לפניי בקשת רשות להתגונן מטעם הנתבעת מס' 2, שערבה להלוואה, שנטלו הנתבעים מס' 1 ו-2, בני הזוג אלמגור יעקובוב אפרת ואלמגור גבריאל (להלן: "החייבים"). ההלוואה בסך 150,000 ₪ ניטלה בסמוך ליום 5/8/15. בטעות נכתב בכתב התביעה התאריך 5/1/15, כנראה בשל כתב היד של עורך המסמך. המבקשת, אחותה של החייבת, הינה במעמד "ערב יחיד", וחתמה ביום 6/8/15 על כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה שבצידה משכון וערבות והמחאה בלתי חוזרת לניכוי, על נתוני הלוואה ולוח סילוקין, על שטר חוב, ועל גילוי מידע לערב יחיד או מוגן. כל המסמכים צורפו לכתב התביעה (להלן:"המסמכים").

ביום 10/7/17, משחדלו החייבים לעמוד בהתחייבויותיהם למשיב, וצברו פיגור של שלושה תשלומים, נשלח אליה מכתב התראה. מכתבי ההתראה לשלושת הנתבעים צורפו לכתב התביעה.

התביעה הוגשה ביום 6/8/17. נגד החייבים ניתן ביום 30/11/17 פסק דין בהעדר הגנה.

הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשות המבקשים בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיהם וזכויותיהם, אלא רק לבחון האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524 (1982); ע"א 3374/05 אליהן אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (1.5.2006, מופיע בנבו). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן (ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (15.6.2009, פורסם בנבו).

הגנת המבקשת

המבקשת מודה בחתימתה על המסמכים, ובהסכמתה לחתום כערבה להלוואה ע"ס 150,000 ₪, לבקשת אחותה וגיסה.

המבקשת מצהירה כי החייבים טענו בפניה כי יש ביכולתם לעמוד בתשלומי ההלוואה, וכי החתמתה על כתב הערבות הינה פורמאלית בלבד.

המבקשת מצהירה כי היא מתגוררת בתל אביב, והגיעה לחדרה לחתום על המסמכים בסניף הבנק של החייבים, בשעות הערב בסמוך לסגירת הסניף, והוחתמה על המסמכים ללא כל הסבר על מצב חשבונם של החייבים.

המבקשת טוענת כי רק לאחרונה התברר לה כי לא היה בידי החייבים לפרוע את ההתחייבות, כי ההלוואה ניתנה להם לכיסוי חובות קודמים, שנבעו מהלוואה קודמת, וכי לו היתה יודעת זאת, לא היתה חותמת על כתב הערבות.

המבקשת טוענת כי המשיב לא גילה לה את הפרטים, שנקבע בחוק הערבות, שיש לגלות לערב יחיד, ובעצם עשה יד אחת עם החייבים "לגרור אותה" לחוב קיים.

בנסיבות המתוארות לעיל, טוענת המבקשת, היא פטורה מערבותה.

דיון והכרעה

ביום 29/4/17, התקיים לפניי הדיון בבקשה, בו נחקרה המבקשת נגדית על תצהירה, והצדדים סיכמו בעל פה. מתן ההחלטה עוכב, בהסכמת הצדדים להמלצתי, לצורך מיצוי משא ומתן לפשרה, ועד למועד, שנקבע לתזכורת לא הודיעו כי הושג הסדר. על כן, וכפי שנקבע, ניתנת כעת ההחלטה.

בתצהירה כתבה המבקשת כי בסוף חודש דצמבר 2017 פנו אליה החייבים בבקשה לחתום כערבה להלוואה, שיקבלו מהמשיב. אני משערת כי מדובר בטעות, הנגררת לטעות בציון תאריך קבלת ההלוואה בינואר 2015 בכתב התביעה ובתצהיר.

בדיון אישרה המבקשת כי המציאה למשיב תלוש שכר לחודש יולי 2015 (מש/1), שהופק ביום 3/8/15, כולל תדפיס בי.די.איי ביחס למעסיק, לפיו אין לגביו "אורות אדומים", דף תנועות בחשבונה בבנק לאומי (מש/2), שהופק ביום 3/8/15, וצילום תעודת זהות (מש/3).

המסקנה הינה כי החתמת המבקשת על כתב הערבות להלוואה לא נעשתה כלאחר יד, אלא היא התבקשה להגיש מסמכים מראש, השיגה אותם, והם הועברו לבנק.

המבקשת הודתה כי חתמה על כתב ערבות ונספחיו, והוסבר לה, כנראה ע"י החייבים, כי חתימתה מיועדת להלוואה בסך 150,000 ₪ בלבד. בתצהיר טענה: "לא היה לי מושג לשם מה נוטלים המשיבים הלוואה" (סעיף 3). בדיון טענה ההיפך, כי אינה זוכרת אם אחותה נקבה בסכום ההלוואה, אך זכרה כי אחותה אמרה שהיא לוקחת את ההלוואה לצורך לימודים. (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 10-11).

המדובר בהעלאת טענה כבושה, וסתירה בין האמור בדיון לבין האמור בתצהיר.

הטענה לפיה המשיב לא גילה למבקשת את הפרטים, שחובה עליו לגלות לערב יחיד לפי חוק הערבות, התשכ"ז-1967, נסתרת מעיון במסמכים. המבקשת חתמה על מסמכים רבים, המפרטים את כל פרטי ההלוואה סכומה, התשלומים, תנאי ההחזר, ומטרת ההלוואה: "כיסוי יתרת חובה בבנק פרעון הלוואה בבנק" (סעיף 2 לכתב ההתחייבות וערבות). בסעיף 4 לטופס גילוי מידע לערב חתמה המבקשת ליד הסעיף בו סומן כי "הערבות על פי חוזה הערבות הינה לחוב נערב המחליף חוב קיים בבנק" ועוד "החוב הקיים נפרע כסדרו". יודגש כי כל הסעיפים המתארים את החוב מולאו בהדפסה, באותיות שונות משאר המסמך או בסימון x, קרי, היו מצויים במסמך, עליו חתמה המבקשת. עוד גולה מעמדה של המבקשת כ"ערב יחיד" וכערבה אחת בלבד (שטר החוב, סעיף 5 והחלק התחתון של טופס גילוי מידע לערב).

ההלכה קובעת כי חזקה כי אדם החותם על מסמך לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם וכמה התחייב (ע"א 413/79 ישראל אדלר לבנין בע"מ נ' מנסור, פ"ד לד(4) 29, 38 (1980)):

"חזקה על מי שחתם על מסמך שהוא קרא אותו ומודע לתוכנו ועליו לקיימו ככתבו וכלשונו".

ועוד קודם לכן נקבע בע"א 121/70 דב גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(1) 648, 661 (1971):

"בין כה וכה אינה נשמעת הטענה מפי החותם על מסמך, שהוא חתם מבלי לקראו תחילה ומבלי לדעת את תוכנו: אם לא ניתנה הזדמנות לקראו תחילה, צריך היה להימנע מלחתום; ואם לא קראו מסיבה אחרת או ללא כל סיבה, אין לו להלין על עצמו בלבד, ורואים אותו כאילו לקח על עצמו מרצון את הסיכון הכרוך בחתימתו, על מסמך סתם...".

כבר נפסק, כי תוקפה של התחייבות לא ייפגם, גם כאשר המתחייב חותם על המסמך, על סמך מידע שקיבל מאחר:

"... על פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואימון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על פי שיקול דעתו של הלה – יהיה המסמך אשר יהיה" (ע"א 413/79 ישראל אדלר לבנין בע"מ נ' מנסור לעיל).

המבקשת הייתה מודעת לכך שהיא מתבקשת לחתום על ערבות לאחותה וגיסה, ואם בחרה לעשות כן בעיניים עצומות, ולא לקרוא את המסמכים עליהם חתמה, תהיה מחוייבת בתוצאות חתימתה, גם אם טעתה בעניין היקף חבותה או הסיכון שהיא נוטלת על עצמה.

גם טענתה של המבקש כאילו לו ידעה את העובדות, לא היתה חותמת, התבדתה בחקירה הנגדית עת השיבה לב"כ המשיב:

"ש. את היית חייבת לחתום לאחותך?

ת. זו אחותי, אין לה אף אחד. יש את האחים של בעלי, אבל מבחינת משפחתנו היא ביקשה ממני. אין לנו הורים".

אני דוחה גם את טענות המבקשת בעניין העדר יכולת של החייבים לעמוד בהתחייבות לפרוע את ההלוואה, וקנוניה בין החייבים למשיב להכניס אותה כערבה לחוב, שידוע כי לא ייפרע.

ההיפך הוא הנכון. כאמור לעיל דחיתי את טענת המבקשת כי לא הובא לידיעתה כי ההלוואה נשוא העברות הינה לחוב קיים, אך החוב היה נפרע כסדרו. זאת ועוד. ההלוואה נלקחה בחודש אוגוסט 2015, ושולמה כסדרה במשך שנתיים ימים עד לתחילת הפיגור כשלושה חודשים לפני משלוח מכתב ההתראה בחודש יולי 2017. עובדה זו, העולה מן המסמכים, שצורפו לכתב התביעה, משמיטה את היסו תחת טענת המבקשת לטעות והטעיה, ולקנוניה לצרפה כערבה לחוב, שלא נפרע.

המבקשת בעצמה הצהירה כבר בתצהיר כי העובדה שהחייבים לא יכולים לשאת בהתחייבויותיה, נודעה לה רק בסמוך להכנתו (סעיף 7 לתצהיר). אין מדובר בידיעה בדיעבד של עובדה הרלוונטית למועד חתימת כתב הערבות, כפי שעשוי להשתמע מהתצהיר. אי עמידת החייבים בהתחייבותם החלה רק שנתיים לאחר חתימת הערבות. קרי המשיב לא ידע, לא היה עליו לדעת, ומכאן לא היתה עליו חובה ליידע את המבקשת בעובדה, שלא תתרחש אלא בעתיד.

לו היתה התביעה מוגשת בסמוך לאחר חתימת כתב הערבות, ניתן היה לקבל טענה כזאת של המבקשת, אך בנסיבות, שעלו מחומר הראיות כבר בשלב זה, אני דוחה את הטענה.

הסיכום הינו כי בקשת הרשות להתגונן התבדתה, ולא נמצאה טענה של המבקשת, שתקים לה הגנה, ולו לכאורה. הבקשה נדחית במלואה.

המבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,510 ₪.

המשיב יגיש נוסח פסק דין פורמלי לחתימתי, לא יאוחר מיום 20/6/18, ויציין כי חיובי המבקשת בסכום ההלוואה הינם ביחד ולחוד וכחלק מחיובי הנתבעים מס' 1 ו-2 לפי פסק הדיון נגדם.

ניתנה היום, כ"ה סיוון תשע"ח, 08 יוני 2018, בהעדר הצדדים.