1. ביום 18.11.19 הורשע הנאשם, על פי הודאתו, בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (כפי נוסחו עובר לתיקון 116; להלן - החוק) בכך שלא קיים צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק. תקופת אי הציות- בין 1.10.14- 14.3.17.
2. על פי עובדות כתב האישום, ביום 12.11.12 נגזר דינו של הנאשם ב-ת.פ. 5738/11 ובגזר הדין נצטווה, בין היתר, להתאים תוספת בנייה בשטח של כ-50 מ"ר (מבנה חד קומתי מחופה טיח ועליו גג מחומר קל הנמצא בשכונת ג'בר מוכבר בירושלים) להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 1.12.13. מועד ביצוע הצו הוארך בהחלטת בית המשפט עד ליום 1.10.14. בגזר הדין בת.פ 5738/11 חויב עוד הנאשם לחתום על התחייבות בסך של 20,000 ₪ להימנע מביצוע עבירות לפי סעיפים 145, 204 או 210 לחוק לתקופה של 24 חודשים. הנאשם אכן חתם על התחייבות זו ביום 12.11.12. הנאשם מואשם בכך שלא קיים את צו ההתאמה (לא על דרך של הריסה ולא על דרך של קבלת היתר כחוק מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים) עד ליום 14.3.17. מדובר בעבירת אי ציות ראשונה בה מורשע הנאשם לאורך השנים בגין אי קיום הצו.
3. סיכומי המאשימה לעונש

המאשימה טוענת כי עד היום, למרות אורכות שניתנו לנאשם לבקשתו לשם כך, הוא לא הכשיר את העבירה ואף לא הסיר אותה. נטען כי הנאשם אף לא הוכיח קיומו של אופק תכנוני קרוב להכשרת הבניה. המאשימה ביקשה לקבוע את מתחם העונש ההולם על רף שבין 20,000 ₪ ל- 29,200 ₪ וביקשה להשית על הנאשם בתוך מתחם זה קנס שינוע בין 25,000 ₪ ל- 29,200 ₪. כמו כן ביקשה המאשימה להפעיל את ההתחייבות עליה חתם הנאשם ולהשית על הנאשם מאסר על תנאי לתקופה שבין 3 ל-4 חודשים מיום כניסת הצו לתוקף. עוד נטען כי ככל שבית המשפט יימצא מקום לדחיית מועד הצו, מבוקש כי הדבר יעשה לתקופה שבין 60 ל-90 יום ממועד מתן גזר הדין. כן ביקשה המאשימה לחייב את הנאשם בהוצאות לפי סעיף 79 לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") וזאת לטענתה, נוכח התנהלותו במהלך ההליך.

1. סיכומי הנאשם לעונש

הנאשם טוען כי מדובר בשטח בנייה קטן יחסית של 50 מ"ר. נטען כי יש לתת משקל לכך שמדובר בעבירת אי ציות ראשונה בה מורשע הנאשם. הנאשם טוען כי ביחס אליו מתקיימות נסיבות אישיות מקלות- לטענתו, הוא נהג לעבוד כנהג אוטובוס אולם מאז פרוץ מגפת הקורונה הוא אינו עובד ואף לא מקבל כעת דמי אבטלה. נטען כי אשתו עקרת בית ולו 7 ילדים. לטענתו הוא המפרנס היחיד ולמעשה חסר מקור פרנסה היום. עוד טען הנאשם כי התקדם בהליכי ההכשרה על אף שאלו טרם עלו כדי קבלת היתר. לדידו, מתחם העונש בו נקטה המאשימה אינו תואם את מדיניותה ביחס לעבירת אי ציות טרם תיקון 116 לחוק. הנאשם טוען כי מתחם העונש הראוי בין 20,000 ₪- 25,000 ₪ וכי נוכח הטעמים עליהם הצביע יש להעמידו על הרף הנמוך בסך כולל של 20,000 ₪. באשר להתחייבות נטען כי עמד כמעט במלוא תקופת ההתחייבות למעט בחודש האחרון. נטען כי הטלת העונש לפי מתחם הענישה ובנוסף השתת מלוא סכום ההתחייבות תוביל להטלת עונש חמור ובלתי מידתי בנסיבות העניין ועל כן יש להטיל עונש שלא יעלה על 20,000 ₪ וכן להורות על הארכת מועד ביצוע הצו בשנה.

מתחם העונש ההולם

1. על מתחם העונש חולש עיקרון ההלימה הקבוע בסעיף 40ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). את מתחם העונש ההולם יש לקבוע אפוא תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.
2. הפסיקה חזרה והדגישה כי עבירות על חוק התכנון והבנייה מהוות מכת מדינה שיש להילחם בה באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה בשים לב, בין היתר, לאינטרס הכלכלי הנלווה לעבירות אלה. העבירה בה הורשע הנאשם, עבירת הפרת צו שיפוטי, פוגעת הן בערכים המוגנים העומדים בבסיס חוק התכנון והבניה, והן בערכים הנפגעים מעצם הפרתו של צו שיפוטי, שהם שלטון החוק ואמון הציבור ברשויות השלטון (רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' אהרון מלכיאל, ניתן ביום 23/06/11, פסקה 8 לפסק הדין).
3. באשר למידת הפגיעה בערך החברתי המוגן יש לתת משקל למכלול שיקולים הנובעים מנסיבות ביצוע העבירה. בענייננו, יש משקל להיקף העבירה (כ-50 מ"ר) ולרווח הנובע מהעבירה. בנוסף, יש לתת משקל לתקופת אי הציות (שניים וחמישה חודשים). כן יש לתת את הדעת לנזק שנגרם מביצוע העבירה ובענייננו הותרת בנייה ללא היתר על כנה משך שנים רבות, תוך פגיעה בעקרונות התכנון ובניגוד לצו. בנוסף לכך, יש משקל לעובדה כי משך כל השנים לא עלה בידי הנאשם להכשיר את הבנייה.
4. לצד השיקולים לחומרה, בקביעת מתחם העונש ההולם יש להביא בחשבון את מצבו הכלכלי של הנאשם (סעיף 40ח לחוק העונשין). אעיר כי הנאשם לא תמך טענותיו באסמכתא כלשהי אולם אף על פי כן מצאתי לנכון ליתן לטענותיו בהקשר זה משקל, אם כי מוגבל. כמו כן יש ליתן משקל לכך שעל אף שהנאשם טרם הכשיר את הבניה או הביא להריסתה, הוא פעל לשם הכשרת הבניה והכנת תכנית באמצעות אדריכל כעולה מתצהיר האדריכל שהגיש (מוצג נ/1).
5. מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים מבחינת היקף הבינוי ומשך הפרת הצו השיפוטי, היא הטלת קנס וכן התחייבות או, במקרים המתאימים, הטלת מאסר על תנאי. במקרים בהם מוצגות נסיבות מקלות סכום הקנס נע במקרים בהם מוצג הסדר בין הצדדים, אף כאשר מדובר בעבירת אי ציות נוספת, בטווח שבין 14,000 ₪ ל-25,000₪. כך למשל בתו"ב 69602-06-17 מדינת ישראל נ' אלסעו הוטל קנס בסך 20,000 ₪ (עבירת אי ציות שניה, בגין בינוי בהיקף 105 מ"ר); בתו"ב 61306-06-14 מדינת ישראל נ' דוידוביץ' הוטל קנס בסך 14,000 ₪ (עבירת אי ציות ראשונה, בינוי שטח עיקרי בהיקף 44 מ"ר); בתו"ב 67910-06-16 מדינת ישראל נ' בורוכוב הוטל קנס בסך 16,000 ₪ (אי ציות ראשון, בינוי כ-42 מ"ר). לפיכך יש להעמיד את מתחם הענישה על קנס הנמצא בטווח שבין ש"ח 14,000 -25,000 ₪.

קביעת העונש בתוך המתחם

1. בקביעת העונש בתוך המתחם יש ליתן משקל להימשכות העבירה עד היום. למרות הזמן הרב שחלף, המבנה טרם הוכשר.
2. לזכות הנאשם תיזקף הודאתו, אשר הביאה לחיסכון בזמן שיפוטי ומגלמת נטילת אחריות על המעשה. כמו כן יש משקל לכך שהנאשם עשה כברת דרך באשר להליכי ההכשרה- הנאשם הציג את מכתבו של המהנדס בשיר טוויל מיום 17.10.21 לפיו הוא מתקדם בהליכי ההכשרה, כי תכנית שהגיש אושרה וכי הוכנו האישורים הנדרשים לפתיחת תיק היתר (ראה נ/1). בנוסף, יש גם מקום ליתן משקל גם למצבו הכלכלי של הנאשם.
3. לאור מכלול הנסיבות, עונשו של הנאשם צריך להימצא ברף הנמוך – בינוני של מתחם הענישה.
4. בעת קביעת העונש בתוך המתחם יש מקום גם להתחשב בבקשת המאשימה להפעלת ההתחייבות עליה חתם הנאשם בסך של 20,000 ₪. הפעלת התחייבות היא עונש שהוטל בגזר דין קודם ולא ניתן לבית המשפט שיקול דעת בהפעלתו (ראה סעיף 76 לחוק העונשין). עם זאת, בית המשפט המחוזי הכיר בכך שבעת גזירת העונש יש מקום לשקול את סכום ההתחייבות, על מנת שלא ייווצר מצב בו הקנס שיוטל בסופו של יום על הנאשם יהיה בלתי מידתי. במיוחד יפים הדברים עת מדובר בעבירת אי ציות טרם תיקון 116 לחוק ומגמת החמרת הענישה, כבעניינינו, כאשר בעת שסכום ההתחייבות נפסק לא נהגה המאשימה לעתור להפעלת ההתחייבות כבמקרה הנדון (ראה: עפמ"ק 34738-02-20 מדינת ישראל נ' ג'עביס [ פורסם ב"נבו"] 24.12.20).
5. בשיקול כלל הנסיבות כמתואר לעיל, יש להפעיל את ההתחייבות עליה חתם הנאשם בסך של 20,000 ₪ ובהתאם מצאתי לקבוע את גובה הקנס לסך של 10,000 ₪.
6. אשר לדחיית מועד ביצועו של הצו, הרי שנוכח הנסיבות ובהתחשב בקידומו של הליך ההכשרה, מצאתי מקום לדחות את מועד ביצוע הצו ב-12 חודשים, עד ליום 1.11.22.
7. בנסיבות המקרה איני סבורה שנכון להטיל מאסר על תנאי וזאת נוכח הנסיבות המקלות כמפורט לעיל. נכון להסתפק בהטלת התחייבות.
8. יש לדחות את בקשת המאשימה להשתת הוצאות. אף אם נדחו מספר דיונים לבקשת הנאשם לשם ביצוע הריסה עצמית אשר לא בוצעה לבסוף, אין בכך כדי להוות טעם המצדיק השתת הוצאות משפט. כבר נפסק כי הטלת הוצאות משפט על נאשם תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ראו רע"פ 7215/20 זגורי נ' עריית חולון, פסקאות 8–10 (3.11.2020) ורע"פ 8777/20 ג'ית נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה – ירושלים (20.12.20) פסקה 9) ולא מצאתי כי בנסיבות העניין מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות השתת הוצאות כמבוקש.
9. לסיכום ולאור האמור, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
10. קנס בסך 10,000 ₪ אשר ישולם ב-40 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 15.12.21 ובכל 15 לחודש שלאחר מכן. ככל שהקנס לא ישולם אזי יאסר הנאשם למשך 40 יום תמורתו.
11. הפעלת ההתחייבות בסך 20,000 ₪ שהוטלה על הנאשם ב- בת.פ 5738/11.
12. התחייבות על סך 20,000 ₪ שלא לעבור עבירה לפי סעיפים 145 (א), 204 (א), 210 (בנוסחו לפני התיקון) או 246 (בנוסחו אחר התיקון) לחוק, במשך 24 חודשים החל מהיום.
13. מועד כניסתו לתוקף של צו הריסת הבינוי או התאמתו להיתר בניה, שהוטל בת"פ 5855/01 נדחה עד ליום 1.11.22.
14. מובהר לנאשם כי לשם הימנעות מכניסה למצב של אי ציות לצו ההתאמה עליו לפעול לקידום הליך תכנוני ולהגיש, חודש לפני המועד האחרון לביצוע צו ההתאמה, בקשה לדחיית המועד האמור, תוך שאליה יצורפו תצהירים ערוכים כדין שלו ושל איש המקצוע התכנוני וכן אסמכתאות לגבי קידום הליך תכנוני. מובהר לנאשם שאם עד מועד כניסת צו ההריסה או ההתאמה לתוקף לא יהיה בידו היתר לבניה מושא ההרשעה בת"פ 5738/11, ניתן יהיה להגיש נגדו כתב אישום בגין עבירה נוספת של אי קיום צו שיפוטי.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשפ"ב, 01 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.