האם כונס נכסים חייב להתחשב במשאלות שותפיו של החייב בבואו לבקש פירוק שיתוף במקרקעין? זו השאלה הטעונה הכרעה בתביעה שבפני.

רקע והשתלשלות ההליכים

1. מר יעקב מזרחי, (להלן: "החייב") ואביו, מר יצחק מזרחי (להלן: "הנתבע"), שותפים בדירה ברחוב הרצוג 2, דירה מספר 7, הרשומה בפנקס הבתים המשותפים כחלקה 188/7 בגוש 30025 (להלן: "הדירה").
2. לטענת עיריית ירושלים (להלן "העירייה"), לחייב חובות ארנונה בגין מספר נכסים בבעלותו, ובגין חובות אלו נפתח תיק למימוש משכון בלשכת ההוצל"פ (508993-06-16). ביום 25.5.17 ניתן צו על ידי רשם ההוצל"פ, בו מונה עו"ד רון חמד ככונס נכסים על זכויות החייב (להלן: "הכונס"), וניתנה לו הוראה לפעול לפירוק השיתוף בדירה. וזו לשון ההחלטה:

"...יעקוב מזרחי (להלן "החייב"), בנכס הנמצא ברחוב הרצוג 2 ירושלים...

צו מינוי זה מתייחס למחצית הזכויות בנכס הרשומות על שם החייב.

על כונס הנכסים ליידע את השותף הנוסף בנכס על צו מינוי זה במסירה אישית וכמבואר להלן. על הכונס לפעול לפירוק השיתוף בנכס טרם מימושו." (נספח א' לסיכומי הכונס)

1. בס' 4 לאותה החלטה נזכר בשנית החיוב החל על הכונס למסור העתק ההחלטה לכל יתר בעלי הזכויות בנכס "ולאפשר להם להגיש הסתייגותם בתוך 14 יום מעת קבלת הצו...", וס' 26 מורה כי "הוברר לכונס הנכסים כי בעקבות ביצוע הליכי המכירה עלולה להיפגע זכותו של צד שלישי, עליו להגיש בקשה למתן הוראות לרשם ולהמציא לצד שלישי העתק הבקשה. הצד השלישי רשאי להגיב (לפי החלטת הרשם) בכתב או בעל פה."
2. על בסיס החלטה זו, הוגשה ביום- 3.8.17 התביעה שבפני, לפירוק השיתוף בדירה. הנתבע, שהוא כאמור אביו של החייב, הגיש בקשה לדחות את התביעה, בטענה שלו עצמו אין שום חוב לעירייה, וכי גם החייב כבר פרע את חובו, ולפיכך אין מקום להמשך הליכי ההוצאה לפועל. הנתבע מוסיף וטוען שהוא עלול להיפגע עקב מכירת הדירה, משום שפירותיה משמשים למחייתו. לטענת הנתבע, זכותו של שותף לתבוע פירוק שיתוף, ושל הכונס הבא בנעליו, כפופה לחובת תום הלב, ומקום שלחייב יש נכסים אחרים מהם ניתן להיפרע, עמידת הכונס על זכותו להיפרע מנכס זה דווקא אינה בתום לב.
3. הכונס מתנגד לבקשה, וטוען שאין באף אחת מטענות הנתבע כדי להצדיק דחיית תביעה לפירוק שיתוף. אף שהכונס מודע לטענות הנתבע לפיהן הוא עלול להיפגע עקב ביצוע המכירה, הכונס לא הגיש בקשה למתן הוראות לרשם, כפי שנצטווה בס' 26 להחלטת המינוי.
4. בישיבת קדם המשפט הראשונה הצהיר הכונס כי "אמנם מר יעקב מזרחי (החייב) הציע נכס אחר שלו לפירעון החוב במסגרת ישיבת המהו"ת, אולם מאז אותה ישיבה שהייתה בינואר ועד היום הוא לא המציא לנו חוות דעת שמאית ממנה ניתן ללמוד שהנכס האחר אכן יש בו כדי לכסות את החוב, בשים לב לעיקולים המוטלים עליו."
5. לאחר אותה ישיבה, ביום 24.5.18, הגיש הנתבע בקשה לרשם ההוצל"פ לביטול מינוי הכונס על הדירה, בטענה שלחייב נכסים אחרים מהם ניתן להיפרע. לבקשה זו השיב הכונס שאין יריבות בינו לבין הנתבע, דהיינו שלנתבע אין זכות להתנגד למינויו ככונס על זכויות החייב (ס' 14-15), וכי ממילא הוא מונה גם ככונס על זכויותיו של הנתבע, בשל חובותיו של הנתבע עצמו (ס' 16).
6. ביום 17.6.18 ניתנה החלטת רשם ההוצאה לפועל לפיה "מנימוקי בקשת ב"כ הזוכה ובהיעדר תגובת החייב ניתן בזאת צו מינוי כונס נכסים" (צורף כנספח א' לתגובת הכונס מיום 18.10.118). בהחלטה אין התייחסות לעובדה שהבקשה הוגשה על ידי צד שלישי (הנתבע), ולא על ידי החייב, ועל כן אין משמעות להעדר תגובה מטעם החייב, ואין התייחסות לטענת הנתבע לפיה הוא עלול להיפגע ממימוש הנכס הספציפי הזה, בעוד שלחייב נכסים אחרים, המצויים בבעלותו הבלעדית. באופן אירוני, גם ס' 23 להחלטה זו מורה על זכותו של כל צד שלישי להתנגד למינוי, ככל שהוא סבור שהוא עלול להיפגע.
7. בשלב זה, הן החייב והן הנתבע החלו להסדיר את חובותיהם כלפי הזוכה, עיריית ירושלים, בין באמצעות תשלום ובין באמצעות הגשת הליכים משפטיים שנועדו לבטל את החיוב. יחד עם זאת, נכון להיום, טרם הסתיים בירור טענותיהם של החייב ושל הנתבע באשר לעצם קיומו של החוב וגובהו. טענות החייב מתבררות במסגרת ה"פ 59841-08-18 יעקב מזרחי נ' עיריית ירושלים, וטענות הנתבע מתבררות במסגרת תיק הוצל"פ 528184-09-16, שם טען הנתבע טענת "פרעתי". למרות האמור, ככל הנראה רשם ההוצאה לפועל לא ביטל את מינויו של הכונס הן על חלקו של החייב והן על חלקו של הנתבע בדירה.
8. על אף שכאמור לעיל לחייב ולנתבע טענות כנגד עצם החוב, ועל אף שנכון להיום מינוי הכונס תקף בנוגע למלוא הזכויות בדירה, עומד הכונס מטעם העיריה על דרישתו לקבל פסק דין לפירוק השיתוף כבר כעת. ועל כן, אין מנוס מבירור שאלת זכותו של כונס לדרוש את פירוק השיתוף, כאשר קיימים נכסים אחרים מהם ניתן להיפרע, כפי שיפורט להלן.

דיון והכרעה

1. אין חולק, שלפי סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), לכל שותף זכות לדרוש את פירוק השיתוף בכל עת:

"כל שותף זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף, ולקבל צו מתאים מבית המשפט. הזכות לפירוק היא זכות שבדין, שאינה מותנית בהפעלת שיקול דעת על ידי בית המשפט. כך נפסק לא אחת... משמעות העדרו של שיקול דעת לבית המשפט היא, בין היתר, כי שיקולים של תועלת כלכלית לא יוכלו לעכב את הפירוק. אף אם הדעת נותנת, שלאור מצב השוק עדיף להמתין עם פירוק השיתוף עד אשר מחיר השוק ישתפר, שיקולים מסוג זה אינם לגיטימיים... עוד נפסק, כי קיומם של הליכים משפטיים מקבילים ביחס לנכס, לא יעכב את הליך הפירוק...

אך האם ניתן לחסום תביעה לפירוק השיתוף, בטענה של חוסר תום לב בהפעלת הזכות לפירוק, על פי ס' 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, או על פי ס' 14 לחוק המקרקעין? טענה זו תעלה במצבים שבהם ניתן לבסס ממצא בדבר חוסר הגינות בבקשת הפירוק. במספר מקרים שנדונו בבית משפט השלום, קבע בית המשפט שהזכות לפירוק אכן כפופה לסייג תום הלב. לכאורה מסקנה זו היא מובנת מאליה. "מלכותיותו" של עקרון תום הלב מובילה למסקנה, שלפיה אין בנמצא זכות כלשהי אשר הפעלתה חסינה מתחולתו של עקרון זה... יש מקום אפוא להחלה של עקרונות ההגינות על הזכות לפירוק." (מיגל דויטש, קניין, כרך א', עמ' 596-597 (1997)).

1. סוגיה זו, בה התלבטו המלומדים, למעשה הוכרעה בפסיקה לטובת הכפפת הזכות לתבוע פירוק השיתוף לעקרון תום הלב:

"לבסוף, התוצאה שבה אני מצדדת הולמת גם את עקרון העל של שיטתנו המשפטית – עקרון תום הלב. עקרון זה, הנפרש ככלל על החקיקה האזרחית בדין הישראלי, חל גם על דיני הקניין ובאופן ספציפי על הסיטואציה של פירוק שיתוף במקרקעין, וכולל בתוכו את החובה שלא לעשות שימוש לרעה בזכות הקניין (ראו: סעיף 14 לחוק המקרקעין; רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 278-275 (1997); ע"א 8661/10 נעמה נ' טורקיה, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (19.2.12); ויסמן, בעמ' 71-50)." (רע"א 6898/16 עזבון המנוח שלמה אהרוני ז"ל נ' עופר מרכזים בע"מ (28.12.17))

עוד בנושא חובת תום הלב בנקיטת הליכי פירוק שיתוף ר' גם תא (ת"א) 32354-02-17 עו"ד שמואל א. לינצר נ' בינה רטנבך (15.8.19).

1. אין גם חולק על זכותו של כונס נכסים לתבוע פירוק שיתוף, כאשר הוא נכנס בנעלי אחד השותפים, וזאת מכח ס'54(א) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967. זכות זו, כמו זכות החייב שבנעליו בא הכונס, כפופה לחובת תום הלב. לכאורה, עצם הגשת התביעה על פי החלטת רשם ההוצאה לפועל אינה יכולה להיחשב פעולה בחוסר תום לב. אלא שמעבר לחובת תום הלב, זכות הכונס לתבוע פירוק שיתוף כפופה גם לשיקולים נוספים, ובהם הנזק שייגרם לשותפים האחרים ושאלת הימצאותן של חלופות אחרות לצורך גביית החוב:

"בעת בחינת בקשה לפירוק שיתוף במקרקעין המוגשת על-ידי כונס נכסים, יערוך בית המשפט איזון בין הזכויות והאינטרסים של השותפים ושל החייב, שאינו יכול לעמוד בתשלום חובו, מן הצד האחד, לבין הזכויות והאינטרסים של הנושים, שאליהם מצטרף גם האינטרס הציבורי בדבר שלטון החוק והאמון ברשויות השלטון, מן הצד השני (דברי הנשיא ברק בע"א 3553/00 אלוני נ' זנד, פ"ד נז(3) 577, 599 (2003) (להלן: עניין אלוני)). עוד יביא בית המשפט בחשבון גם את העובדה שפירוק השיתוף נעשה שלא בעצה אחת עם הבעלים המשותפים של הנכס, וככל הנראה, בניגוד לרצונם; את הנזק שייגרם לשותפים האחרים, שאינם בעלי זיקה ישירה לחוב שבגינו מתבקש הפירוק, ואת הפגיעה הצפויה בקניינם; ואת שאלת הימצאותן של חלופות לפירוק השיתוף לשם גביית החוב." (רע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד איל שוורץ, סד(2) 207 (2010) (ההדגשה אינה במקור – מ.צ'.)

1. במקרה שבפני, טוען הכונס שהנתבע ובנו נוהגים בחוסר תום לב בניהול מספר רב של הליכים תוך ניסיון להימנע מפירעון החוב, וטוען הנתבע שהוכנס נוהג בחוסר תום לב בהתעקשותו על מימוש הדירה נשוא ההליך דווקא. אלא שאיני נדרשת להכריע מי מהצדדים נוהג בחוסר תום לב, ומי נוהג בחוסר תום לב גדול יותר.
2. בבואי לאזן בין האינטרס של העירייה בגביית חובות, אשר עצם קיומם וגובהם מצויים בדיון בפני ערכאות שונות, לבין האינטרס של החייב והנתבע להשלים את בירור גובה החוב מאידך, אני סבורה שהאינטרס של הנתבע ובנו גוברים. יתר על כן, האינטרס הציבורי בדבר שלטון החוק והאמון ברשויות השלטון מחייב שהעירייה תימנע מעמידה על תביעה לפירוק השיתוף בטרם תעמוד בפני בית המשפט תמונה מלאה באשר לגובה חובו של הנתבע (לאחר בירור טענת "פרעתי" שלו).
3. יודגש, שמטבע הדברים איני שומעת ראיות בטענת הנתבע לפרעון החוב, טענה המתבררת פני ראש ההוצאה לפועל, אולם נראה שהיא אינה משוללת יסוד. בהקשר זה אין לי אלא להפנות לס' 53 בסיכומי הכונס, מהם עולה ש"הנתבע הסדיר את חובו במסגרת מבצע "מיסים ומסיימים 2017". משלא עמד בהסדר בוטלה הנחת המבצע. כיום משלם הנתבע בתשלומים (לא תמיד סדירים ורצופים) את חוב הארנונה. ויודגש כי החוב לא נפרע במלואו (!) ולאר שולמו על ידו ולו שקל אחד על חשבון הוצאות משפט ושכ"ט עוה"ד". מסיכומים אלה עולה לפחות מקצת הודאה בטענת הנתבע לפיה הוא פעל להסדיר את חובו, אף כי לטענת הכונס החוב לא נפרע במלואו. הכונס לא טרח ופירט את יתרת החוב נכון להיום. לפיכך, לא ברור אם יתרת החוב מצדיקה פעולה כה דרסטית, של מימוש הדירה, מה גם שמלכתחילה התביעה הוגשה בגין חובות החייב, ולא בגין חובות הנתבע.
4. באשר לחובות החייב, סברתי שהשאלה איזה נכס מבין נכסי החייב ימומש על ידי הכונס צריכה להתברר בפני רשם ההוצאה לפועל, אשר הכונס ממלא אחר החלטותיו בהגשת התביעה דנן. כך גם עולה לכאורה מהחלטת רשם ההוצאה לפועל המורה, יותר מפעם אחת, לצדדים שלישיים הרואים עצמם נפגעים מהחלטת מינוי הכונס לגבי נכס ספציפי זה להגיש התנגדותם. בכך נשמר הכלל של כיבוד ערכאות, וניתנת הבכורה למי שרואה תמונה כוללת יותר של חובות החייב ונכסיו.
5. אלא שהנתבע הגיש לרשם ההוצאה לפועל בקשה לביטול מינוי הכונס על הדירה, וזו נדחתה, בין היתר, עקב טענת הכונס להיעדר זכות עמידה של הנתבע. בנסיבות אלה, הכונס למעשה הסכים שהאיזון בין זכויות הנתבע לבין זכויות העירייה, ושאלת הימצאותן של חלופות לגביית החוב, צריכות להתברר במסגרת התביעה לפירוק השיתוף.
6. בנסיבות אלה, וכאשר אין למעשה מחלוקת שלחייב נכסים אחרים מהם ניתן להיפרע, ובהם מגרש המצוי בבעלותו הייחודית, איני סבורה שהאיזון בין זכויות הנתבע לזכויות העירייה נוטה לטובת פירוק השיתוף בדירה. אמנם, החייב נמנע מלהציג לכונס חוות דעת שמאית ממנה יכול היה הכונס להשתכנע ששווי המגרש עולה על גובה חובותיו של הנתבע. אלא שלא ניתן לגלגל מחדלו של החייב לכתפו של הנתבע, אף שהוא אביו.
7. יודגש, שאין באמור לעיל כדי לשלול את זכותה של העירייה לשוב ולתבוע את מימוש הדירה, ואת פירוק השיתוף בה, במידה ויתברר שאין די במימוש נכסי החייב האחרים כדי לפרוע את מלוא חובותיו, או במידה ויתברר שמימוש הדירה נדרש לשם גביית חובותיו של הנתבע עצמו, במידה וישנם חובות כאמור. אלא שהעירייה אינה רשאית לכפות על הנתבע את מכירת הדירה, מבלי שבדקה כדבעי את האפשרות לממש נכסים אחרים של החייב.
8. סוף דבר, אני מוחקת את התביעה. הכונס יהיה רשאי להגישה מחדש, אם וכאשר יהיה צורך בכך, לאחר שפעל לגביית החוב מנכסים אחרים. הכונס ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד והוצאות בסך 7,500 ₪.

ניתן היום, ד' אלול תשע"ט, 04 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.