה אחת מעל בניין קיים לפי היתר מספר 1632/88. במועדים שונים לפחות מאז תאריך 21.8.16 ועד תאריך 21.5.17 או בסמוך לכך ועד יום הגשת כתב האישום ועד בכלל, ביצעו הנאשמים במקרקעין הנ"ל עבודות בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר של בניית קומה נוספת רביעית – מעל לבניין קיים בן שלוש קומות – בשטח של כ- 200 מ"ר. זאת ועוד, על פי עובדות כתב האישום ביום 22.8.16 הוצא על ידי המאשימה צו הפסקה מנהלי בכתב על פי סעיף 224 ו – 230 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") ובו הצטוו הנאשמים להפסיק ומיד את כל פעולות הבניה שנעשו ונעשים באתר ללא היתר, כאשר הבניה היתה בשלב של : בניית בלוקים וטפסנות לעמודים ללא יציקה. ביום 24.8.16 נמסר הצו כדין לידי הנאשמים על ידי שליח מטעם הוועדה מר עדנאן ג'נאים. הנאשמים הפרו את הוראות צו ההפסקה המנהלי שהומצא להם כדין ולא צייתו להוראותיו והמשיכו בפעולות הבניה סמוך ליום 1.9.16 ואילך בכך שהם סיימו את בניית הקומה – במצב שלד. נוסף על כך, צוין בכתב האישום כי עד להכנת כתב האישום לא הוגשה בקשה להכשרת הבניה והשימוש הנ"ל.
4. בדיון שהתקיים ביום 23.10.17 הודיעו הנאשמים כי הם מבינים את כתב האישום והנאשם שבפני הודה בביצוע העבירות. עוד הוסיף ואמר הנאשם כי בנה ללא היתר וכי הוא משתמש במקרקעין שאין בו היתר וגם כאשר ניתן צו הפסקה מנהלי ידע על כך ולא קיים אותו. באותה הזדמנות גם הנאשם 2 הודה בעובדות כתב האישום. הדיון נדחה על מנת לאפשר לנאשמים לשכור עורכי דין.
5. ביום 20.11.17 התייצב לדיון עו"ד מטעם נאשם 2 והנאשם 1 הודיע כי אין לו עורך דין והוא אף אינו מעוניין בייצוג עורך דין. הדיון נדחה לבקשת עורך דינו של הנאשם 2.
6. ביום 5.2.18 הוגש כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון דיוני כך שעבירה של אי קיום צו הפסקה מנהלי תיוחס לנאשם 1 בלבד ובעקבות כך הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן והדיון לטיעונים לעונש נדחה למועד אחר.
7. ביום 9.10.18 טענה המאשימה לעונש ובמסגרת טענותיה הודיע כי היא עותרת לעונש של מאסר על תנאי כנגד הנאשם 1 . נוכח האמור מונה לנאשם 1 סנגור מהסנגוריה הציבורית.
8. ביום 15.11.18 התקיים דיון לאחר שמונה לנאשם סנגור מהסנגוריה הציבורית. בדיון טען הסנגור כי לאחר בחינת חומר הראיות הסתבר לו כי בעניין העבירה שבגינה המאשימה עותרת למאסר בפועל לא ניתנה לנאשם זכות היוועצות עם סנגור וכי הוא אף לא נחקר בגין בניה ללא היתר וכי מדובר בבטלות ההודאה.
9. ביום 13.12.18 הודיע ב"כ המאשימה כי הוא עומד על עמדתו וטענותיו וכי הנאשם הודה בחקירתו בעבירה של הפרת צו מנהלי וכי היעדר היוועצות לא גרמה לעיוות דין.
10. המאשימה בתגובתה בכתב טענה כי נוכח העובדה שהנאשם הודה בעובדות כתב האישום בין כתלי בית המשפט ודאג לשאול את הנאשם אם הוא מבין את משמעות הודאתו ברי כי לא צריכה להיות מחלוקת שההודאה שניתנה מחוץ לבית המשפט והן ההודאה בבית המשפט ניתנו מרצון חופשי ומתוך הבנה של הנאשם בשעת ההודאה. זאת ועוד, נטען כי נטרת הבקשה היא לדחות את רוע הגזירה ולפיכך אין מקום לקבל את הבקשה לחזרה מהודאה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות וטיעוני הצדדים אני דעה כי דין הבקשה להידחות. על פי ההלכה הנוהגת שנקבע בעניין סמחאת (ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמאחת, פ"ד מה(5) 798(1991)), נקבע כי כאשר נאשם מבקש לחזור בו מהודאתו עובר לגזר הדין, די בכך ש"סובר הנאשם כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, והמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תינתן לו הזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם "נימוקים מיוחדים", הנדרשים בסעיף 153(א) הנ"ל" (שם, בעמ' 802). במקרה שלפנינו לא שוכנעתי כי הנאשם סבור שטעה בשיקוליו בעת הודאתו. עוד אציין כי חרף העובדה שהנאשם לא היה מיוצג ולא היתה חובת ייצוג באותה עת, הודה הנאשם בביצוע העבירות ובית המשפט לא התרשם כי אינו מסוגל לנהל את הגנתו. אף בית המשפט נעתר לבקשה לדחיית הטיעונים לעונש על מנת לאפשר לנאשם להיערך בצורה ראויה ולהצטייד בכל המסמכים והראיות לעניין העונש. זאת ועוד, מטרת החזרה מהודאה כפי שנמסר על ידי הסנגור היא העובדה כי לטעמו נפל פגם בכך שלא ניתנה זכות היוועצות לנאשם והעובדה שלא הוזהר במהלך חקירתו בעניין העבירה של הפרת צו הפסקת עבודה מנהלי. אכן ראוי היה להזהיר את הנאשם כפי שהוזהר באשר לעבירה של ביצוע עבודות ללא היתר ושימוש במקרקעין ללא היתר ואולם לא שוכנעתי כי מדובר בפגם שנופל לשורשו של עניין באופן שיש בכך כדי להביא לביטול הודאתו.
2. פסקי דין רבים עסקו בהיבטים השונים והנסיבות שבהן יותר לנאשם לחזור בו מהודאתו. ראה לעניין זה: ע"פ 3227/10 פלוני נ' מדינת ישראל (24.01.2011); ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל (19.01.2004); ע"פ 6349/11 גנס שניידר (נשימוב) נ' מדינת ישראל; ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל ; ע"פ 10518/06 מירון נ' מדינת ישראל.
3. הנאשם שבפני מבקש לחזור בו מהודאתו בשלב שבין הטיעונים לעונש לגזר הדין כאשר טרם נשמעו כלל טיעונים לעונש בעניינו של הנאשם 1 . נקבע בפסיקה, כי העיתוי להגשת בקשה לחזרה מהודאה הוא שיקול מכריע. ככל שהבקשה תוגש קודם לגזר הדין, יטה בית המשפט לקבל בקשות מן הסוג דנן כאשר מתקיימת עילה מתאימה וכי בנסיבות כאלה קטן החשש שמא מדובר בתכסיס. בענייננו מדובר בטענה משפטית שהנאשם לא יכול היה להעלותה ללא ייצוג של עורך דין לפיכך אינני נותנת משקל לעיתוי של העלאת הטענה עצמה. יחד עם זאת שוכנעתי שמדובר בעיתוי המעורר סימני שאלה ומחזק את הערכתי שהמניע להעלאת הבקשה איננה קשורה להוכחת חפותו של הנאשם .
4. במכלול הנתונים, לא שוכנעתי שמתעורר ספק שמא הודייתו של הנאשם במעשים שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן הונעה שלא מרצון חופשי ולפיכך, אינני מאפשרת לנאשם לחזור בו מהודיה. טיעוני ב"כ הנאשם כפי שנמסרו על ידו בנימוקים לבקשה יפים אף לשלב הטיעונים לעונש ולפיכך בדיון שנקבע ישמעו טיעונים לעונש מצד בעניינו של הנאשם 1 ויינתן גזר דין בעניינו של הנאשם 2.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, כ"א טבת תשע"ט, 29 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.