1. לפניי תביעה כספית שהגישה התובעת כתובענה לסכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל, ואשר הועברה לבית המשפט לאחר הגשת התנגדות.

בשל סכומה, נדונה התביעה בסדר דין מהיר, ולפיכך, כמצוות התקנות, ינומק פסק הדין בקצרה.

1. אין חולק, כי הנתבעת הייתה לקוחה עסקית של התובעת עובר לחודש יוני 2010. בחודש יוני 2010 נחתם בין הצדדים הסכם חדש, במסגרתו הועברו הקווים שהוחזקו בידי הנתבעת (עשרה במספר) לתכנית חדשה לפרק זמן מוסכם, ניתנו לנתבעת הטבות שונות, וכן נרכש ציוד קצה, אשר עלותו הייתה אמורה להיות מקוזזת כנגד צריכת שירותים במסגרת התכנית.

הנתבעת טענה – וטענה זו לא נסתרה – כי ההסכם החדש נערך לאחר שנבחן ע"י הצדדים היקף השימושים שעשו עובדי הנתבעת בקווים שבשימושה במהלך השנים, ונציג התובעת התחייב בפניה שהעלות הכוללת של השירותים השוטפים במסגרת ההסכם החדש לא תעלה על זו שהייתה בחודשים הקודמים, אשר עמדה, בממוצע, על כ – 3,500 ₪ בחודש, ואף תקטן.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי במשך חודשים ארוכים שבו נציגיה ופנו לתובעת, והתריעו על כך שההסכם החדש וההטבות שהובטחו במסגרתו לנתבעת אינם מיושמים ואינם מקויימים, וכי החיובים שנשלחו לנתבעת במסגרת החשבוניות החודשיות חורגים מן ההסכמות.

הנתבעת הלינה על כך, שחרף פניותיה הרבות, בכתב ובעל פה, וחרף התחייבויות חוזרות ונשנות של נציגי התובעת עימם שוחחה, לא טופלו פניותיה כלל והחיובים העודפים נמשכו.

לאור האמור, טענה הנתבעת, כי התובעת הפרה את ההסכם החדש שנחתם בין הצדדים, ולפיכך הודיעה נתבעת על ביטולו וניידה את כלל הקווים שהיו בשימושה לרשת אחרת.

1. הצדק עם הנתבעת, כי טענותיה בדבר ההתחייבויות שנמסרו לה ע"י נציגי התובעת מולם נחתם ההסכם החדש לא נסתרו, משעה שלא הובא לעדות אף נציג רלוונטי של התובעת.

אף אין לכחד, כי מעיון בנספחי תצהירו של מנהל הנתבעת, כמו גם מתדפיס מערכת שרות הלקוחות (CRM) אשר צורפו לתצהיר התובעת, כי נעשו פניות רבות מספור אל התובעת, אשר לא טופלו, ולמצער לא טופלו כדבעי.

והנה, לאחר שהודיעה הנתבעת על ביטול ההסכם וניוד הקווים לרשת אחרת (ביום 14.10.10), נזכרה התובעת להידרש באופן ענייני לטענות הנתבעת, ואכן התברר כי היו חיובים ביתר, ובהתאמה זוכה חשבון הנתבעת (ראו, למשל, המסמך נ/1, ממנו עולה כי לכאורה העדכון בוצע ביום 3.10.10, אך בעדותה לפניי אישרה נציגת התובעת כי הזיכוי בוצע בפועל רק בחשבונית אוקטובר אשר יצאה לאחר סיום ההתקשרות). ביני וביני, ביום 14.9.10, אף הגדילה התובעת עשות ושלחה לנתבעת מכתב התראה לפני ניתוק, וזאת עוד בטרם נבדקו טענות הנתבעת אשר כאמור, נמצא בדיעבד כי לפחות בחלקן היה ממש.

1. בנסיבות אלו, מקובלת עליי טענת הנתבעת כי הוכח, כי התובעת הפרה את ההסכם החדש שנחתם בין הצדדים, ולפיכך הייתה הנתבעת חופשייה לבטלו ולסיים את ההתקשרות, כפי שאכן עשתה.
2. עם זאת, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, כי עם ביטולו של ההסכם, הייתה הנתבעת משוחררת לחלוטין מחובתה לשלם עפ"י המוסכם על השירותים שסופקו לה בפועל, כמו גם להותיר בידיה את הציוד אשר סופק לה, ואשר על פי ההסכם בין הצדדים, הייתה עלותו אמורה להיות מנוכה מהחשבוניות השוטפות בגין צריכת השירותים.
3. סכום התביעה הורכב משלושה סוגי חיובים: סוג ראשון – חיוב בגין צריכה בפועל של שירותים בגין חשבוניות שלא שולמו; סוג שני – חיוב בגין שווי הטבות אותן הייתה הנתבעת זכאית לקבל במהלך תקופת ההסכם ואשר חוייבה בעלותה במסגרת החשבונית האחרונה; סוג שלישי – חיוב בגין ציוד שסופק ולא שולמה תמורתו.
4. בכל הנוגע לסוג הראשון של החיובים, ברי, כי העובדה שהנתבעת הייתה זכאית לבטל את ההסכם, אינה מקנה לה פטור מתשלום עבור שירותים שסופקו בפועל, בהתאם למוסכם בין הצדדים.

עפ"י הראיות שהוגשו מטעם התובעת, המדובר בשלוש חשבוניות אחרונות (בגין החודשים אוגוסט עד אוקטובר 2010) אשר לא שולמו (ראו סעיף 4א – 4ד לתצהיר התובעת). בהקשר זה הטעימה התובעת, כי נצרכו ע"י חלק מן הקווים שהיו בשימוש הנתבעת גם שירותים מעבר לחבילה (שם).

בהקשר זה יצויין, כי הנתבעת לא השכילה להצביע על חיובים שגויים קונקרטיים בחשבוניות כך שבוצעו חיובים בניגוד לתנאי התכנית המוסכמת, למעט בטענה הכללית כי החיוב הכולל חרג מן הסכום לגביו התחייב כלפיה נציג התובעת.

כך או כך, משקיבלתי את טענת הנתבעת כי לא נסתרה טענתה לפיה הובטח לה שהיקף התשלום לא יעלה, הרי שחרף העובדה שהוכחה צריכת שירותים אשר עפ"י התעריפים הנקובים בתכנית מצדיקה חיוב בהיקפים המפורטים בחשבוניות – מצאתי לקבוע כי יש להעמיד את החיוב החודשי בגין תקופת ההסכם על סך של 3,500 ₪, כטענת הנתבעת.

מכאן, שיש לחייב את הנתבעת בסך של 3,500 ₪ כפול חודשיים וחצי (אוגוסט, ספטמבר ומחצית אוקטובר), מהם יש לנכות את ההפרש בגין חשבונית קודמת שכן שולמה, אף שסכומה עלה על סכום זה (חודש יולי 2010 – 4,150 ₪ דהיינו חיוב ביתר של 650 ₪).

פועל יוצא, כי יש לחייב את הנתבעת בסך של 8,100 ₪ בגין צריכת שירותים שלא שולמה בתקופת ההסכם.

1. בכל הנוגע לסוג השני של החיובים – זקיפת שווי ההטבה – פשיטא, כי משמעות העובדה שהנתבעת הייתה זכאית לבטל את ההסכם בשל הפרתו ע"י התובעת, היא כי הנתבעת משוחררת מהתחייבויותיה על פי ההסכם, ולפיכך לא ניתן לחייבה בגין שווי הטבה שאמורה הייתה להתפרס על פני תקופת החוזה אך לא סופקה בפועל.

לפיכך, דין תביעת התובעת בגין רכיב זה להידחות.

1. אשר לרכיב השלישי, שעניינו הציוד שסופק לנתבעת.

התוצאה המתבקשת מביטול ההסכם, עפ"י הדין, היא השבה הדדית, ובהתאמה, היה על הנתבעת להשיב את הציוד שסופק לה ואשר תמורתו לא שולמה. ואולם, הנתבעת לא השיבה את הציוד שסופק לה ושתמורתו לא שולמה, ויתר על כן, טענת התובעת, לפיה אכן עשתה הנתבעת שימוש בציוד זה בהתקשרותה עם חברת הסלולר שאליה נויידו הקווים – לא נסתרה.

טענת מנהל הנתבעת, כאילו לא ניתן היה לעשות שימוש במכשירים שנרכשו, והנתבעת נאלצה לרכוש מכשירים חדשים – נותרה כטענה בעלמא, אף שבנקל ניתן היה להביא ראיות להוכחתה, ומכל מקום, אין חולק כי הלכה למעשה הציוד נשאר בידי הנתבעת ולא הוחזר.

במצב דברים זה, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי יש לדחות גם רכיב זה של התביעה, ואני סבורה כי יש לחייב את התובעת בגין הציוד שסופק ולא הוחזר, שעלותו לא נסתרה.

לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בגין רכיב זה סך של 10,548 ₪ (ראו סעיף 4ז לתצהיר התובעת ונספחיו).

1. סוף דבר, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 18,648 ₪, אשר ישולם בתוך 60 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

בנסיבות העניין, לא מצאתי ליתן צו להוצאות חרף קבלת התביעה.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ז כסלו תש"פ, 15 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.