1. בפניי תביעה כספית בהליך של סדר דין מהיר, לפיה התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 46,728 ₪.

2. העובדות המפורטות להלן אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:

א. התובעת הינה חברה לביטוח ובמועדים הרלוונטיים לתביעה היא ביטחה רכב מסוג רנו נושא מ.ר. 32-325-54 שהיה בבעלות חברת איית חשמל ומיזוג בע"מ (להלן: "הרכב" ו-"המבוטחת" בהתאם).

ב. הנתבעת הינה רשות מקומית אשר בתחומיה מצוי מעבר כלי רכב שמתחת לכביש 75 ברח' מורג בחיפה (להלן: "המעבר"). המעבר הוצף בעבר במי גשמים ועל מנת למנוע אירועי הצפה חוזרים, התקינה הנתבעת במקום משאבה חשמלית לניקוז המים בעת הצורך (להלן: "המשאבה החשמלית"). כמו כן הנתבעת הציבה בכניסה למעבר שלט אזהרה בו נרשם "זהירות- סכנת הצפה" והיא התקינה מד גובה לסימון גובה המים במקום (להלן: "מד המים") וכן שרשראות לחסימת הכניסה למעבר בעת הצורך (להלן: ''המחסום'').

ג. ביום 07.10.15 היה יום גשום והמשאבה החשמלית לא פעלה בשל נפילת מתח חשמל. כתוצאה מכך המעבר הוצף והדבר נודע לנתבעת עוד בשעות הבוקר. בשעה 09:00 הגיעו עובדי הנתבעת לשטח על מנת לטפל בהצפה ולצורך כך הם התקינו משאבה המופעלת באמצעות גנרטור (להלן: "המשאבה הידנית"), אולם הם לא חסמו את המעבר לנסיעת כלי רכב.

ד. בסביבות השעה 11:30, כשעתיים וחצי לאחר שעובדי הנתבעת החלו לטפל בהצפת המעבר, וכאשר הם היו עדיין במקום, נהג מר איית אסדי ברכב (להלן: "הנהג"), ומשניסה לחצות את המעבר, מים חדרו לתוך הרכב והוא כבה במקום (להלן: "האירוע").

ה. התובעת שילמה למבוטחת את הנזקים שנגרמו לה בעקבות האירוע בהתאם לתנאי הפוליסה והיא מבקשת לחייב את הנתבעת לשפות אותה בגין אותם סכומים, וזאת בגובה סכום התביעה. יובהר כי אין מחלוקת בין הצדדים לעניין גובה הנזק והסכומים בהם נשאה התובעת כלפי המבטחת.

3. לטענת התובעת בתמצית, על הנתבעת מוטלת חובה בדין לנקז את הרחובות שבתחום סמכותה, והמעבר בכלל זה, ובמקרה דנן היא כשלה בקיום חובה זו. בנדון הדגישה התובעת כי הנתבעת ידעה מבעוד מועד על הצפת המעבר ועל אף זאת, ולמרות כי עובדיה נכחו במקום, היא נמנעה מחסימתו. כן טענה התובעת כי לנציג הנתבעת שהעיד במשפט לא היתה כל ידיעה אישית ביחס לנסיבות האירוע והנתבעת אף לא המציאה דו"ח אירוע המתעד את הפעולות וההחלטות שהתקבלו בשטח במהלך הטיפול בהצפה. התובעת מפנה לפסיקה בערכאות השונות, לפיה, במקרים דומים הוטלה האחריות כמעט מלאה על הרשות המקומית.

4. הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה ולחילופין להטיל אשם תורם בשיעור ניכר על נהג הרכב כפי שנהגו בתי המשפט במקרים דומים אליהם מפנה הנתבעת. בנדון טענה הנתבעת כי הנהג קיבל החלטה מושכלת להיכנס למעבר על אף הצפתו, תוך התעלמות משלט האזהרה ומד המים שהוצבו במקום. כן מפנה הנתבעת לכך כי הנהג העיד על עצמו כמהנדס חשמל ולפיכך יש לייחס לו ידיעה ביחס לסיכון הכרוך בחדירת מים לרכב. לעניין אי חסימת המעבר, טענה הנתבעת כי בעבר, כאשר נעשה שימוש במחסום, נהגים פתחו את המחסום והמשיכו בנסיעתם.

5. במסגרת הדיון בתביעה העיד נהג הרכב מטעם התובעת ומנגד העיד מר זאיד אבו ראס, מנהל מחלקת ניקוז, תחנות שאיבה ומזרקות מטעם הנתבעת (להלן: "עד הנתבעת"), והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

6. סעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש) מטיל על העיריות אחריות לטפל ברחובות שבתחום סמכותן. ס"ק 235(2) לפקודה, הוא הרלוונטי לענייננו, קובע כי העירייה "תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;"

ב- ע"א 2906/01 עיריית חיפה ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם בנבו) הפנה בית המשפט להוראות סע' 235(2) לפקודת העיריות, כמצוטט לעיל, ופסק באומרו:

''הסמכות הסטטוטורית ועל אחת כמה וכמה החובה הסטטוטורית, מהוות, כאמור, אינדיקציה משמעותית לעניין סטנדרט ההתנהלות של רשות סבירה וממילא יש בהן כדי להקרין על גיבוש חובת הזהירות מתוך הנחת מוצא כי בעל הסמכות יכול וצריך לצפות כי התרשלות מצדו בקיום חובותיו הסטטוטוריות תגרום נזק. משהוטלה על העירייה, בין יתר חובותיה, החובה החוקית לדאוג לניקוז רחובות העיר, עליה לצפות כי תושביה עלולים להינזק באם לא תקיים את חובתה זו ולא תדאג להקמת תשתית ניקוז התואמת את הצרכים במקום. אין לקבל בהקשר זה את טענת העיריות כי מדובר בחובה סטטוטורית שאינה מפורטת ועל כן לא ניתן לגזור ממנה חובת זהירות לצורך עוולת הרשלנות. ככל שמדובר בחובה לדאוג לענייני הניקוז ברחובות העיר, החובה שהוטלה על העיריות בסעיף 235(2) לפקודת העיריות ברורה ואין לצפות לכך שבחיקוק יפורטו כל פרטי התשתיות ההנדסיות'' (שם, סע' 27 לפסה''ד).

להלכה לעיל, לפיה מוטלת על הרשות המקומית החובה לצפות את הנזק העלול להיגרם בעקבות הפרת הוראת ס''ק 235(2) לפקודת העיריות, משנה תוקף במקרה דנן בו אין חולק כי המעבר הוצף בעבר ובמקרה דנן הנתבעת אף ידעה מבעוד מועד כי הוא הוצף, וניסתה, ללא הצלחה, לטפל בבעיה.

7. במקרה דנן, משנודע לנתבעת על הצפת המעבר והעובדים מטעמה הגיעו לשטח ופעלו במשך כשעתיים וחצי, אולי אף יותר, ולא בהצלחה יתרה, לפתרון בעיית ההצפה, מצופה היה מהם לסגור את המחסום על מנת למנוע כניסת רכבים למעבר.

טענת הנתבעת כאילו חסימת המעבר אינו פתרון אפקטיבי מאחר ובעבר נהגים פתחו את המחסום והמשיכו בנסיעתם, אינה משכנעת בעיניי כלל ועיקר. עסקינן בטענה כבושה שעלתה בראשונה במסגרת חקירתו הנגדית של עד הנתבעת ומכל מקום היא לא נתמכה בכל ראיה. יתירה מכך, באם הטענה נכונה עובדתית, מצופה היה כי הנתבעת תציב במקום מחסום אפקטיבי שלא ניתן לפתיחה על ידי כל נהג מזדמן.

8. האמצעים בהם נקטה הנתבעת – הצבת שלט אזהרה ומד מים – אין בהם די ואינם פוטרים אותה מכל אחריות.

שלט אזהרה בו נרשם ''זהירות סכנת הצפה'' כמו גם מד מים למדידת גובה המים במעבר, אינם קובעים, בוודאי לא באופן מפורש וברור, מתי מותר ומתי אסור לנסוע דרך המעבר. רק חסימת המעבר באמצעות המחסום המוצב במקום, אמצעי בו לא נקטה הנתבעת במקרה דנן, הוא הוא המעיד על איסור הנסיעה במעבר, ומשלא נקטה הנתבעת באמצעי זה, אזי יש להטיל לפתחה את מירב האחריות לאירוע.

9. הטענה ולפיה יש להטיל את האחריות לאירוע לפתחו של הנהג, מאחר ועל אף ההצפה ואמצעי הזהירות שהוצבו במקום, הוא בחר לנסוע דרך המעבר, הינה חרב פפיות המשליכה גם כן על אחריות הנתבעת במשפט.

כזכור, הנתבעת ידעה מבעוד מועד על הצפת המעבר, עובדיה ניסו לטפל בהצפה משעה 09:00 והם נכחו במקום בהגיעו של הרכב למעבר. בנסיבות העניין, כאשר אנשי מקצוע מטעם הנתבעת סברו כי על אף הצפת המעבר, אין מקום לחסום נסיעת רכבים במקום, מדוע תלין הנתבעת על הנהג שאף הוא בחר להמשיך בנסיעתו דרך המעבר?!!! לנתבעת הפתרונים.

חיזוק נוסף לסבירות התנהלות הנהג מצאתי בדבריו שלא נסתרו בחקירתו הנגדית, לפיהם הוא בחר להמשיך בנסיעה לאחר שרכבים שנסעו לפניו המשיכו אף הם בנסיעתם ונכנסו למעבר (שם, עמ' 3 שורה 12 לפרוטוקול הדיון).

10. מחקירת עד הנתבעת עולה כי הוא לא נכח במקום ביום האירוע וכי לא היה קושי להזמין לעדות נציג אחר של הנתבעת שנכח בשטח וטיפל בהצפה (שם, עמ' 7 שורה 25 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, מחקירת עד הנתבעת עולה כי הוא מילא דו''ח המתעד את התרחשויות האירוע, ועל אף זאת הדו''ח לא הוגש כחלק מראיות הנתבעת במשפט (שם, עמ' 8 שורה 7 לפרוטוקול הדיון).

הימנעות הנתבעת מהזמנת עדים מטעמה אשר נכחו בשטח ביום האירוע והגשת דו''ח האירוע כחלק מראיותיה במשפט, אומר דרשני, מחזק את המסקנות אליהן הגעתי במשפט ותומכת בעמדת התובעת.

11. אין באמור לעיל כדי לפתור את הנהג מכל אחריות לאירוע, שכן הנ''ל העיד כי הוא מהנדס במקצועו והוא מודע לאמצעים שהיה על הנתבעת לנקוט לטיפול בהצפת המעבר כמו גם הסכנה מחדירת מים לתוך הרכב (שם, עמ' 3 שורות 15 ו-21 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות העניין, מצופה היה כי הנהג ינקוט יתר זהירות ואולי אף ימנע מכניסה למעבר, מה גם ולא עלתה כל טענה כי קיים קושי במציאת דרך חלופית.

12. לאור מכלול הנימוקים לעיל, מצאתי להטיל על הנתבעת אחריות בשיעור של 70% לאירוע, ומנגד, יוטל על הנהג אשם תורם בשיעור של 30%.

13. לסיכום, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ובהתאם לכך אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, באמצעות בא כוחה, סך של 32,710 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 09.08.17, ועד התשלום המלא בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובעת באמצעות בא כוחה, הוצאות האגרה, הוצאות העד מטעמה, ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 5,850 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה מיום תשלומן ועל יתר ההוצאות ושכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

מלוא הסכומים כאמור לעיל ישולמו עד ליום 25.12.18.

ניתן היום, י"ז כסלו תשע"ט, 25 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.