1. לפני תביעה לשיפוי התובעת מחמת אבדן מלא של אוטובוס, בתאונת שרשרת בה הייתה מעורבת משאית הנתבע 2, שהייתה נהוגה בידי הנתבע 1. צד ג' היא מבטחת המשאית.

אין מחלוקת כי הנתבע 1 הוא שגרם לתאונה. אין מחלוקת כי ערך אבדן האוטובוס – 490,935 ₪ (ראו עמ' 7 ש' 9-10 לפרוטוקול).

1. לפי הפוליסה שרכש הנתבע 2 מצד ג', רשאי לנהוג במשאית נהג שגילו מעל 24 שנה, המחזיק ברישיון נהיגה למשאית שנתיים לפחות. אין חולק כי ביום התאונה - 7.10.16 - היה הנתבע 1 כבן 20 ובעל רישיון נהיגת משאית מזה כחצי שנה. הנתבעים לא מסרו לצד ג' הודעה על כך עובר לתאונה.
2. טוענים הנתבעים, כי חריגות אלה מתנאי הפוליסה הן בבחינת החמרת הסיכון, המחייבת את צד ג' בתשלום יחסי מסכום הנזק. צד ג' טוענת לפטור מלא בהתקיים כוונת מרמה.
3. יש לציין, כי תוך כדי ההליך דנא, ניתן פסק דינו התקדימי של בית המשפט העליון בעניין רע"א 9849/17 אבי פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן - פרשת פיקאלי), אשר שינה את הדין הקודם בסוגיה זו. מרבית הפסיקה שדנה בהפרת מגבלת גיל וותק הנהג עד אז, קבעה כי לא מדובר בהחמרת סיכון, כי אם בסיכון חדש שלא נכלל בגדרי הפוליסה. אולם, לפי דעת הרוב בפרשת פיקאלי, מפי כב' השופטים דפנה ברק ארז ועופר גרוסקופף, הפרת מגבלת הגיל והפרת וותק הנהיגה הנקובים בפוליסה, שייכות לתחום מצבי החמרת הסיכון, עפ"י סע' 18(ג) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן - החוק), וכפוף לסייגיו. אליבא דעתו החולקת של כב' השופט יצחק עמית, הפרות אלה הן בגדר סיכונים חדשים שלא היו על דעת המבטחת עת נכרת חוזה הביטוח ולכן אין לחייבה כשהם מתקיימים.
4. יישום ההלכה בפרשת פיקאלי על המקרה דנא, מחייב להניח כי הוראות סע' 18 לחוק חלות. על כן, יש לבחון, לפי נסיבות העניין שלפנינו, אם נתקיים אחד התנאים לפטור מלא של צד ג' מחבותה היחסית, אחרת תחויב הנתבעת לפי היחס בין גובה הפרמיה ששולמה, לבין גובה הפרמיה שהייתה משולמת לו נרכשה פוליסה התואמת את נתוני הנתבע 1.
5. סע' 18 לחוק קובע:

"תוצאות של החמרת סיכון

18 (א) תוך שלושים ימים מהיום שנמסרה למבטח הודעה על שינוי מהותי או מהיום שנודע לו עליו בדרך אחרת, לפי המוקדם יותר, וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, רשאי המבטח לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח.

(ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה; לא ביטל המבטח את החוזה, רואים אותו כמסכים להמשך קיומו על אף השינוי.

(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

(1) לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה;

(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים

יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי

המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי."

1. כאמור, טוענת צד ג' לכוונת מרמה מצד הנתבעים. בפרשת פיקאלי, בסופו של דבר, הצטרף כב' השופט עמית לדעתה של כב' השופטת ברק-ארז, בעניין הביטוי "כוונת מרמה". לשיטתה, לא די בכך שבעל הפוליסה מודע לשימוש ברכב ע"י נהג שאינו עונה לדרישות הפוליסה, אלא נדרש דבר מה נוסף, להצביע כי ההיתר לאותו נהג נעשה בכוונת מרמה. כלומר, צריך להראות ביטוי להסכמה נמשכת, שגרתית, להפרת תנאי הפוליסה. במילים אחרות: כוונת המרמה היא כזו המלמדת על תכנון מראש מצד המבוטח, המוסר מידע שגוי או אינו מוסר מידע כלל, במטרה לזכות לפרמיה מוזלת.

ובמילותיה:

" מהי כוונת מרמה בהקשר זה? אין די בכך שיהיה מדובר בשימוש ברכב על ידי נהג צעיר בידיעה של בעל הפוליסה. הדעת נותנת שבמקרים רבים של חריגה מתנאי הפוליסה הדבר ידוע לבעל הפוליסה. לצורך ביסוס מרמה נדרש "דבר מה נוסף". הכוונה היא למצבים שבהם הנהיגה ברכב הייתה לא רק בידיעתו של בעל הפוליסה, אלא גם ביטוי להסכמה נמשכת שלו שכך ייעשה - בין מלכתחילה כתכנית שהייתה כבר בעת רכישת הפוליסה, ובין בהמשך במהלך חיי הפוליסה. כך למשל, ככל שמדובר בהורים המאפשרים לאחד מילדיהם הצעירים לנהוג ברכב מעת לעת, כחלק משגרת המשפחה, למשל במהלך בילויים של סוף שבוע – וחרף זאת נמנעו מרכישת פוליסה המכסה גם נהיגה של נהג צעיר – מדובר בכוונת מרמה. לעומת זאת, נהיגה חד פעמית של אותו נהג צעיר כמי שמחליף הורה שלא חש בטוב במהלך הנהיגה – אינה מצב של מרמה".

1. וכל כך למה? ההנמקה הנורמטיבית מצויה אף היא בפסק הדין הנ"ל.

בסע' 20 לפסה"ד נקבע כי המנגנון של תגמולי ביטוח יחסיים היה אחד החידושים בחוק, שנועד לחזק את מעמדו של המבוטח אל מול המבטחת ולרכך את הדין שחל קודם לכן, שנשלט ע"י: "הכלל הבינארי הנהוג במשפט האנגלי של 'הכל או לא כלום'". עוד הוסבר, כי "עקרון זה של "ביצוע יחסי" נועד "למקרי ההטעיה הקלים, יחסית, שבהם ההטעיה לא פגעה אנושות ברצון המבטחת להתקשר בחוזה". אמירות אלה בוססו על ההנחה שביצוע יחסי הקבוע בחוק מהווה מעין "שחזור" של רצון הצדדים התקף למועד כריתת החוזה.

על בסיס הנמקה זו נקבע: "מכאן, שגם אם המבוטח היה מודע להחמרת הסיכון וחטא באי מסירת הודעה על כך למבטחת מטעמים שאינם כוונת מרמה, כגון שכחה, אדישות, התרשלות וכיו"ב, הוא יהיה זכאי לתגמולי ביטוח יחסיים....בתמצית, הכלל של פיצוי מידתי אמור לפעול במקרה הטיפוסי לטובת הרשלן, ולא לטובת מי שהתכוון לנהוג במרמה כלפי חברת הביטוח. ניתן אפוא להבחין בין שני מצבים: מצב שבו המבוטח קונה במכוון ובמתוכנן ביטוח שאינו מתאים לו, משיקולי תועלת ואף ניתן לומר – בשפה פורמלית פחות – ב"שיטת המצליח", לבין מצב שבו המבוטח קונה ביטוח שמתאים לו, ואז בשל טעות רגעית או הזנחה אינו ממלא את תנאי הפוליסה" (סע' 17-20 לחוו"ד כב' השופט עמית וסע' 14-15 לחוו"ד כב' השופטת ברק-ארז).

1. ודוק, גם בעניין שנדון בפרשת סלוצקי הידועה (רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי, פורסם בנבו, 15.9.2013) ההתייחסות היתה לפיצוי יחסי במצב של "מחדל רגע" כהגדרתה של כב' השופטת ברק-ארז (סע' 43 לפסה"ד בעניין סלוצקי). הנימוק לחיוב המבטחת במלוא תגמולי הביטוח בפרשת סלוצקי נעוץ באי הרמת הנטל שרבץ על המבטחת להוכיח כי מבטחת סבירה היתה מסרבת לבטח את תכשיטי סלוצקי, אף בעבור דמי ביטוח גבוהים יותר (וראו תוצאה זהה ברע"א 3370/14 דיין מוצרי קירור בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ).

מן הכלל אל הפרט

אלמנט הידיעה

1. הנתבע 1 הצהיר כי החל העסקתו אצל הנתבע 2 כמפעיל כלי צ.מ.ה ובחודש אוקטובר 2016 כנהג משאית. ברשותו רישיון נהיגה למשאית ( מסוג C ) מיום 20.4.16.

עוד הוסיף: "...פשוט לפני התאונה לא ידעתי שלפי תנאי הפוליסה הספציפית אני חייב להיות מעל גיל 24 כדי לנהוג במשאית ולא ידעתי שאני חייב להחזיק רישיון נהיגה למשאית (רישיון ג') לפחות שנתיים" (סע' 11 לתצהירו). וכן: "אציין, כי לפני קרות התאונה לא ידעתי, כי יש לי מגבלה כלשהי לנהוג במשאית ואני עלול להימצא במהלך תקופת הפוליסה במצב של היעדר כיסוי ביטוחי בשל הגבלת גיל או וותק רישיון לפחות של שנתיים" (סע' 15 לתצהיר).

1. מנגד, בעדותו לחוקר צד ג', מיום 20.3.17, סיפר שידע כי הפוליסה אינה תקפה לגביו ובחר לנהוג במשאית מטעמי פרנסה: "ידעתי שאין ביטוח אבל רציתי לעבוד ולכן נהגי במשאית" (הטעות במקור). הוא סיפר שגם הנתבע 2 ידע, בעקבות שיחה עם סוכן הביטוח, שהתבצעה סמוך למועד הוצאת הרישיון, כי אין ביטוח מתאים לנתוניו.
2. הניסיון ליישב את הסתירה הבולטת בין היעדר הידיעה המוחלט הנטען בתצהיר, לבין העדות הברורה לחוקר (כפי שהיא משתקפת גם בהקלטה), הניב תשובות מתחמקות, לא עקביות ומגמתיות בבית המשפט. כך, הכחיש תחילה שידע, או שסיפרו לו, כי הפוליסה תקפה לנהגים מעל גיל 24 וכפר בחתימתו על ההודעה לחוקר. אח"כ זיהה את קולו בהקלטה ואישר את אמירותיו לחוקר, אלא טען: "הוא תפס אותי הייתי אחרי 18 שעות עבודה לא יודע בדיוק על מה הוא מדבר" (עמ' 14 ש' 1-4 לפרוט'), ולא הבין את החוקר.
3. כשמובאים בפניו דברים שאמר לחוקר, מתוך ציטוט מדויק מהתמליל, המעלה כי הבין את השאלות היטב, אין בפי הנתבע 1 הסבר. הוא מעדיף לשנות את הנושא לשאלה מדוע הנתבע 2 לא רכש פוליסה מתאימה: "אני יודע יקר לא יקר" (שם, בש' 9-10). אלא, שגם תשובתו זו סותרת את עדותו לחוקר (עמ' 6 ש' 20 עד עמ' 7 ש' 17 לתמליל). לבסוף אזלו תשובותיו של הנתבע 1 וכאשר הוא מופנה לאמירתו לחוקר, כי הנתבעים הם שצריכים לשלם בעד הנזק, הוא עונה "לא יודע".

יודגש, כי פעמים רבות התמליל מצביע על יוזמה של החוקר, המכוון את הנתבע 1 ומוביל אותו. לפי הדינמיקה של החקירה, החוקר מציע אמירה והנתבע 1 מאמת או שולל. אולם, בנושא רכישת פוליסה לנהג צעיר, הדברים באים ביוזמתו של הנתבע 1, לאחר שהחוקר שואל שאלה פתוחה, והדינמיקה מתהפכת, כאשר הנתבע 1 מוביל את החוקר:

"גנדי: אבל לא הבנתי למה לא עשיתם ביטוח?

אבו חמד: תשמע, אני אגיד לך משהו....עד שהוצאתי משאית, שהוצאתי את הרישיון, אחרי חודש, פחות מחודש עאבד התקשר לסוכן הביטוח כאילו.

גנדי: כן

אבו חמד: ...כאילו באזור ירושלים. אמר אני רוצה לעשות ביטוח צעיר, יש לי נהג...וזה.

גנדי: כן

אבו חמד: עכשיו לשכנע אותו נהג של הביטוח לא צריך יקר והכביש מלא תאונות דרכים. ואחרי תקופה הלכתי לסוכן הביטוח. אמרתי למה אתה לא עושה ביטוח צעיר? אמר אל תנהג עד 24. אז...מה תעשה? אמר לי...

גנדי: כאילו הוא אמר שזה יקר ואמר עד שתהיה בן 24 אל תנהג?

אבו חמד: כן".

(עמ' 7 ש' 7-17 לתמליל).

1. הנתבע 2 הצהיר כי הפוליסה, שתחילת תוקפה ב- 1.10.16 חודשה ע"י סוכן הביטוח, ולא עלה בידו להודיע לסוכן שבכוונתו להעסיק את הנתבע 1 כנהג משאית. לשיטתו, במועד התאונה טרם קיבל את עותק הפוליסה. בסע' 19 לתצהירו טען שלא ידע שקיימת מגבלת גיל וותק בפוליסה. עוד ציין שכל הנהגים המועסקים אצלו הינם נהגי משאיות ותיקים בני למעלה מ- 24 שנה. במקרה של הנתבע 1, לא הספיק לוודא עם סוכן הביטוח כי הפוליסה מתאימה.
2. סבורני כי טענת הנתבע להיעדר ידיעה קרסה לחלוטין בחקירתו הנגדית. כבר בראשית חקירתו הנגדית הודה שידע כי הפוליסה כוללת כיסוי לנהגים בני 24 ומעלה בלבד. עוד הודה, מספר פעמים, שסוכן הביטוח יצר עמו קשר לפני חידוש הפוליסה והשיב בשלילה לשאלתו אם ניתן לערוך ביטוח לנהג צעיר. מכאן, כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבע 2 ידע, עובר לתאונה, שהפוליסה איננה כוללת כיסוי לנהיגת הנתבע 1.
3. למעשה, הגנתם המקורית של הנתבעים שינתה כיוון. תחילה טענו להיעדר ידיעה, אולם עתה הם טוענים להיעדר כוונת מרמה, מעצם פנייתם לסוכן הביטוח לבירור האפשרות לבטח את הנתבע 1. אתייחס לטענה זו בהמשך.

דבר מה נוסף

1. עדותו של הנתבע 2 היא עדות בלתי מהימנה באופן כללי. עולות ממנה שאלות שלא מצאו תשובות עד כה. כך למשל אישר את חתימתו על טופס ההודעה בדבר התאונה, אולם לא ידע להסביר את המחיקה הקיימת בו (עמ' 9-10 לפרוט'). בדומה, טען שבא-כוחו קרא בפניו את התצהיר טרם שחתם עליו, אולם לא ידע את ביאורם של המונחים המשפטיים שנכללו בו. אף אם אניח כי אלה אינם יורדים לשורשו של עניין, הרי בעדות נפלו סתירות מהותיות. בניגוד לגרסה המקורית, בה הצהיר שלא הספיק להודיע לסוכן הביטוח על נהג צעיר, טען לפתע בבית המשפט שדרש מסוכן הביטוח לערוך פוליסה לנהג תחת גיל 24 (במיוחד עמ' 11 ש' 7-9 לפרוט'). כלומר – בניגוד לעמדה לפיה הפוליסה חודשה בידי הסוכן אוטומטית כך שלא הזדמן להודיעו על השינוי הנדרש, הוצגה עתה עמדה אחרת, לפיה הסוכן פנה מיוזמתו, נשאל אם ניתן לערוך פוליסה שונה והשיב בשלילה.
2. גרסתו לא הייתה עקבית באשר למועד השימוש של הנתבע 1 במשאית. בתצהיר ציין כי החל לנהוג במשאית בחודש אוקטובר 2016 ואח"כ טען כי המועד הראשון בו נהג את המשאית היה יום התאונה, מס' דקות קודם לכן: "לא נהג. אני נתתי לנהג 10 קילומטר לפני מקום התאונה" (עמ' 10 ש' 14-17 לפרוט'). מסתבר יותר בעיני כי לו אמת היה בגרסה שהנתבע 1 "עלה" על המשאית לראשונה מס' דקות עובר לתאונה, היו הדברים נאמרים מפורשות, ומלכתחילה, בתצהיר. עדות כבושה בעניין זה איננה מעידה על מהימנותה של הגרסה אלא להיפך. מדוע לציין את חודש אוקטובר ולא את יום התאונה עצמו? ככל הנראה לשם יצירת הטענה שלא הספיק להודיע לסוכן הביטוח – טענה שהנתבע 2 חזר בו ממנה מיד. לא בכדי הודיע בריש גלי בחקירה הנגדית: "לא נכון מה שרשום בתצהיר" (עמ' 10 ש' 28 לפרוט'; עמ' 11 ש' 24 לפרוט'). ואם כך הוא – איזו מבין הגרסאות היא גרסת האמת?
3. לא למותר לציין, שכל התפתחות הגרסאות הנ"ל עומדת בסתירה חזיתית לעדותו של הנתבע 1 בפני החוקר של חברת הביטוח, בפניו הודה כי החל לנהוג את המשאית החל מחודש אפריל 2016, כחצי שנה לפני התאונה. לנתבע 2 לא היה הסבר מניח את הדעת לסתירה זו. חרף טענתו כי היה לו נהג אשר נהג על המשאית, לא הובא הנהג להעיד וגם יומני עבודה או תעודות משלוח שיאמתו את האמור לא הוצגו.
4. גם הנתבע 1 שינה גרסתו בנקודה זו. בתצהיר, אין התייחסות למועד בו נהג במשאית לראשונה. בעדותו בבית המשפט, כשנשאל מפורשות, ענה תשובה מעורפלת:

"ש: בזמן התאונה זו הייתה הפעם הראשונה שנהגת במשאית?

ת: כן בערך. נסעתי בשטח מדי פעם לא בכביש".

(עמ' 12 ש' 28-29 לפרוט')

מיד לאחר מכן, כאשר ב"כ התובעת מציע את האפשרות שהנהיגה ביום התאונה הייתה אירוע חד פעמי, משנה הנתבע 1 את גרסתו ומשיב: "כן. מקרה חירום" (עמ' 12 ש' 31 לפרוט').

אך בעדותו לחוקר מטעם צד ג', מיום 20.3.17, נמסרה גרסה שונה, לפיה החל לנהוג את המשאית כחצי שנה לפני התאונה (שו' 11-12 להודעה, נספח א' לתצהיר החוקר).

הנתבע 1 מסתבך בתשובתו כשמוצגת לו גרסתו לחוקר, והוא עונה תשובה מפולפלת שרב הנסתר בה על הגלוי: "אני עבדתי על משאית, אבל לא עם עבד על המשאית הזו בדיוק, לא הבנתי את השאלה" (עמ' 13 ש' 32-35 לפרוט').

1. הנתבע 2 טען שהנתבע 1 לא היה מודע לאי תחולת הפוליסה. לדבריו, שוחח עם סוכן הביטוח ביחידות. הדברים אינם עולים בקנה אחד עם סיפורו של הנתבע 1 לפיו נערכה שיחה משותפת עם הסוכן, במהלכה הסוכן הבהיר שאין ביטוח לנהג צעיר. מעבר לכך הנתבע 1 פנה בעצמו לסוכן הביטוח וידע כי לא הופקה פוליסה לכיסוי נהג צעיר.
2. בסופו של יום לנתבע 2 אין טענה ביחס לאי תחולת הפוליסה והוא מסיים את דבריו במילים: "הטענה שלי חד וחלק שהסוכן בחברת הביטוח לא עשה את העבודה כמו שצריך...הוא היה צריך לעשות מאמץ ולהשיג פוליסה מתאימה".
3. נוכח שינוי הגרסאות והסתירות הפנימיות בעדויות הנתבעים, הן כשלעצמו והן בהצלבה ביניהן, אני נותנת אמון בגרסת הנתבע 1 לחוקר מטעם חברת הביטוח, לפיה החל לנהוג את המשאית סמוך למועד הוצאת רישיון הנהיגה מסוג C, קרי – עוד זמן רב לפני שהופקה הפוליסה התקפה למועד התאונה, כאשר המשאית בוטחה בפוליסה התואמת לנהיגת נהגים מגיל 24 ומעלה, שברשותם רישיון למשאית לפחות שנתיים. לטעמי הוכח, כי עת הגיע מועד חידוש הפוליסה התעניינו הנתבעים, בין ביחד ובין בנפרד, אצל הסוכן בדבר הרחבת הכיסוי לנהג צעיר, אולם פוליה כזו לא הופקה. הנתבעים ידעו זאת. חרף כך החליט הנתבע 2 להמשיך ולהתיר את השימוש בה לנתבע 1. הנתבע 1 עצמו בחר להמשיך לנהוג במשאית הגם שידע כי נהיגתו אינה מכוסה.
4. סוכן הביטוח הצהיר כי הנתבע 2 ערך ועורך פוליסות ביטוח רבות באמצעותו, אולם כל הפוליסות למשאיות כוללות החרגה ביחס לנהגים מתחת לגיל 24, עד היום. הסוכן הוסיף: "...הגבלת גילו של הנהג בפוליסה הספציפית הנ"ל ידועה הייתה למבוטח – הדבר נעשה בידיעתו, באישורו וע"פ בקשתו" (סע' 5 לתצהירו). טענה זו לא נסתרה. הנתבע 2 אישר בעדותו שידע כי הפוליסה תקפה לנהגים מגיל 24 ואילך.
5. הסוכן טען שאצלו לא ניתן לערוך פוליסה עבור נהגים צעירים למשאיות, מדובר בפוליסה שאינה סטנדרטית הדורשת אישור מיוחד. לכן, אם הנתבע 2 ביקש פוליסה כזו, הרי נענה "באופן אוטומט שאצלנו אין ביטוח לנהגים צעירים" (עמ' 15 ש' 1). מעבר לכך, בקשר לסוכנות "רמות": "רוב הסיכויים שהדבר נאמר לו כי הוא מבוטח גם במקומות אחרים לגבי המשאיות". מאוחר יותר הוא משיב שאינו זוכר אם הנתבע 2 ביקש להכניס לפוליסה נהג צעיר, אולם חוזר על טענתו כי לו התבקש, השיב מיד: "שאצלי אין ביטוח לנהג צעיר במשאיות" (עמ' 15 ש' 31 עד עמ' 16 ש' 6 לפרוט'). עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של הנתבע 1 כי נענה בשלילה ביחס לכיסוי לנהג צעיר. זאת ועוד, מדברי הסוכן עולה כי לפוליסה בוצעו הרחבות ולכן מתקבל על הדעת כי הצדדים שוחחו על כיסוי לנהג צעיר ונשללה אופציה זו.
6. ברי כי לסוכן הביטוח אין התנגדות לערוך פוליסה יקרה יותר, להיפך, יש לו אינטרס בכך. לשיטת הסוכן, דרך כלל גם לנתבע 2 לא הייתה בעיה לשלם פרמיות גבוהות יותר, אלא שלא מדובר בתוספת לנהג צעיר שהיא חריגה בהיקפה (פי 2-3 מהרגיל). על כן, מסתברת גרסתו של הסוכן שהודיע לנתבעים כי אין לו אפשרות לערוך פוליסה כזו, ושהיא יקרה משמעותית מפוליסה רגילה. ויוזכר שסוגית יוקר הפוליסה עלתה גם בעדות הנתבע 1 לחוקר הביטוח.
7. מכל מקום, צירוף כלל העדויות המהימנות, מעלה שהנתבעים ידעו כי הפוליסה הקיימת עד אוקטובר 2016 אינה כוללת כיסוי לנהג צעיר. למרות זאת, הנתבע 1 עשה שימוש במשאית בידיעתו של הנתבע 2. גם בתקופת הפוליסה שחודשה, ידעו הנתבעים כי אינה חלה על נהיגתו של הנתבע 1 שהמשיך להשתמש במשאית בידיעת הנתבע 2. מכאן, כי לטעמי עלה בידי צד ג' להוכיח, במידה הנדרשת, את כוונת המרמה מצד הנתבעים, כאמור בסע' 18(ג)(1) לחוק.
8. כזכור, טען ב"כ הנתבעים בסיכומיו שאין לראות בהתנהגות הנתבעים כוונת מרמה שכן הם פנו לבקש כיסוי מתאים ולא הונחו בפניהם כלל האופציות. זו אף זו, לדבריו: "מבחינה אובייקטיבית לא הונחו בפני המבוטח 2 אופציות אפשריות האם לרכוש את הביטוח "הזול" ללא הרחבה לנהג צעיר או את הביטוח "היקר" כולל הרחבה לנהג צעיר, לפיכך לא ניתן לייחס למבוטח כוונת מרמה כלשהי או רצון להונות את חברת הביטוח בבחינת רכישת ביטוח זול ב"שיטת המצליח" וציפייה לקבל תגמולים לאחר קרות מקרה הביטוח" (סע' 41 לסיכומיו). לעניין זה אני נכונה לקבל את נקודת המוצא כי הנתבע 2 הכיר את סוכן הביטוח שנים רבות, ערך באמצעותו פוליסות רבות לכלי רכב שונים וסמך עליו מבחינה מקצועית. לצורך הדיון אני מוכנה להניח שהסוכן לא הפנה את הנתבעים לבדוק בסוכנויות אחרות או אצל חברות ביטוח אחרות. האם הדבר משנה את התוצאה?
9. לדידי, שאלת האופציות אינה מעלה או מורידה. אני סבורה כי בנסיבות שהוכחו, המסקנה היא - כי הנתבע 2 היה מתיר לנתבע 1 את הנהיגה במשאית בכל מקרה.

ראשית, הוכח שהנתבע 1 נהג את המשאית לפני חידוש הפוליסה, כלומר שעה שאין לו כיסוי מתאים;

שנית, בניגוד לאמור בסיכומי הנתבעים ("ובכלל לא עלתה שאלה של תוספת פרמיה") יוקר הפרמיה עלה מפורשות והנתבע 1 העיד על כך בצורה ברורה (ראו סע' 11 לעיל);

שלישית, דבר לא מנע מהנתבעים לערוך בירור עם סוכנויות וחברות ביטוח אחרות, מה גם שהנתבע 2 ביטח חלק מכלי הרכב שלו אצל אחרים. טענה עובדתית זו של הסוכן לא נסתרה.

העדויות אינן מצביעות על דבקות במטרה לרכוש כיסוי מתאים. מנגד, קיימת ידיעה ברורה שהפוליסה אינה מכסה את המקרה. לכן, לשיטתי, מצויים אנו בתוככי מסגרת של הכרת תנאי הפוליסה לאשורם, בצירוף עם התנהגות קבועה, שגרתית ועקבית בניגוד לתנאיה, התנהגות שלא ניתן להציגה כ"מבוטח רשלן", או כמצב של חוסר תשומת לב רגעית, חולשה עייפות או היסח דעת, אשר הוכרו בפסיקה כמקרים המצדיקים להחיל את הפוליסה במתווה החמרת הסיכון.

1. מצאתי, כי המקרה שלפנינו מיטיב להדגים את מה שהוגדר בסע' 29 לפסה"ד בפרשת פיקאלי כ"בחירה של המבוטח המבקש לתפור את מידותיה של הפוליסה לצרכיו" ולאחר קרות מקרה הביטוח, ניסיון להצביע על אי ידיעה או על כשל חד-פעמי תמים.
2. לאור האמור, אני מקבלת את התביעה העיקרית ודוחה את הודעת צד ג'. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת, יחד ולחוד, 490,935 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמו כן ישאו בהוצאות משפט של התובעת ושל צד ג', בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל. על אלה אני מחייבת את הנתבעים בשכ"ט עו"ד, הן לתובעת והן לצד ג', בסך 20,000 ₪ לכל אחת מהן.

זכות ערעור כדין

ניתן היום, כ"ד תשרי תש"פ, 23 אוקטובר 2019, בהעדר.