1. בפניי תביעה מכח חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, במסגרתה עומדת במוקד הדיון השאלה - האם נותן שירות ציבורי חייב לספק לאדם עם מוגבלות (כמוגדר בתקנות) שירות בלא המתנה בתור, בכל הקופות שברשותו או שמא, די בכך שניתן שירות זה בקופה אחת בלבד. ככל והתשובה לשאלה הראשונה הינה כי די בקופה אחת, נשאלת שאלה נוספת והיא - האם יש להציב שילוט מתאים בקופה המונגשת, כך שניתן יהיה לזהותה כקופה מונגשת מלכתחילה. כמו כן עולה השאלה האם התנהלות הנתבעת כלפי התובע היתה התנהלות סבירה וראויה בנסיבות העניין, בהינתן כי התובע טוען שהוא הושפל והתקשורת מולו לוותה בצעקות.

טענות התובע:

1. התובע מחזיק בתעודת נכה תקפה עליה נכתב: "פטור מהמתנה בתור".
2. בתאריך 2.2.17 ערך התובע קניות בסניף רמי לוי ברחוב האומן 15 בירושלים. לטענת התובע, כאשר הוא סיים ללקט את המוצרים, הגיע לקופה מספר 7 וביקש לממש את זכותו לשלם בקופה בלא להמתין בתור. בדיון הוסיף התובע, כי הציג תעודת נכה בפני הקופאית (עמ' 2 שורה 9 לפרוטוקול מתאריך 7.1.18). התובע נענה בסירוב ונאלץ לנהל תקשורת קולנית ממקום עומדו בקופה 7 למקום מנהל הסניף מר דוד גל (להלן: "נציג הנתבעת") שעמד בקופה הראשית (מרחק של כ - 15 מטרים). נציג הנתבעת אמר לתובע להגיע לקופה מס' 1 ושם הסביר לו שרק בקופה מספר 1 ניתן שירות ללא תור. לטענת התובע, מנהל המשמרת התייחס אליו באופן בוטה ומזלזל.
3. התובע טוען, כי נותר עם חבילת מוצרים שנשברו ונקרעו ועם כאבים אשר מנעו ממנו לתפקד במשך שלושה ימים.
4. התובע טוען (בתגובתו לדיסק שהגישה הנתבעת ובמסגרתו מצולם חלק מן האירוע) שהנתבעת הפרה את החוק אף בכך שלא הציבה שילוט המכווין לקופה בה ניתן שירות בלא המתנה בתור. כמו כן נטען כי הנתבעת הפרה את החוק בכך שלא סיפקה שירות בלא המתנה בתור בקופה מספר 7 אלא בקופה מספר 1 בלבד.

טענות הנתבעת:

1. הנתבעת טענה מנגד, כי התובע עמד בתור באחת הקופות ולפתע החל לצעוק כי הוא נכה ודורש לשלם בקופה ללא תור. התובע לא הציג תעודת נכה. נציג הנתבעת, הבחין בלקוח שצועק וניגש אליו על מנת לברר את פשר הצעקות. נציג הנתבעת הסביר לתובע כי עליו להציג תעודת נכה על מנת לקבל פטור מעמידה בתור, אך התובע סירב להציגה. במקביל העביר נציג הנתבעת את התובע לראש התור בקופה מספר 1. צוות הסניף ניסה בכל דרך לסייע לתובע ואחת מהקופאיות אף הניחה את מוצריו של התובע על הדלפק.
2. לטענת הנתבעת, ניכר היה שהתובע שרוי תחת השפעת אלכוהול. הוא אחז בפחית בירה שלאחר מכן אף נשפכה על הדלפק. על טענה זו השיב התובע, כי הוא פתח פחית בירה דקות ספורות לפני שהגיע לקופה, כך שלא היה שיכור בעת האירוע. לאחר מכן הבירה נשפכה על הדלפק כיון שידיו רעדו מרוב כאבים.
3. לטענת הנתבעת, התובע עמד בתור בסמוך לקופה הראשית "במרחק נגיעה ממש". איש לא פנה אל התובע בצעקות, והאדם היחיד שצעק והתרעם, היה התובע. עוד טענה הנתבעת, כי כל המצרכים שהועברו בקופה היו שלמים והתובע ארז אותם אל תיקו בעצמו. ברור כי התובע לא היה משלם עבור מצרכים שבורים ופגומים, ולכן ככל שהמצרכים ניזוקו, היה זה לאחר סיום הרכישה.

מהלך הדיון:

1. בדיון שהתקיים בתאריך 7.1.18 מסר נציג הנתבעת לבית המשפט ולתובע סרטונים ללא קול, אשר צולמו על ידי מצלמות האבטחה בסניף. סרטונים אלו מתחילים מהנקודה בה הגיע התובע לקופה מספר 1, ואינם מראים את שהתרחש קודם לכן, בקופה מס' 7 (כך עולה גם משמו של אחד הסרטונים: 23-001-kupot 1+2). אציין, כי לאחר צפייה בסרטונים פנה בית המשפט אל הנתבעת וביקש כי ישלחו סרטונים אשר צילמו את האירוע שהתרחש בקופה מספר 7, אלא שהנתבעת לא התייחסה להחלטה זו ולא שלחה את הסרטונים.
2. לגרסת נציג הנתבעת בדיון, התובע עמד בקופה מספר 7 ונציג הנתבעת אמר לו שיוכל לשלם בלא המתנה בתור בקופה מס' 1 (פרוטוקול עמ' 2 שורה 32 "אמרתי לו אין בעיה תקנה פה בקופה 1" ובעמוד 3 שורה 4 "הסברתי לו שרק כאן אנחנו מקבלים").
3. לדברי נציג הנתבעת, לאחר האירוע, וככל הנראה בעקבות האירוע, הועברה הנחיה חדשה אצל הנתבעת, לפיה ניתן לשלם בכל הקופות ללא המתנה בתור, בכפוף להצגת תעודת נכה המקנה פטור מהמתנה בתור (עמ' 2 שורה 32).

דיון והכרעה:

1. לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בכתבי טענותיהם ובדיסק שנמסר לי, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
2. תקנה 13 לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), התשע"ג-2013 (להלן: "תקנות שוויון זכויות") קובעת:

"(א) בלי לגרוע מן האמור בתקנה 9, ניתן שירות ציבורי לפי תור, למעט תור שההמתנה בו היא במכונית, כגון בכניסה לגן לאומי או תחנת דלק, יספק האחראי למתן השירות את השירות, בלא המתנה בתור, לבקשת אדם עם מוגבלות הזכאי לכך או אדם המלווה אותו, ורשאי האחראי לדרוש מן האדם עם המוגבלות הצגת תעודת נכה תקפה המציינת את זכאותו להתאמה זו, שהיא אחת מאלה:

... " (ההדגשה אינה במקור – ע.ב)

1. במקרה הנדון אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדה כי התובע זכאי לקבל שירות ללא המתנה בתור, וכי בידו תעודת נכה תקפה (יצוין, כי צילום התעודה הוגש לבית המשפט במסגרת בקשת התובע לקבלת פטור מתשלום אגרה).
2. לפתחנו עומדות, אם כן, השאלות – האם הנתבעת הפרה את חובתה ליתן לתובע שירות ללא המתנה בתור, בהינתן כי שירות זה לא ניתן בכלל הקופות בסניף אלא בקופה ספציפית אחת וכן השאלה העובדתית באשר להתנהלות הנתבעת כלפי התובע.

האם קיימת חובה לתת לאדם עם מוגבלות שירות ללא המתנה בתור, בכל הקופות או שמא די במתן שירות כאמור בקופה אחת בלבד? ככל שניתן להסתפק בקופה אחת, האם חלה חובת הצבת שילוט מתאים?

1. כעולה מלשון תקנה 13 לתקנות שוויון זכויות, התקנה אינה נותנת מענה לשאלה זו.
2. בחינת התכלית מעלה, כי התקנה נועדה לאפשר לאדם בעל מוגבלות להשתתף במגוון פעילויות ככל אדם אחר, וזאת באמצעות מתן הקלה לאדם עם המוגבלות. ראה דברי הסבר להצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון) התשס"א-2000, ה"ח 2951:

"נגישות לסביבתו של האדם היא בעבורו מפתח לשילוב אמיתי בחברה ולשוויון הזדמנויות. בראש ובראשונה בעבור האדם עם המוגבלות עצמו, הנגישות נחוצה להשתתפותו במגוון הפעילויות בחברה ככל אדם אחר. אולם לנגישות פן חשוב נוסף, והוא ה״ניראות״ של אנשים עם מוגבלות בחברה. עצם נוכחותם של אנשים עם מוגבלות בקהילה מביא לכך שילדים כמבוגרים פוגשים ציבור זה ברמה החברתית המיידית. מכאן גם קצרה הדרך לשותפות ולהשתתפות רבה יותר בחיים הפוליטיים, הציבוריים והמקצועיים". (ההדגשה אינה במקור – ע.ב)

1. כוונת מחוקק המשנה היתה לאפשר לאדם בעל מוגבלות (כמוגדר בתקנה) להגיע לסופרמרקט או לכל מקום הנותן שירות לציבור הרחב באמצעות תורים, ולהשתתף בפעילות הקניה, תוך שהוא יודע כי הקופות מונגשות והוא אינו צריך להמתין בתור. הנגשה זו מקלה עד מאד על אנשים בעלי מוגבלות, ומאפשרת להם להשתתף בפעילות פשוטה כמו רכישה בסופרמרקט, ולא להדיר רגליהם ממקומות אלו בשל הקשיים הפיזיים והאחרים הקיימים.
2. תכלית חשובה זו אף מעוגנות בסעיף 2 לחוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח – 1998 הקובע:

"2. חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו".

מטרה

1. אם כן, נותן השירות מחוייב לאפשר לאדם בעל מוגבלות, כמפורט בתקנה 13, לרכוש מוצרים ללא עמידה בתור. מבחינת התכלית, הרי שדי בקופה אחת מונגשת בכדי לאפשר לאדם עם מוגבלות לערוך קניות במקום, ככל אדם אחר ואין צורך כי כלל הקופות תהינה קופות ללא תור. תשומת הלב לכך, שכדי לשמור על כבודו של אותו אדם ועל השוויון, יש כמובן לבדוק כי הקופה המונגשת אינה משרתת אך ורק אנשים בעלי מוגבלות וזאת אף בכדי לא לתייגם או לפגוע בפרטיותם.

עקרונות אלו הובהרו גם בתקנות 3 ו - 9 לתקנות שוויון זכויות:

"3. (א) התאמות הנגישות לשירות יבוצעו כך שהשירות יינתן לאדם עם מוגבלות –

(1) תוך שמירה על כבודו ופרטיותו, ומתוך יחס אדיב ומכובד, המאפשר קבלת השירות בעצמאות, בבטיחות ובאופן שוויוני;

(2) כחלק בלתי נפרד מן השירותים הניתנים והמיועדים לכלל הציבור, ולא בנפרד מהם, וזאת בכפוף לתקנות אלה, למעט אם ההפרדה נחוצה למתן השירות באופן אפקטיבי באותה מידה שבה הוא ניתן לכלל הציבור.

9. בלי לגרוע מן האמור בפרק ב', חייב בביצוע התאמות נגישות לשירות יבצע כל התאמה סבירה, של נוהל, הליך או נוהג בשירות, לרבות שינוי או הוספה שמטרתם –

(1) לאפשר מתן שירות לאנשים עם מוגבלות;

(2) לקבוע תנאים אשר יבטיחו את מתן השירות לאנשים עם מוגבלות באופן שוויוני וברמת נוחות, איכות ובטיחות כפי שניתנת לכלל הציבור;

(3) לאפשר לאנשים עם מוגבלות נגישות לשירות האמור, לרבות על ידי קביעת הליכים פשוטים ובהירים לקבלת השירות."

1. בעניין זה אציין, כי אין לראות באי מתן שירות ללא תור בכלל הקופות, משום פגיעה בכבודו של אדם עם מוגבלות. מדובר במתן קדימות, כאשר מתן שירות בלא המתנה בתור פותר את בעייתו של אדם עם מוגבלות על ידי כך שהוא נותן לו עדיפות על פני כלל הציבור שנדרש להמתין בתור. עדיפות זו באה כאמור על חשבון הציבור, כיון שהיא מאפשרת לאדם עם מוגבלות לעקוף את הציבור הממתין בתור והמסתמך על התור הנחזה לפניו.

1. מקום שניתן לצמצם את אי הנוחות של כלל הציבור, מבלי לפגוע בזכויות אדם עם מוגבלות, מן הראוי לעשות כן. מתן שירות בלא המתנה בתור בכל הקופות עלול לפגוע בכלל הציבור, הנדרש להמתנה נוספת, מקום בו הוא לא צפה זאת, ומן הראוי לצמצם פגיעה זאת על ידי הגבלת שירות זה לקופה או לקופות בודדות. נוסף על כך, להגבלת שירות בלא המתנה בתור תכלית ראויה נוספת והיא צמצום האפשרות להיווצרות חיכוכים ומחלוקות עם ציבור הממתינים בתור. כפי שהתובע עצמו העיד, אנשים בתור סירבו ליתן לו לשלם לפניהם, זאת למרות הצגת תעודת נכה (עמ' 2 שורה 11).
2. אם כן, ייעוד קופה מסוימת למתן שירות בלא המתנה בתור, מקיים תכליות ראויות הן כלפי האדם בעל המוגבלות והן כלפי הציבור. הקביעה שלא יינתן שירות בלא המתנה בתור בכל הקופות איננה קביעה שרירותית, היא עומדת במגבלות והוראות הדין (על פי לשונן ותכליתן). לפיכך אין לראות באי מתן שירות בלא המתנה בתור בכל הקופות משום פגיעה, בכבוד אדם עם מוגבלות.
3. כמו כן לא ניתן לטעון, כי אי מתן שירות ללא תור בכלל הקופות פוגע בשוויון. האפשרות שניתנת לציבור הרחב לשלם באמצעות מספר קופות, אינה לצורך עצם מתן בחירת קופה, כי אם לצורך קיצור זמן המתנה וזאת על ידי חלוקת מספר הממתינים למספר קופות. אם כן, הפלייה אינה קיימת, שכן תכלית קיצור זמן ההמתנה והיעדר תור, מוגשמת אף בהינתן קופה מונגשת אחת (כל עוד כמובן אין עסקינן במספר אנשים הזכאים למתן שירות ללא תור, שאז יש לאפשר להם זאת באמצעות קופות נוספות).
4. מסקנה זו נלמדת אף לנוכח בחינת תקנה 13 אל מול תקנות נוספות העוסקות בהתאמת נגישות. בחלק מתקנות שוויון זכויות, בחר המחוקק להתייחס לשאלת היקף חובת ההנגשה, זאת כאמור להבדיל מתקנה 13.
5. כך לדוגמא תקנה 15 לתקנות שוויון זכויות עוסקת בנגישות מעברים וקובעת בתקנת משנה ג:

"(ג) על אף האמור בתקנת משנה (א), היו במקום שניתן בו שירות מסלולי יציאה עם עמדות תשלום, כגון קופה במרכול, יבצע החייב את התאמות כאמור בתקנת משנה (א) בכפוף להוראות אלה:

(1) היו במקום מתן השירות עד עשרה מסלולי יציאה, יבוצעו התאמות במסלול אחד לכל הפחות;

(2) היו במקום מתן השירות יותר מעשרה מסלולי יציאה, יבוצעו התאמות נגישות, נוסף על האמור בפסקה (1), באחד מכל עשרה מסלולים לפחות, החל במסלול האחד עשר".

1. דוגמא נוספת נמצאת בתקנה 18, העוסקת בעמדות שירות וקובעת בתקנת משנה ב:

" 18. (א) ניתן שירות באמצעות עמדות שירות, שאינן עמדות שירות בנויות כמשמעותן ...

(ב) הוראות תקנת משנה (א) יחולו על עמדה אחת לפחות מכל עשר שניתן בהן שירות זהה".

1. ניתן לטעון, כי מכך שבתקנות אחרות קבע מחוקק המשנה את אמת המידה באשר להיקף התחנות או העמדות המונגשות, ואילו לגבי מתן שירות בלא המתנה בתור, לא התייחס המחוקק למקרה בו קיימות מספר עמדות (תורים), הרי שבכך לא מצא המחוקק להגביל את נותן השירות לגבי מספר הקופות ללא תור, ודי באחת כזו. פרשנות אפשרית נוספת, הינה כי יש ללמוד מתקנות אלו. ככל שמספר הקופות גדל (מעל עשר קופות), כך מספר הקופות המונגשות ללא תור יגדל, בהתאם לרציונל אשר בתקנה 15 לעיל. לעמדתי, לנוכח התכלית והמטרות אותן באו להגשים החוק והתקנות, הרי שמספר הקופות המונגשות צריך לגדול בהתאם למספר הקופות הקיימות. בשים לב, כי מספר הקופות הינו פונקציה של גודל הסניף וכמות האנשים המקבלים שירות בסניף זה. ככל שכמות האנשים גדולה יותר, קיים סיכוי גדול יותר שביניהם יהיו יותר אנשים בעלי מוגבלות המתוארת בתקנה 13 (במקרה הנדון ראוי לציין, כי קיימות שבע קופות בלבד, מלבד הקופה הראשית (הדבר עולה מהסרטונים שהוגשו) ולכן סוגיה זו אינה עומדת לפתחנו).
2. בעניין זה אבקש להוסיף, כי יתכן אף שמחוקק המשנה לא הגביל את מספר התורים שנדרש להנגיש, כיוון שהדבר תלוי נסיבות ואינו מצריך היערכות מוקדמת. כך למשל, התאמות נגישויות אחרות, דורשות היערכות כגון רכישה של כלים או בניה מותאמת. נוכח האמור, יש צורך להגדיר מראש לנותן השירות כיצד עליו להיערך, ונדרש לקבוע מהו קו הגבול של היערכות סבירה, כך שמחד תכלית החוק תוגשם, ומאידך לא יוטל על נותן השירות נטל מיותר שלא לצורך. לעומת זאת, מתן שירות בלא המתנה בתור, אינו מחייב היערכות מוקדמת, ניתן להרחיבו או לצמצמו לפי הנדרש בה בעת. מקום בו מבחין מנהל חנות או כל מנהל שירות אחר, שברגע נתון או שבדרך כלל הביקוש לשירות זה עולה, ואין די בקופה אחת מונגשת, הוא יכול ואף חייב להרחיב שירות זה בו במקום וזאת בהתאם להוראה שניתנת לקופה ותליית שלט מתאים. ניתן להסיק כי בשל כך, לא ראה לנכון המחוקק להגדיר מה מספר הקופות אותן צריך להנגיש מבחינת התור, והותיר זאת לשיקול דעת מנהל המקום, ובפרט כמובן, שלפחות קופה אחת תהא מונגשת.
3. ואולם, ראוי להבהיר, כי העובדה שאין צורך במתן שירות ללא תור בכל הקופות, תלויה בכך שיהא שילוט מתאים, אשר יפנה את מי שזכאי לכך, לקופה המתאימה והוא לא יאלץ לחפש קופה זו. שילוט כאמור יחסוך מאדם עם מוגבלות את הצורך לשאול היכן ניתן שירות בלא המתנה בתור, ובכך אף לפגוע בפרטיותו, וכן יחסוך ממנו את הצורך לכתת רגליו מקופה אחת לאחרת. שילוט כאמור אף יאפשר לציבור להיערך בהתאם. כך כאשר אדם יעמוד בקופה מסומנת, הוא ידע כי קיים סיכוי שהוא יאלץ להמתין בתור, כאשר אדם בעל מוגבלות יגיע. הדבר אף ימנע חיכוך מיותר.
4. תקנה 13 אינה מחייבת שילוט על פי לשונה, אולם לא ניתן לומר כי הגשמת מטרתה אפשרית ללא השילוט. בעניין זה אפנה לדוגמא לתקנה 15 לתקנות שוויון זכויות. תקנה זו מורה לנותן שירות ציבורי כדוגמת מרכול, להנגיש את המעברים בין הקופות כך שבעל מוגבלות (לדוגמא אדם הנעזר בכיסא גלגלים) יוכל לעבור בין הקופות. התקנה אינה עוסקת בשילוט הקופה המונגשת ואף אינה מציינת חובת שילוט כאמור, אך ברור הוא שאדם בעל כסא גלגלים לא ינסה לעבור בכל קופה וקופה, עד אשר יאתר את הקופה בעלת המעברים המונגשים. על נותן השירות הציבורי, להודיע באמצעות שילוט מתאים, מהי הקופה המונגשת. מכך, יש להסיק אף לעניין הנגשת התור.
5. אם כן, לעמדתי, מקום בו קיימות מספר קופות (עמדות תשלום), נותן השירות רשאי לקבוע קופה אחת לצורך הנגשת תור לאנשים בעלי מוגבלות (העומדים בהוראות הדין) וזאת אך ורק בכפוף לכך שיהא שילוט מתאים, אשר יכווין את אותם אנשים לקופה ספציפית זו. בשים לב, לכך שבמקרה בו יאלץ אדם בעל מוגבלות לחפש את הקופה המונגשת ולעבור מספר קופות בדרך, הרי שסוכלה מטרת התקנה ולפיה תינתן הקלה לאנשים אלו בהמתנה בתור. זאת ועוד, לעיתים קרובות ובשל עומס בקופות, לא ניתן להגיע ישירות אל הקופאי ולשוחח עימו ויש להמתין עד אשר העומס יפחת. במצב דברים שכזה, ברי, כי התכלית מסוכלת, בהיעדר שילוט.
6. לסיכום: לפי לשון תקנות שוויון זכויות ותכליתן, אין חובה ליתן שירות בלא המתנה בתור בכל הקופות, ודי בכך שבקופה אחת ניתן שירות בלא המתנה בתור לאדם עם מוגבלות. נדרש כי הקופה בה ניתן שירות בלא המתנה בתור תיתן שירות גם לכלל הציבור. במידה ויתברר שבאותה הקופה נוצר תור של זכאים לשירות בלא המתנה בתור, הרי שיש להוסיף קופות שיספקו שירות בלא המתנה בתור לזכאים לכך. ואולם, לעמדתי, ככל שנותן השירות מבקש לייחד קופה אחת לצורך מתן שירות ללא תור לאנשים הזכאים לכך, הרי שחובה עליו להציב שילוט מתאים, גדול וברור. בעניין זה ראו והשוו תק 52946-09-14 גד ורקשטל נ' פלאפון תקשורת בע"מ (19.4.15). שם נקבע כי בהיעדר הוראת דין המחייבת את נותן השירות לפרסם את זכותו של אדם בעל מוגבלות לקבל שירות ללא תור, אין נותן השירות צריך לפרסם מתן שירות שכזה. כאמור לעיל, אני סבורה אחרת.

1. במקרה הנדון היתה קופה אחת שסיפקה את השירות ללא תור, אלא שלא היה קיים שילוט המפנה לקופה זו (כטענת התובע שלא נסתרה על ידי הנתבעת), ולכן התובע נאלץ להמתין בקופה מס' 1, לקבל סירוב של הממתינים בתור, ולאחר מכן לפנות לקופה מס' 7.
2. אני סבורה שבשל מחדל זה, יש לפסוק לתובע פיצוי, עליו אעמוד בהמשך.

האם נציג הנתבעת התייחס אל התובע בזלזול ובבוטות והאם התובע זכאי לפיצוי בשל כך?

1. תקנה 3 לתקנות השוויון קובעת, כי התאמת הנגישות תתבצע תוך שמירה על כבודו ופרטיותו, ומתוך יחס אדיב ומכובד כלפי אדם בעל מוגבלות.
2. בתביעתו טען התובע, כי כאשר ניסה להסביר לקופאית בקופה מס' 7 שיש לו זכות לקבל שירות ללא תור – הוא עבר "עשר דקות של השפלה ועוגמת נפש", כאשר התקשורת היתה מלווה בצעקות (סעיף 3 לתביעה).
3. הסרטונים אינם מציגים את אשר אירע בקופה מס' 7. בית המשפט בהחלטתו מיום 28.1.18 ביקש מהנתבעת את הסרטון החסר, אולם הנתבעת לא הגיבה לדרישה זו. בסרטון החסר, ניתן היה לראות האם התובע אכן הציג תעודת נכה וכן את התייחסותו הראשונית של נציג הנתבעת אל התובע.
4. בסרטונים שכן הוגשו לבית המשפט (23-006-KUPOT KAV ACHORI, 23-001-KUPOT 1+2, משעה 17:09:19 עד שעה 17:09:55 - הסרטונים הינם ללא קול), ניתן לראות שיחה של נציג הנתבעת עם התובע. בסרטון נראה נציג הנתבעת כאשר הרוחות מעט מתלהטות.
5. כמו כן ניתן לראות, כי כאשר הגיע התובע לקופה מס' 1, נוהלה בינו לבין הקופאית הראשית שיחה ממרחק של מספר מטרים. שיחה זו נוהלה בצעקות לנוכח המרחק בין הקופה הראשית למקום בו עמד התובע.
6. אין זה ראוי לנהוג באופן זה, כאשר מדובר באדם בעל מוגבלות. בפרט נכון הדבר, כאשר התובע טוען כי הציג תעודת נכה וכי נציגי הנתבעת היו מודעים למצבו.
7. הנתבעת הכחישה זאת וטענה כי איש לא צעק על התובע ודאי לא ממרחק של 15 מטרים וכי כל הפניות אליו בוצעו באדיבות ובנועם (סעיף 17 לכתב ההגנה). כאמור, די בצפייה בסרטון, הגם שאינו כולל שמע, כדי לראות שהנתבעת לא דייקה. הקופאית הראשית פנתה אל התובע ממרחק רב וברור ששיחה זו שנוהלה בפרהסיה ובקול רם והיא אינה עונה להגדרה של אדיבות ונועם. בשים לב, כי מהסרטונים עולה שכל אותם ממתינים בתור לקופה ראו ושמעו את המתרחש. בעניין זה אני סבורה כי התובע צודק. התנהלות זו, יכולה להשפיל אדם בעל מוגבלות, הדורש את זכויותיו וצריך להתעמת בשל כך עם עובדי הנתבעת לעיני כל.
8. זאת ועוד, כדי להוכיח את טענתה בדבר אי הצגת תעודת נכה וכן התנהלות תקינה כלפי התובע, היה על הנתבעת להעיד את הקופאיות שעבדו במקום באותה העת – את הקופאית בקופה מס' 7, שם הציג התובע לטענתו את תעודת הנכה שלו, וכן את הקופאית הראשית. הנתבעת בחרה שלא להעיד עובדות אלו, הגם שאלו יכלו לתמוך בגרסת נציג הנתבעת. הלכה היא, כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ראו למשל: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד(4) 595 (1990); ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פד"י (1) 239, 245 (1990)).
9. לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת ולפיה התובע החזיק ושתה מפחית בירה בעת האירוע, וכי לטענת נציג הנתבעת התובע "הריח מאלכוהול". התובע אינו מכחיש כי שתה פחית בירה, אך טוען כי הוא פתח בחנות את הפחית וכי לא היה "שתוי". מהסרטונים שהוצגו בפניי, התובע אינו נראה שרוי תחת השפעת אלכוהול ונראה כי אין קשר בין ההתנהלות שהיתה ושהנתבעת מייחסת לתובע לבין הפחית שהוחזקה על ידו.
10. מנגד, מקובלת עלי טענת נציג הנתבעת, כי התובע לא היה צריך לעקוב אחריו למסעדה הסמוכה ולהטרידו שם. התובע לא הכחיש כי לאחר סיום הקניה וכאשר עמד מחוץ לסניף הנתבעת הוא הלך אחרי נציג הנתבעת בכדי לצלמו ולהמשיך לשוחח עימו (עמ'2 שורות 20-21). לא ברור אם כן, מדוע התובע היה צריך לרוץ אחרי מנהל החנות אל מחוץ לחנות, לאחר שהרכישה הסתיימה. עובדה זו נלקחה בחשבון במסגרת קביעת סכום הפיצוי.
11. נוכח האמור לעיל, אני סבורה כי התובע זכאי לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהתנהלות הנתבעת.
12. לסיום אציין, כי בהתייחסותו לדיסק שצירפה הנתבעת, הפנה התובע את תשומת הלב לכך שהנתבעת העניקה לסרטון שם – "לקוח שיכור צועק בסופר". לטענת התובע, אפילו לאחר הגשת התביעה, הנתבעת לא הבינה את חובתה לנהוג בכבוד כלפי כל אדם, לאו דווקא בעל מוגבלות.
13. אכן, עדיף היה כי שם זה לא היה ניתן לדיסק שהוגש לבית המשפט. בית המשפט מייחס חשיבות רבה לכך שבני אדם ינהגו איש ברעהו מתוך אדיבות, המבטאים את ההכרה בערכו וכבודו של הזולת; אולם אין בידי בית המשפט הכלים המתאימים לחנך את הציבור לכך (מעבר לאמור לעיל ופסיקת פיצוי במקרה של התנהלות מבזה או משפילה). דבר זה יוותר ככל הנראה נחלתו של השדה החינוכי.
14. באשר לטענות התובע בדבר נזק שנגרם למוצרים ובדבר כאבים שמנעו ממנו לתפקד בעקבות האירוע, הרי שלא הוצגה בפני ביהמ"ש כל ראיה לקיומו של נזק, לשיעור הנזק ולאחריותה של הנתבעת לנזק, לפיכך אין בידי ביהמ"ש לקבל טענות אלו, בפרט כאשר בסרטון רואים כי התובע אורז את המוצרים ומוצרים אלו תקינים, שאם לא כן, לא היה משלם בעבורם.

הפיצוי

1. קביעת הפיצוי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, כאשר החוק ציין תקרה של 50,000 ש"ח. בנוגע לנגישות הקופות - סעיף 19נא(ה) לחוק שוויון זכויות קובע מהם הקריטריונים אשר ישקול בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק. כך רשאי בית המשפט להתחשב במספר התביעות שהוגשו נגד הנתבע; בסוג השירות או המקום; בהיקף הפעילות לרבות היקף האוכלוסיה הנדרשת לשירות או למקום; בטיב ועלות התאמת הנגישות וקריטריונים כלכליים נוספים שאינם רלוונטיים למקרה הנדון.
2. בעניין זה יש לציין כאמור לעיל, כי לאחר המקרה, הנתבעת בחרה לשנות את מספר הקופות המונגשות ללא תור, ובמקום קופה אחת, הוחלט כי כלל הקופות תהיינה מונגשות ללא תור (עמ' 2 שורות 32 ואילך).
3. נוכח האמור, ובהינתן העובדה שהיתה קופה מונגשת ללא תור, אך היא נעדרה שילוט, ובהינתן העובדה כי הנתבעת שינתה את מספר הקופות המונגשות, הרי שסכום הפיצוי צריך להיות על הצד הנמוך ולקחת בחשבון, התנהלות חיובית זו של הנתבעת, כמו גם את העובדה שהחובה לשים שילוט אינה מאוזכרת באופן ברור בחוק והיא נובעת מתכליתו ומטרתו.
4. אשר על כן אני פוסקת כי הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 1,000 ₪ כפיצוי בשל העובדה שהקופה המונגשת היתה ללא שילוט, והתובע נאלץ לעבור מקופה לקופה, דבר שיצר את החיכוך בינו לבין יתר הממתינים בתור וכן מול נציגי הנתבעת.
5. בנוגע לפיצוי בשל התנהלות והתנהגות הנתבעת – שקלתי את התחושות הקשות שחש התובע ומנגד את העובדה שהתובע לא היה צריך לעקוב אחר מנהל סניף הנתבעת למסעדה הסמוכה. כמו כן לקחתי בחשבון, כי התובע נוהג דרך קבע לבצע קניות בסניף הנתבעת כעולה מעדותו וכי עד למקרה הנדון, הוא היה שבע רצון מהתנהלות הנתבעת (עמ' 1 שורות 19-25). מדובר איפוא במקרה חד פעמי. כמו כן לקחתי בחשבון, כי אחת מהקופאיות סייעה לתובע לשים את מוצריו על המסוע ובכך סיפקה הנתבעת שירות עזר סביר כעולה מתקנה 52 לתקנות שוויון זכויות.
6. נוכח האמור, אני סבורה כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין ההתנהלות מולו.

סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל אני פוסקת כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי כולל בסך 3,000 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות ההליך הנדון בסך 500 ₪.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ח, 11 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.