לפניי בקשת הסתלקות מוסכמת מהבקשה לאישור התובענה שבכותרת כייצוגית. הצדדים חלוקים ביחס לפסיקת גמול ושכר טרחה למבקשת ולבאי כוחה. בהתאם, יעסוק עיקר הדיון שלהלן בשאלה האם התובענה מגלה עילה ובאיזו מידה הוביל פועלם של התובעת ובאי כוחם להטבה ולשיפור בזכויות חברי הקבוצה הנטענת ובשירות הניתן לה מצד המשיבה.

רקע

1. עסקינן בתובענה שהגישה המבקשת כנגד המשיבה (להלן: "העירייה"), לצד בקשה לאישורה כייצוגית (להלן: "בקשת האישור"). עילתה הנטענת של התובענה בכך שהעירייה מפעילה חוף רחצה שבו מתקיימת רחצה נפרדת לנשים ולגברים, על פי ימים ושעות שקבעה. לטענת המבקשת, התנהלות זו הובילה לחסימת חלק ניכר מחוף הים שבתחומי העירייה וכפועל יוצא מכך, נמנע מעבר מהציבור הרחב באותו אזור חוף על בסיס מגדרי בלבד. המבקשת סבורה, כי מניעת זכות מעבר בשטחי החוף על בסיס מגדרי, אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 3 בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפליה") וכן עם הוראת סעיף 5 בחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 (להלן: "חוק החופים").

המשיבה הכחישה את טענות המבקשת. לגישתה, התובענה לא מראה עילת תביעה לכאורה, אינה מתאימה לבירור כתובענה ייצוגית והובהר כי ללא קשר לבקשת האישור, זמן רב לפני הגשתה, החלו גורמים עירוניים לבחון פתרון תכנוני ארוך טווח למקום מושא המחלוקת וכן פעלה העירייה למציאת פתרונות ביניים נוחים יותר. כך, הוגשה בקשה לרשויות התכנון להקמת מעבר עונתי לציבור בעורף החוף הנפרד, הכולל מסתור עונתי, מתקן לשתיית מים קרים, פירוק תחנת הצלה קיימת, הקמתה בתחום החוף והקמת מדרגות קלות בין מפלס שירותי חוף קיימים למפלס חוף הרחצה (להלן: "המעבר העונתי"). הוועדה המחוזית אישרה את בקשת העירייה להסדרת המעבר העונתי בתנאים וביום 26.11.18 הונפק היתר הבנייה, לאחר שהושלמו כל דרישות הוועדה. העירייה התחייבה לבצע את המעבר העונתי ולאפשר מעבר בחוף לציבור כולו ללא אבחנה על בסיס מגדרי החל מעונת הרחצה הנוכחית ובכל עונה עוקבת גם בתקופה שהחוף פועל כחוף נפרד. עוד התחייבה העירייה, כי בשום חלק מהשנה (בין בתקופת החוף נפרד ובין אם שלא בתקופה זו), לא תהיה הגבלה על המעבר בחוף על בסיס מגדרי, כאשר בתקופה בו פועל החוף כחוף נפרד, יבוצע הדבר באמצעות המעבר העונתי. כך, יתאפשר מעבר סביר בחוף לבני שני המינים ללא הפליה מגדרית ובנסיבות אלו, סברו הצדדים כי אין טעם להמשיך ולקיים דיון לגופה של מחלוקת.

1. ביום 27.2.19, אישרתי את הסכמת הצדדים לפיה המבקשת וב"כ יסתלקו מהתובענה, התובענה האישית תידחה, בקשת האישור תימחק ותינתן הכרעה במחלוקת שנותרה, ביחס לסוגיית הגמול ושכר טרחת באי כוח המבקשת לאחר הגשת סיכומי הצדדים.

תמצית טענות המבקשת

1. המבקשת סבורה, כי התובענה מגלה עילה משמעותית לכאורה וכן כי פועלה בגדרי בקשת האישור הניב תועלת משמעותית לחברי הקבוצה. לכן, עותרת המבקשת לפסיקת גמול שלא יפחת מסכום של 25,000 ₪ וכן שכר טרחה לבאי כוחה, שלא יפחת מסכום של 234,000 ₪.
2. ביחס לעילת התובענה, מפנה המבקשת לבקשה, בה תואר כי רצועת החוף שבו מתקיימת פעילות רחצה נפרדת לגברים ולנשים, אינה כוללת כל אפשרות מעבר לציבור, אף לא בעקיפין. לגישת המבקשת, מצב דברים שכזה משמעו הפליית הציבור המבקש לעבור באותה רצועת חוף, על בסיס מגדרי בלבד. המבקשת הדגישה במיוחד את זכות המעבר שנמנעה מנשים בימי שישי, שהוא יום פעילות פופולרי בקרב הציבור וזאת אך בשל היותן נשים. כן הדגישה המבקשת את העובדה שחלק מהציבור שביקש לעבור ברצועת החוף, נענש בקנס על ידי העירייה.

המבקשת גורסת, כי חסימת החוף אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק איסור הפליה במוצרים ועם חוק החופים ואף כי חסימת החוף לא הוכרזה כדין, בהתאם להוראת סעיף 17 בחוק העזר להרצלייה (הסדרת מקומות רחצה), התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק העזר"). לגישת המבקשת, אך אם המשיבה מוסמכת להפעיל חוף רחצה נפרד, היה עליה להפעילה באופן מידתי ככל הניתן, שלא כפי שנהגה במקרה הנדון. בהקשר זה, נסמכת המבקשת על עמדת המשנה ליועץ המשפט לממשלה, עוה"ד ד' זילבר מיום 26.6.17 (ראו נספח ו' לבקשה) (להלן: "עמדת המשנה ליועמ"ש"), בה צוין, בין היתר, כי "סגירת המעבר לנשים או לגברים... לכל רוחבה של רצועת החוף, אף שהיא נעשית מכוח סמכות הקיימת בחוק, עשויה להביא לפגיעה בלתי מידתית בחופש התנועה ובזכות לכבוד של בני המין שאינם מורשים לעבור... מקום בו רצועת החוף רחבה באופן המאפשר הותרת מעבר (גם אם צר) בשולי החוף לטובת מעבר חופשי לכלל הציבור, תוך יצירת חיץ בין תוואי מסלול המעבר לשטח הרחצה המופרד... באופן שיאפשר לשמר את פרטיותם של הרוחצים... ואת חופש התנועה... מאידך גיסא".

1. ביחס לתועלת שהניבה הבקשה לחברי הקבוצה, מפנה המבקשת לדברים שנאמרו על ידי ב"כ העירייה לפרוטוקול הדיון מיום 15.7.18, לפיהם העירייה נקטה בהליכים תכנוניים הנדרשים לשם הקמת מעבר ואף עשה את "מירב המאמצים לזרז את הוועדה המחוזית, לקיים את הדיון". כן מפנה המבקשת להשתלשלות ההליכים התכנוניים, בהם ישיבת ה- "פרה-רולינג" שנערכה בוועד המחוזית ביום 17.518; החלטת הוועדה המחוזית מיום 17.6.18 ואישור הוועדה המקומית מיום 20.6.18 להקמת מעבר עונתי לציבור בעורף החוף הנפרד. המבקשת גורסת, כי הפתרון שהושג הוא תוצאה ישירה של הגשת התובענה, שכן פניותיה המוקדמות לעירייה נענו בטענה כי רצועת החוף אינה רחבה די הצורך להקמת רצועת המעבר, בעוד שרק לאחר הגשת התובענה, פנתה העירייה לרשויות התכנון. המבקשת טוענת, כי יישום פתרון המעבר בפועל, מצביע על התועלת לציבור הגלומה בו.

לשיטת המבקשת, יש לראות את המעבר הזמני שהקימה העירייה כהודעת חדילה מטעמה. בהתאם לכך, מדגישה המבקשת את מידת הסיכון וההשקעה שנטלה בהגשת התובענה, בהיותה ייחודית מסוגה. כן מדגישה המבקשת את החשיבות הציבורית שביסוד התובענה, על התועלת הציבורית והחוקתית שהופקה בגינה עבור הציבור.

תמצית טענות העירייה

1. העירייה טוענת, מנגד, כי התובענה שהוגשה אינה מראה עילה; כי לא ניתן לאתר את חברי הקבוצה הנפגעת וכי אין קשר ישיר בין המעבר שהוקם ברצועת החוף לבין פועלה של המבקשת בגדרי התובענה. כן סבורה העירייה, כי בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של העניין, לא ניתן לפסוק למבקשת גמול, או שכר טרחה. לחילופין טוענת העירייה, כי יש לפסוק סכומים נמוכים משמעותית מאלו שהתבקשו.
2. נטען כי מדובר בעילת תובענה נזיקית, בעוד שעניינה האמיתי של התובענה נעוץ בשיקולי מידתיות וסבירות, כפי שעולה גם מעמדת המשנה ליועמ"ש. מכאן, מבקשת העירייה ללמוד כי מדובר בעילה מנהלית, שהתיישנה זה מכבר לפני שנים רבות ושאין לאפשר הגשתה ב- 'מסווה' של תובענה ייצוגית. העירייה מדגישה, כי העובדה שהמבקשת הסתלקה מהתובענה, נעוצה בעובדה שלא הייתה לה עילה ראויה. עוד מדגישה העירייה, כי המבקשת לא הצביעה על קבוצה שנפגעה מהיעדר קיומו של מעבר ברצועת החוף הנפרד, בעוצמה המצדיקה פסיקת פיצוי. העירייה מפנה לכך שלא הובהר כיצד ניתן לבצע איתור ולהעריך היקף של האנשים שחוו פגיעה סובייקטיבית ברגשותיהם או בכבודם, כתוצאה ממבוקשם לצעוד לאורך החוף הנפרד, דווקא באותן שעות, שהם מאותו המגדר שאינו רשאי להיכנס לחוף הנפרד באותן שעות, בדיוק במהלך הימים בהם פועל חוף הרחצה הנפרד.

העירייה מוסיפה על כך ומדגישה, כי התנהלותה בגדר הקמת החוף הנפרד ותפעולו, יסודה בהוראות חוק הסדרת מקומות רחצה וחוק החופים, המסמיכים ואף מחייבים, במקרים מסוימים, להפעיל חופי רחצה נפרדים. העירייה סבורה, כי האיזון בין חופש התנועה והזכות לכבוד, מצא זה מכבר את ביטויו בגדרי הוראות חוקים אלו. יתרה מכך, העירייה הבהירה כי ערכה איזונים נוספים, המתבטאים בקביעותיה לפיה החוף הנפרש יפעל במשך חודשיים בלבד מתוך ששת חודשי עונת הרחצה, המסתכמים בכ- 45 ימים "נטו", בין השעות 08:30 ל- 19:00. כן הדגישה העירייה את העובדה שהחוף ממילא מסתיים במרחק של כ- 600 מטרים מהחוף הנפרד. מכאן, מבקשת העירייה להסיק כי גם מידת הפגיעה הנטענת היא זניחה ומצומצמת. במיוחד כך, בהינתן שהמגבלה נועדה לחול כלפי שני המינים, בהתאם למועדי הרחצה המיועדים לגברים או לנשים ולא בכדי בעמדת המשנה ליועמ"ש לא נאמר כי מדובר בפגיעה בזכויות, אלא אך כי הקמת מעבר היא "פתרון מידתי שיש לחתור אליו".

עוד טוענת העירייה, כי אף במצב דברים בו ניתן לגרוס שקיימת עילת התערבות מנהלית, לא כל עילה שכזו מצדיקה פיצוי נזיקי, שכן מטרתם של הליכים מנהליים היא להשיג על שיקול הדעת המנהלי או אופן הפעלתו, בעוד שתובענה ייצוגית נועדה לאכוף את הדין ולהרתיע מפני הפרתו.

1. נטען, כי הפתרון הזמני שנמצא ויושם בפועל, המאפשר מעבר ברצועת החוף הנפרד, אינו נעוץ בתובענה ויסודו בהליכים תכנוניים שקדמו לה, לרבות בגדר תוכניות הר/א2200א' ו- הר/2202. בתוכניות אלו הוצע פתרון בדמות טיילת וצירי ירידה מסודרים לחוף. לשיטת העירייה, הפתרון הזמני נועד לשמש כך עד להסדר קבע, בגדר התוכניות שנזכרו וזאת, אך בשל העיכוב שביישומן ויסודו ביוזמת העירייה.
2. העירייה סבורה, כי המבקשת ובאי כוחה לא טרחו במידה שתצדיק את הסכומים המבוקשים מטעמם. מובהר, כי לבקשה לא צורפו חוות דעת מקצועיות, תחשיב הנזק לא גובה בהסברים שבמומחיות, לא נחקרו עדים, התקיימה ישיבת קדם משפט אחת ושתי תזכורות והתובענה לא הצביעה על קבוצה קונקרטית שנגרם לה נזק. ביחס לחשיבות הציבורית הנטענת, מבהירה העירייה כי אין המדובר בהפליה, אלא לכל היותר בטענה כי לא נעשה די על מנת לאפשר מעבר ברצועת החוף הנפרד. העירייה מוסיפה על כך ומדגישה את הפער שבין הסעד שנתבע, בדמות פיצוי בסכום של 35,000,000 ₪, לבין תוצאת ההליך.

שני הצדדים הפנו לאסמכתאות בתימוכין בגישתם.

דיון והכרעה

1. עיינתי בטענות הצדדים, בחנתי את מכלול נסיבות העניין והגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת ההסתלקות, לפסוק לזכות המבקשת גמול בסכום של 5,000 ₪ וכן לפסוק את שכר טרחת באי כוחה, בסכום כולל של 40,000 ₪. אתייחס להלן לדין החל ולהתאמת הוראותיו לנסיבות המקרה שמלפניי, בראי טענות הצדדים.

אמות המידה לקביעת טובות הנאה בגדר הסתלקות מתובענה ייצוגית

1. הוראות סעיפים 16(א) – (ב) בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), שעניינן בפסיקת טובות הנאה אגב הסתלקות מהליך ייצוגי, קובעות כך:

"(א)  מבקש, תובע מייצג או בא כוח מייצג, לא יסתלק מבקשה לאישור או מתובענה ייצוגית, אלא באישור בית המשפט, וכן לא יקבל, במישרין או בעקיפין, טובת הנאה מהנתבע או מאדם אחר בקשר להסתלקותו כאמור, אלא באישור בית המשפט; בהחלטתו אם לאשר טובת הנאה כאמור, ישקול בית המשפט את אלה:

(1) אם הבקשה לאישור ההסתלקות הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית – האם התובענה הראתה עילת תביעה לכאורה;

(2) התועלת שהביאה הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה.

(ב)  מבקש, תובע מייצג או בא כוח מייצג, המבקש להסתלק מבקשה לאישור או מתובענה ייצוגית, יצרף לבקשת ההסתלקות המוגשת לבית המשפט, תצהיר ובו יגלה, בגילוי נאות, את כל הפרטים המהותיים הנוגעים להסתלקות".

1. בע"א 8114/14 מרקיט נ' סונול בע"מ (5.8.18) (להלן: "עניין מרקיט"), כהפניית המשיבה, קבע בית המשפט העליון קווים מנחים לדיון בבקשה לאישור הסתלקות מתוגמלת, כדלקמן:

"על פי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, בבוא בית משפט להכריע בבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה במסגרת של הסדר הסתלקות מבקשת אישור תובענה כייצוגית, שומה עליו לשקול שני שיקולים עיקריים: ראשית, אם עלה בידי התובע המייצג ובא כוחו להצביע על עילת תביעה לכאורה נגד הגוף הנתבע; ושנית, אם ההליך הייצוגי השיג תועלת עבור חברי הקבוצה. שיקולים אלה נועדו לסייע בידי בית משפט בבואו לוודא כי לא ייפסקו גמול ושכר טרחה לטובת מי שנקט בהליך סרק... התועלת שהניב ההליך הייצוגי צריכה להיות ממשית ורלוונטית לחברי הקבוצה".

1. יוצא כי לשם הכרעה בשאלת הגמול ושכר הטרחה המתבקשים, יש לבחון את קיומה של עילת תביעה לכאורה ואת מידת התועלת שהניב ההליך הייצוגי לחברי הקבוצה. ככל שתימצא הצדקה לפסיקת טובת הנאה לתובע הייצוגי או לבאי כוחו, יש להביא בחשבון גם את הטרחה שהייתה מנת חלקם, את ההוצאות שאליהן נדרשו, את הסיכון שנטלו על עצמם בהגשת ההליך, את מידת החשיבות הציבורית שגלומה בהליך ואת האופן שבו ניהלו את ההליך (ר' גם: ע"א 689/16 נסאר נ' עיר השעשועים בע"מ (7.5.18)).

בעת פסיקת גמול ושכר טרחה בתובענה ייצוגית כנגד רשות, על בית המשפט להוסיף ולשקול שיקולים הקשורים בשמירה על הקופה הציבורית. זאת, תוך עריכת איזון בין האינטרס הציבורי הגלום בהמשך תפקודה התקין של הרשות ומתן שירותיה, לבין האינטרס הציבורי-כלכלי שבאכיפת הדין ובעידוד תובענות ייצוגיות, ככלי לקידום אינטרסים ציבוריים וחברתיים. כוחן של הוראות אלו יפה, בהתאמה הנדרשת, גם ביחס לפנייה מוקדמת לרשות, ככל שזו הניבה תועלת לחברי הקבוצה (ר' עע"מ 2978/13 מי הגליל -תאגיד והביוב האזורי בע"מ נ' יונס (23.7.15) (להלן: "עניין מי הגליל")).

1. בהתאמת אמות המידה המתוארות לנסיבות המקרה הפרטניות שהוצגו מלפניי, אני סבור כי מדובר בתובענה שעילתה אינה חפה מקשיים וכן ישנו קושי מסוים בגיבוש ממצא מושכל ביחס לקיומה של קבוצת ניזוקים, על עוצמת הנזקים שנטען כי נגרמו להם. מנגד, לא ניתן לשלול שההליכים שהתקיימו מלפניי, החישו במידה מסוימת את הקמת המעבר הזמני כפי שהוקם ובכך טמון ערך ציבורי הראוי לתגמול. אבהיר –

עילת תביעה לכאורה

1. עילת התובענה נעוצה בפגיעה נטענת בחופש התנועה ובזכות לכבוד של אותם אנשים שביקשו לעבור ברצועת החוף, באותו הזמן שבו הותרה השהייה והרחצה בו לבני המגדר האחר. עילה זו נשענת על פרט 7 שבתוספת הראשונה בחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו:

"תביעה בעילה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000".

1. הוראת סעיף 3(א) בחוק איסור הפליה, אוסרת, בין היתר, על מי שעיסוקו ב- "הפעלת מקום ציבורי", להפלות ב- "במתן הכניסה למקום הציבורי", בין היתר, מחמת גזע, דת, לאום, מין ועוד.

בד בבד, קובעות הוראות סעיפים 3(ד)(1) ו- 3(ד)(3) בחוק זה, כי אין לראות הפליה, בין היתר - "כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי", או ב- "קיומן של מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, כאשר אי הפרדה תמנע מחלק מן הציבור את הספקת המוצר או השירות הציבורי, את הכניסה למקום הציבורי... ובלבד שההפרדה היא מוצדקת, בהתחשב, בין השאר, באופיו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי, במידת החיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה לו, ובצורכי הציבור העלול להיפגע מן ההפרדה".

1. במקרה הנדון, דומה כי אין עוררין על כך שסמכות העירייה ואף חובתה במקרים מסוימים, להקצות חלק משטח חוף המצוי בתחומה לשם רחצה נפרדת לגברים ונשים (ראו סעיף 5(6) לחוק החופים; סעיף 6(א)(4) לחוק הסדרת מקומות רחיצה; סעיף 17 לחוק העזר). כבר מכאן, קיים קושי לסתור את החזקה שלפיה קיומן של מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, היא מוצדקת בנסיבות בעניין, בהתחשב באופי המקום הציבורי וחיוניותו. בנסיבות אלו, דומה כי עיקר המחלוקת נעוץ בשאלה, האם קיימת "חלופה סבירה", כלשון אותן הוראות חוק.

עמדה דומה הובעה על ידי המשנה ליועמ"ש, בציינה כי "אין חולק כי פעילות זו... היא ראויה.... יחד עם זאת... ככל שרצועת החוף רחבה דייה לאפשר יצירת חייץ בין מסלול המעבר בין החופים לבין אזור הרחצה – סגירת המעבר לנשים או לגברים... לכל רוחבה של רצועת החוף, אף שהיא נעשית מכוח סמכות הקיימת בחוק, עשויה להביא לפגיעה בלתי מידתית בחופש התנועה ובזכות לכבוד".

1. השאלה אם קיימת חלופה סבירה, בדמות האפשרות ליצירת חייץ, התבררה בהליך כחיובית, משאכן התאפשרה הקמת מעבר ברצועת החוף הנפרד. יחד עם זאת, אף אם לא ניתן לשלול כי יכול שהיה על העירייה לפעול ביתר שאת לשם מציאת פתרון זמני שיאפשר מעבר ברצועת החוף הנפרד ואף אם היעדר מעבר שכזה אכן עלול להביא לפגיעה מסוימת בזכויות - אינני סבור כי די בכך כדי להרים את נטל הראייה לקיומה של פגיעה בלתי מידתית, בעוצמה שתצדיק השתת פיצוי נזיקי שעילתו בהפליה מגדרית. יש לזכור, כי מציאות החיים המורכבת אינה מאפשרת אימוץ גישה פשטנית וקיצונית ויש להתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

עמד על כך כב' השו' י' דנציגר, ברע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך - פורום נשים דתיות (9.12.15) (להלן: "עניין קול ברמה"), בזו הלשון:

"לא כל פעילות או מדיניות אשר נטען לגביה כי היא מהווה "הדרת נשים" אכן תסווג בהכרח בסופו של דבר כהפליה אסורה. כבר נאמר כי מציאות החיים בהקשרים אלה מורכבת, ואינה מאפשרת לאמץ גישה פשטנית וקיצונית על משמעותיה. עמד על כך למשל השופט ס' ג'ובראן בעניין רגן, בהסבירו כי הקונטקסט המיוחס לפרקטיקת ההפרדה עשוי לשפוך אור שונה על השקפתנו בדבר חוקיותה בשים לב לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך שציין בפרפראזה לדברי שופט בית המשפט העליון בארצות הברית T. Marshall [Cleburne v. Cleburne Living Center Inc., 473 U.S. 432, 468-469 (1985)], כי "השלט 'גברים בלבד' נראה על דלת של חדר שירותים אחרת לגמרי מאשר על דלת של אוטובוס". זו תהא אפוא נקודת המוצא לבחינת מופעים החשודים בהדרת נשים, וכך גם בענייננו" (ראו גם: בג"ץ 746/07 רגן נ' משרד התחבורה (5.1.11)).

1. אוסיף על כך ואציין, כי לא נסתרה טענת העירייה לפיה תכניות שהגישה לוועדה המחוזית אכן נועדו להסדיר, בין היתר, את נושא המעבר בחוף הנפרד, כך שהפגיעה הנטענת הייתה אמורה להימשך לפרק זמן סביר שאינו עולה כדי פגיעה בלתי מידתית בזכויות הציבור. אף לא נסתרה טענתה לפיה החוף מסתיים במרחק של מאות מטרים בודדים ממיקומו של החוף. לא ניתן לשלול אף את הקושי הנעוץ באיתור חברי הקבוצה הנטענת, בדמות אותם אנשים שביקשו לעבור ברצועת החוף הנפרד, בדיוק באותם ימים בהם הרחצה בהם הותרה לבני המגדר שהם אינם נמנים עליו. קושי נוסף, הוא שלא ניתן אף לשלול כי לצד אותם אנשים שאכן ביקשו לעבור בחוף וחשו עוגמת נפש בשל מניעתם מעשות כן, עשויים אנשים אחרים שלא לחוש בתחושות דומות, או אף להביע הבנה כלפי הצורך בקיומה של אותה הפרדה.
2. אשר על כן, בהתחשב בכך שרצועת החוף הנפרד היא ראויה ויסודה בהוראות דין ובכך שעילת התובענה נעוצה באפשרות להקמת חייץ (מעבר) בחוף, אפשרות שהעירייה אכן נקטה בפעולות לשם מימושה ובהינתן הקושי באיתור חברי הקבוצה ובאמדן נזקיהם הלא ממוניים - אני סבור כי עילת התובענה שהוצגה במקרה הנדון, אינה בעוצמה גבוהה.
3. לא מצאתי בטענת העירייה לפיה מדובר בעתירה מנהלית, שהוגשה 'במסווה' של תובענה ייצוגית, כדי לשנות ממסקנתי. התובענה הייצוגית הוכרה זה מכבר ככלי אכיפתי העשוי להצדיק את השימוש בו, אף במקרים מסוימים בהם יכול שקיימים אמצעים משפטיים אלטרנטיביים, לרבות במישורים מנהליים. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על ידי כב' השו' י' דנציגר בעניין קול ברמה, אף אם נאמרו במאמר מוסגר, כזו הלשון:

"האפשרות לקבל סעדים במישור המנהלי והחוקתי אינה מוציאה בהכרח את האפשרות לקבל סעדים מקבילים במישור התובענות הייצוגיות. יש לזכור כי התובענה הייצוגית יכולה לכלול בקשות למתן סעדים ממספר סוגים גם יחד, ובנוסף כי לעיתים הפעולות במישורים משפטיים נפרדים מופנות מלכתחילה כלפי גורמים שונים. כן יוטעם שלעיתים התובענה הייצוגית מהווה כלי אכיפתי חיוני דווקא כאשר אין די בסנקציות המנהליות...".

תועלת ממשית ורלוונטית לחברי הקבוצה

1. עיקר המחלוקת בסוגיה זו, במידת תרומתה של המבקשת למימוש פתרון המעבר הזמני שהוקם, שאפשר לעוברי אורח לעבור דרך רצועת החוף הנפרד, מבלי לפגוע בתכלית ההפרדה המתקיימת בו. לעמדת המבקשת, הוכח קשר ישיר בין הגשת התובענה, לבין הקמת המעבר הזמני. לעומת זאת, לעמדת העירייה, ננקטו מאמצים לשם מימוש המעבר אף עובר להגשת התובענה וזאת בגדר תכניות שהוגשו לוועדה המחוזית.
2. לא נסתרה טענת העירייה לפיה ננקטו פעולות מצדה, שנועדו, בין היתר, להסדיר את נושא המעבר הרגלי ברצועת החופים, לרבות ברצועת החוף הנפרד. העיירה הפנתה בהקשר זה לתכניות הר/א2200א' ו- הר/2202, אשר הוגשו לוועדת התכנון המחוזית וטרם הופקדו, בגדרן תוסדר, בין היתר, סוגיית פתרון המעבר, באמצעות הקמת טיילת וצירי ירידה מסודרים לחוף. העירייה הוסיפה על כך וציינה, כי תכניות אלו התעכבו מסיבות שונות ולכן החלה לשקול פתרונות זמניים חלופיים, שאין בהם ללמד שהמצב שקדם אינו סביר. מנגד, מצביעה המבקשת על כך שהפעולות שהתבצעו להקמת המעבר הזמני לא נעשו עובר להגשת התובענה ולכן מתקיים קשר ישיר בין הקמתו לבין ההליכים מושא התובענה.
3. בזהירות המתבקשת מהיעדר בירור עובדתי, עמדת המבקשת מתיישבת עם כלל הנסיבות הלכאוריות שתוארו מלפניי, לא נסתרה טענת המבקשת לפיה ההליכים להקמת הפתרון הזמני החלו במהלך ההתדיינות המשפטית מושא התובענה. אף אם יש ממש בעמדת העירייה לפיה המצב ששרר עובר להקמת הפתרון הזמני לא פגע בזכויות הציבור באופן שאינו מידתי, קשה להלום שהעירייה תקדיש משאבים ותשומות בהקמתו, מבלי שתהא בכך כל תועלת לציבור.
4. בנסיבות אלו, אני מקבל את עמדת המבקשת לפיה הגשת התובענה הניבה תועלת שאינה מבוטלת לרווחת הציבור ולהעצמת זכויותיו. יחד עם זאת, מדובר בתועלת זמנית, שעיקר תכליתה לשמש במועדים בהם מופעל החוף הנפרד – משך כחודשיים בשנה בלבד ובשעות מסוימות וכן את הציבור הספציפי המבקש לעבור בחוף הנפרד, בדיוק באותם ימים ושעות בהן מותרת בו השהייה לבני המגדר שהוא אינו נמנה עליו. בהתחשב בהתרשמותי מעילת התביעה לצד התועלת שהניבה הגשת התובענה לרווחת הציבור, אני סבור כי יש לפסוק גמול למבקשת בסכום של 5,000 ₪ וכן שכר הטרחה לבאי כוחה, בסכום של 40,000 ₪.
5. ביתרת טענות הצדדים, גם בהודעת העדכון האחרונה שהגישה המבקשת, לא מצאתי את העוצמה הנדרשת כדי לשנות ממסקנותיי.
6. המבקשים וב"כ הגישו תצהירי הסתלקות כדין ולאור המקובץ – אני מורה כדלקמן -
7. בקשת ההסתלקות מאושרת בזאת.
8. התביעה האישית נדחית והבקשה נמחקת בזאת.
9. במקרה הנדון ועל אף מבוקשם של הצדדים, מצאתי כי יש לפרסם הודעה ביחס להסתלקות מושא ההסדר הדיוני. אך אציין, כי פרסום הודעה, ככלל, הוא עניין המסור לשיקול דעתו של בית המשפט. על בית המשפט להתחשב, בין היתר, בשאלה האם יש בפרסום תועלת לקבוצה (ר' למשל: ת"צ 1539/09 מופקדי נ' סלקום ישראל בע"מ (2.10.11); ת"צ 13675-03-09 מישורי נ' דקלה חברה לביטוח בע"מ (28.12.10); ת"צ 25204-02-10 יסביץ נ' די.בי.אס שירותי לווין בע"מ (1.12.10); ת"צ 24356-04-10 הר-עוז נ' כלל בריאות חברה לביטוח בע"מ (22.12.10)). במקרה הנדון, הפתרון הזמני בדבר המעבר העונתי שהושג ומומש אכן ראוי לפרסום על מנת להביאו, ככל הניתן, לידיעת הציבור. נוסח פרסום מוצע יובא לאישורי בתוך 7 ימים.

המזכירות תעביר עותק של פסק דין זה לידיעת הצדדים וכן לידיעת מנהל בתי המשפט לשם עדכון פנקס התובענות הייצוגיות.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ט, 26 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.