לפניי ערעור על פסק-דין של בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (כב' הדיין מ' פשיטיצקי) מיום 12.7.2017, לפיו נדחה ערר של המערער על החלטת המשיבה לדחות על הסף את פנייתו לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים.

רקע עובדתי

1. המערער הנו קטין כבן 11 שנולד בישראל בשנת 2007 להורים ששניהם אזרחי הפיליפינים. מלכתחילה, הורי המערער הגיעו לישראל ברישיון עבודה כעובדים זרים בענף הסיעוד (האם נכנסה לישראל בשנת 2000 והאב נכנס לישראל בשנת 2001). הם נישאו זה לזו בשנת 2003. בסוף שנת 2006 נפטרה מעסיקתה של אם המערער, ומאז ועד היום שוהה האם בישראל שלא כדין. אשר לאביו של המערער – רישיון העבודה שלו הוארך מעת לעת עד אמצע שנת 2006 (יוער כי קודם לכן, בשנת 2004, נעצר האב בגין שהייה שלא כדין, לאחר ששהה בארץ ללא רישיון עבודה במשך כחצי שנה). באמצע שנת 2006 הגיע האב עם מעסיקיו ללשכה הרלוונטית, והודיע על הפסקת עבודתו. באותו מעמד, הוסבר לו כי עליו לעזוב את ישראל, אולם האב נותר כאן ללא אשרה כדין. בשנת 2010 הגיש האב בקשה למקלט מדיני, ובמסגרת זו קיבל רישיון זמני שהוארך עד שנת 2011. בינואר 2011 נדחתה בקשת האב למקלט מדיני, והוא נדרש לצאת מישראל בתוך 14 ימים. עתירה שהוגשה כנגד כך, נמחקה במרץ 2011. אף-על-פי-כן, האב הוסיף להישאר בישראל שלא כדין. ביוני 2016 נולדה בישראל אחות למערער.

2. בספטמבר 2016 הגישו בני משפחת המערער (שני ההורים וכן המערער ואחותו הקטנה) בקשה להסדרת מעמדם בישראל מטעמים הומניטאריים. ביום 13.10.2016 נשלחה למשפחה החלטה מנומקת של ראשת דסק צפון, הדוחה את בקשתם על הסף משלא נמצאו טעמים הומניטאריים המצדיקים את העברת הבקשה לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית המייעצת למתן מעמד מטעמים הומניטאריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית). המערער, הוריו ואחותו הקטנה נדרשו לצאת מישראל בתוך 14 ימים. ערר פנימי שהוגש על כך, נדחה בהחלטה של מנהלת תחום אשרות וזרים מיום 27.11.2016. על כך הגיש המערער ערר לבית-הדין לעררים.

פסק-הדין של בית-הדין לעררים

3. בית-הדין לעררים דחה את ערר המערער. בפסק-הדין נקבע כי בשיטתנו המשפטית, הלידה בארץ כשלעצמה אינה מקנה מעמד ליילוד; החלטת ממשלה מס' 2183 מיום 1.8.2010 שכותרתה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" (להלן: החלטת ממשלה 2183 או: החלטת הממשלה) היוותה הסדר חד-פעמי לשעה, ולא ניתן בחלוף שנים להיבנות ממנה; התערות המערער ובני משפחתו בחברה הישראלית במשך שנים רבות בהן שהו בארץ שלא כדין, אינה מצדיקה מתן מעמד בישראל; כמו כן, המערער לא הראה נסיבות ייחודיות או הבדל מהותי בין עניינו לבין מקרים אחרים הדומים לו. בהתחשב בכל אלה, נפסק כי לא נמצאה עילה להתערב בהחלטת המשיבה שלא להעביר את בקשת המערער למתן מעמד מטעמים הומניטאריים לוועדה הבינמשרדית, הדנה רק במקרים חריגים בהם מתעוררות נסיבות הומניטאריות מיוחדות, שנקבע כי אינן מתקיימות במקרה זה. לפיכך, הערר נדחה, והמערער חויב בהוצאות בסך 5,000 ₪. בסיום פסק-הדין נקבע כי המערער ומשפחתו ייצאו מישראל בתוך 45 ימים. כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור שלפניי.

השתלשלות העניינים בערעור שבכותרת וטיעוני הצדדים בתמצית

4. לפניי התקיימו שני דיונים במעמד הצדדים: הדיון הראשון התקיים ביום 28.12.2017, במהלכו ניתנה לב"כ המערער לפי בקשתו הזדמנות לעיין בהחלטות שניתנו בעניינם של 18 קטינים ילידי 2005 שהגישו בשעתו בקשה להסדרת בתוך המועד הרלוונטי לפי החלטת ממשלה 2183, ועניינם הועבר לוועדה הבינמשרדית שהקנתה לרובם מעמד בישראל. מדובר בהחלטות שהוגשו במסגרת עמ"נ 47702-12-16 ר' ט' נ' שר הפנים (1.1.2018) שהתברר בבית-משפט זה לפני כב' השופט א' דראל. על-אף שציינתי בהחלטתי מאותו היום (28.12.2017) כי עניינו של המערער שונה מעניינם של אותם קטינים, בין היתר מאחר שהוא יליד שנת 2007 (ולא שנת 2005), ראיתי להותיר את הדיון בערעור שבכותרת תלוי ועומד בהמתנה לפסק-דינו של כב' השופט דראל בעמ"נ 47702-12-16 הנ"ל, נוכח רצונו של ב"כ המערער ללמוד מאותה פסיקה לענייננו. לאחר מתן פסק-דינו של כב' השופט דראל, הגישו שני הצדדים עיקרי טיעון משלימים, וטיעוניהם נשמעו לפניי בדיון היום (26.4.2018).

טענות בא-כוח המערער בטיעוניו בכתב ובדיונים לפניי הינן בתמצית כי דין פסק-דינו של בית-הדין לעררים להתבטל – הן מחמת היותו מנוגד לעקרון השיוויון בשים לב להחלטת ממשלה 2183; הן מחמת הניגוד לעקרון טובת הילד; הן מחמת הפגיעה בזכות לחיי משפחה; והן מחמת התוצאה הבלתי סבירה שלפי הנטען פסק-הדין מוביל אליה. בא-כוח המערער הוסיף וטען כי המשיבה ידעה לאורך השנים היכן נמצאים המערער ובני משפחתו, ולמרות זאת לא נקטה בצעדי אכיפה כנגד המשפחה. נטען כי בכך פעלה המשיבה תוך גרירת רגליים, והעמיקה את הבעייתיות שנוצרה. אשר לפסק-הדין של כב' השופט דראל שניתן בעמ"נ 47702-12-16, נטען כי המשיבה פועלת ללא הנמקה ועל-יסוד החלטות לאקוניות, כך שלא ניתן לדעת מה הבסיס למתן מעמד בנוגע לאותם 18 קטינים אליהם התייחס כב' השופט דראל בפסיקתו. לפיכך, נטען כי יש להעביר גם את עניינו של המערער לבחינה של הוועדה הבינמשרדית. מנגד, המשיבה טענה כי דין הערעור להידחות, וזאת נוכח מכלול הטעמים שפורטו בעיקרי הטיעון מטעמה ובדיונים לפניי.

לאחר שעיינתי במכלול החומר שבתיק ובחנתי את טענות הצדדים על-רקע אמות-המידה הנורמטיביות החלות על העניין, אני סבורה כי דין הערעור להידחות. להלן טעמיי לכך.

דיון והכרעה

5. בא-כוח המערער התייחס בחלקים נרחבים של כתב הערעור להחלטת ממשלה 2183, וטען בין היתר כי ההסדר שנקבע בהחלטת הממשלה האמורה אינו מידתי מבחינת אופיו החד-פעמי, ומבחינת הגדרת הקבוצה המצומצמת עליה הוא חל. בהתייחס לכך אבהיר כבר בפתח הדברים כי לפי לשונה, החלטת הממשלה 2183 היוותה הסדר חד-פעמי שנקבע לשעה ביחס לקבוצה מסוימת שהוגדרה במסגרתה, תוך שצוין במפורש בסעיף 10 להחלטה כי אין בה כדי לשנות ממדיניות הממשלה. החלטה זו אינה בתוקף מזה מספר שנים. הערעור שלפניי אינו ההליך המתאים לתקוף את תוכן החלטת הממשלה האמורה (השוו: פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 המחריג מהחוק החלטות ממשלה). כך בוודאי, בחלוף שנים ארוכות מעת מועד מתן החלטת הממשלה האמורה מיום 1.8.2010, ולאחר שההחלטה עמדה לביקורת בג"צ בהיבטים שונים (ראו למשל: בג"צ 5893/10 ילדים ישראלים נ' ממשלת ישראל (17.8.2010)).

6. נקודת המוצא לצורך הדיון לפניי היא כי משפחת המערער מעולם לא הגישה בקשה להסדרת מעמד מכוח החלטת הממשלה 2183 ולא בכדי, שכן המערער אינו נכלל בגדרי אותה החלטה: ראשית, המערער נולד ביום 2.7.2007, בעוד החלטת הממשלה חלה על ילדים ילידי שנת 2004 ואחורה. שנית, בספטמבר 2009 (תחילת שנת הלימודים תש"ע) המערער היה בגיל שנתיים בלבד, ולכן לא למד במערכת החינוך הממלכתית בישראל לרבות בגן חובה, ובספטמבר 2010 הוא היה כבן שלוש ולכן לא היה רשום ללימודים בכיתה א' או בכיתה גבוהה יותר – זאת, בניגוד לנדרש בסעיף 1 להחלטת הממשלה. שלישית, בעת קבלת החלטת הממשלה 2183 בשנת 2010, המערער שהה בישראל כשלוש שנים מאז לידתו כאן בשנת 2007 (ולא במשך 5 שנים ומעלה, כנדרש בסעיף 1 להחלטת הממשלה). אוסיף כי מאחר שהמערער נולד ביולי 2007 בעוד החלטת הממשלה עסקה בילדים ילידי 2004 ואחורה, הרי ספק רב אם בהיבט הגיל, כשלעצמו, היה כדי להכליל את המערער בגדר ה"מקרים הגבוליים", שניתן היה לבוחנם באופן פרטני לפי סעיף 13(ו) להחלטת הממשלה. נראה, אפוא, כי העדר הגשת בקשה בשעתו מטעם המערער לפי החלטת הממשלה 2183, אינה מקרית ותואמת את לשונן הברור של הוראות אותה החלטה, שכאמור כבר אינה בתוקף מזה מספר שנים. על רקע זה, הבקשה שראו להגיש הורי המערער למשיבה בשנת 2016, הנה בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים והיא זו העומדת במרכז דיוננו.

7. כידוע, שיקול-הדעת הנתון בידי שר הפנים (או מי שהוסמך על-ידו) בסוגית מתן אשרות לישיבת קבע לזרים הוא רחב, ונובע מאופי הסמכות ומריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (ראו: סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952). לאורך השנים, מדיניות משרד הפנים לעניין הענקת אשרות ורישיונות ישיבה בישראל היא מצמצמת ומרוסנת, לפיה אין להעניק לזרים אשרות לישיבת קבע בארץ, אלא במקרים חריגים ובהתקיים שיקולים מיוחדים (ראו: עע"ם 1692/11 אורלה נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (9.11.2011)). יוזכר כי כאשר מדובר בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים על רקע העדר עמידה בקריטריונים הקבועים בנהלים שונים לקבלת מעמד, הרי שיקול-הדעת הנתון בידי הגורם המוסמך הוא רחב במיוחד, בשים לב לכך שעסקינן בבקשה להסדרת מעמד לפנים משורת הדין. בהתחשב בכך, בית המשפט יתערב בשיקול-דעת זה רק במקרים מצומצמים וחריגים, כאשר נפל בהחלטה פגם חוקי חמור באופן הפעלת שיקול-הדעת או בתקינות ההליך, היורד לשורש העניין ומחייב התערבות (לסקירת מקיפה של הפסיקה החלה בהקשר זה, ראו: עמ"נ (י-ם) 8578-07-15 פלונים נ' משרד הפנים (10.9.2015) מפי כב' סגן-הנשיא י' נועם, ומכלול האסמכתאות המובאות שם).

לפי נוהל מס' 5.2.0022 שכותרתו "הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים", הרי עוד בטרם מועברת בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים לעיונה של הוועדה הבינמשרדית (שהיא בבחינת גורם מייעץ למנכ"ל רשות האוכלוסין), נבחנת הבקשה על-ידי ראש הדסק על-מנת להכריע: "האם על-פניו מדובר בבקשה אשר לא מעלה טעמים הומניטאריים ויש לדחות את הבקשה על הסף, או שיש מקום להעביר את הבקשה לדיון בוועדה הבינמשרדית" (סעיף ו(1) לנוהל הנ"ל). בהתאם לפסיקת בית-המשפט העליון, על-מנת שראש הדסק יעביר בקשה לוועדה הבינמשרדית, די שהיא תעלה "סיכוי מסוים" לקבלתה בשל קיומם של טעמים הומניטאריים לכאוריים. היינו, די בכך שאין מדובר בבקשה אשר מראש ברור כי הדיון בה יהווה בזבוז לא מוצדק של משאבי ציבור (ראו: עע"מ עע"מ 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (9.3.15)).

כאשר מדובר בבקשה להסדרת מעמד מטעמים הומניטאריים הנוגעת לעניינו של קטין כדוגמת המערער שאינו עומד בתנאי החלטת ממשלה 2183, אך טוען לקיומם של טעמים הומניטאריים נוכח לידתו בארץ, שהייתו כאן לאורך שנים, התערותו בחברה הישראלית והעובדה כי אינו מכיר מקום אחר פרט לישראל – נקבע בפסיקתו של בית-המשפט העליון כי על-מנת שיקום טעם הומניטרי המצדיק העברת הבקשה לדיון בוועדה הבינמשרדית, יש צורך בסיכוי מסוים ל"דבר מה נוסף" שהוא בבחינת "טעם הומניטארי מיוחד" במישור הלכאורי, המבחין בין מבקש המעמד, לבין יתר הילדים שנולדו בארץ לשוהים בלתי חוקיים, גדלו והתערו בחברה הישראלית, אולם אינם עומדים בתנאי החלטת ממשלה 2183. התפיסה היא כי עצם העובדה שקטין נולד בישראל והוא שוהה בה כל ימי חייו ואף נוצרו לו זיקות רבות לה, אינה מקימה כשלעצמה טעם הומניטארי מיוחד לקבלת מעמד, ולפיכך נדרש סיכוי מסוים ל"דבר מה נוסף", בבחינת "טעם הומניטרי מיוחד" לכאורי, כדי להצדיק את העברת העניין לדיון בוועדה הבינמשרדית (ראו: עע"מ 5774/14 פלוני נ' מדינת ישראל (28.1.2015); עוד ראו והשוו: עע"מ 1086/09 קרוז נ' שר הפנים (7.7.09)).

8. בנסיבות המקרה דנן, סבר בית-הדין לעררים כי לא מתקיימות בעניינו של המערער נסיבות הומניטאריות מיוחדות בבחינת "דבר-מה נוסף" מעבר לקשיי הגירה; וכי בהתאם לאמות-המידה החלות על העניין, אין עילה להתערבות בהחלטה המנהלית לדחייה על הסף של בקשת המערער להסדרת מעמדו מטעמים הומניטאריים. קביעות אלה בדין יסודן, ולא נמצא לי יסוד להתערב בהן.

אכן, המערער נולד בישראל, חי בה במשך כל 11 שנות חייו, הוא דובר עברית, לומד במוסדות החינוך הישראליים ומעורה בחברה בישראל (לכתב הערעור צורפו אישור לימודים ותעודת הערכה של סוף שנת הלימודים תשע"ו). מרכז חייו של המערער הוא, אפוא, בישראל. הוא גדל כאן כישראלי, ונטען כי אין לו שפה אחרת או תרבות אחרת, וכי הוא חסר קשר למדינת האזרחות של הוריו – הפיליפינים. בא-כוח המערער לא הגיש חוות-דעת בדבר נזקים שייגרמו למערער אם יורחק מישראל. יחד עם זאת, אף ללא תיעוד כאמור, נכונה אני להניח כי מדובר במעבר שמטבע הדברים יהיה כרוך בקשיים ניכרים עבור הקטין ובני משפחתו במישורי חיים מגוונים (רגשיים-נפשיים, חברתיים, תרבותיים, כלכליים ועוד). במובן זה, בקשתו של המערער כוללת בתוכה היבט הומניטארי, והיא אינה פשוטה מן הבחינה האנושית. ואולם בכך אין די, שכן בהתאם לפסיקה החלה על הסוגיה, יש צורך בנתון ייחודי ולו במישור הלכאורי, שבכוחו לאפיין את עניינו של המערער כמקרה הומניטארי מיוחד המצדיק דיון בוועדה הבינמשרדית, כגון: מחלה קשה או נכות של הקטין; מקרים בהם הקטין אינו גדל עם שני הוריו; מקרים בהם הורי הקטין הם ממדינות מוצא שונות, ועוד (ראו בעניין זה: עע"מ 1086/09 קרוז הנ"ל, פסקה 9). נתון מייחד מסוג זה אינו בנמצא בעניינו של המערער, ולפיכך לא קמה עילה להתערבות בפסק-הדין שדחה את הערר על החלטת המשיבה.

9. בא-כוח המערער הוסיף וטען לפניי כי המשיבה נמנעה מלנקוט באמצעי אכיפה כנגד בני משפחת המערער ששהו בישראל שלא כדין במשך שנים ארוכות, וכי "גרירת רגליים" זו של המשיבה העמיקה את השבר בו מצויים המערער ומשפחתו כיום נוכח סכנת ההרחקה מישראל. לטענה זו אין מקום. עיון בחומר שבתיק מעלה כי אם המשפחה שוהה בישראל שלא כדין שנים ארוכות. אשר לאב המשפחה - בשימוע שנערך לו בשנת 2004, הוא טען כי הוא שוהה בארץ בגפו (למרות שבאותה תקופה כבר היה נשוי לאם המערער). בריאיון שנערך לאב בינואר 2010 בעקבות בקשתו למקלט מדיני, הוא טען שהוא רווק ללא ילדים וללא משפחה בישראל (למרות שבאותה תקופה המערער כבר נולד), והסביר כי הסיבה בגינה הוא מעוניין לשהות בישראל היא כלכלית. למרות שבקשת האב למקלט מדיני נדחתה בינואר 2011 והוא נדרש לצאת מישראל בתוך 14 ימים, ולמרות שעתירתו כנגד כך נמחקה במרץ 2011, האב ויתר בני המשפחה נותרו בישראל שלא כדין. לוּ הייתה המשפחה עוזבת את ישראל כבר אז, מידת ההתערות בארץ של המערער (שהיה אז כבן 4) הייתה פחותה באופן משמעותי, וכך היו פוחתים גם הקשיים הכרוכים בהרחקת המערער מישראל כיום. בנסיבות אלה, הטענה לפיה התנהלות המשיבה היא שהביאה למצבו הנוכחי של המערער נעדרת הצדקה, בשים לב להתנהלות הוריו של המערער ששהו בישראל שנים ארוכות שלא כדין.

10. בא-כוח המערער הפנה בטיעוניו לעקרונות רחבים של טובת הילד והזכות לחיי משפחה. בעניין זה כבר נפסק כי בתחום דיני הכניסה לישראל, כמו בתחומי משפט נוספים, טובת הילד היא שיקול חשוב שיש להתחשב בו, אך אין בו בהכרח כדי להכריע. מדיניות ממשלת ישראל שאושרה בפסיקת בתי-המשפט לאורך השנים, היא כי קטין אינו זכאי למעמד מכוח לידה או מכוח שהייה בישראל שעה שהוריו אינם זכאים למעמד דומה, שכן: "קטין תלוי בהוריו, ואין הוריו נתלים בו" (ראו והשוו: בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 518 (1992); עוד ראו: תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974). מדיניות זו אינה מתעלמת מטובת הילד, אולם בהעדר טעמים הומניטריים חריגים ומיוחדים, היא נותנת משקל עדיף לאינטרסים ציבוריים אחרים, ובהם שמירה על אכיפת החוק והגנה מפני התוצאות השליליות של שהייה בלתי-חוקית בישראל. מסיבה זו גם נפסק כי שהייה ארוכת שנים בישראל שלא כדין (וזהו המצב בנוגע למשפחת המערער), מהווה שיקול ממשי כנגד קבלת בקשה להסדרת מעמד מטעמים הומניטאריים, על-מנת שחוטא לא ייצא נשכר (ראו: עע"מ 1692/11 אורלה נ' מדינת ישראל (9.11.2011)).

בכל הנוגע לטענת בא-כוח המערער בדבר פגיעה שלא כדין בזכות לחיי משפחה – יוזכר כי בנסיבות המקרה דנן זכות זו אינה מחייבת את מימוש חיי המשפחה בתחומי ישראל דווקא. זאת ועוד; הרחקה מישראל אין משמעותה חלילה ניתוק של המערער מהוריו ומאחותו הקטנה (שאף הם חסרי מעמד בישראל), והיחידה המשפחתית תוכל להתקיים במאוחד במדינת המוצא המשותפת לשני ההורים בפיליפינים.

11. בא-כוח המערער הוסיף וטען לפגיעה שלא כדין בזכות לשוויון. בהקשר זה, נטען כי במסגרת שקילת הטעמים ההומניטאריים, יש להתחשב בכך שקטינים אחרים שנולדו בארץ לשוהים שלא כדין ונכללו במסגרת התנאים של החלטת ממשלה 2183, זכו למעמד בישראל בעקבות אותה החלטה. נטען כי אין שוני מהותי בין בני הקבוצה שהגישו בשעתו בקשות להסדרת מעמד במסגרת "חלון ההזדמנויות" שנפתח בשנת 2010 בעקבות החלטת הממשלה הנ"ל ובקשתם התקבלה, לבין המערער (וילדים נוספים) שהגישו בקשתם בשנת 2016 ונדחו על הסף. בהתייחס לטענה זו, אין לי אלא להפנות לדברים שנאמרו בהקשר דומה מפי כב' השופט ע' שחם בפסק-דינו בעת"מ (י-ם) 8045-08-12 פלוני נ' משרד הפנים, פסקאות 7-9 (3.1.2013), אשר ערעור עליו נדחה בעע"ם 985/13 פלוני נ' מדינת ישראל (3.10.2013):

"ההחלטה האמורה (החלטת ממשלה 2183 – ד.כ.ל) הינה חריג למדיניות הכללית הנוגעת למתן מעמד במדינת ישראל. כפי שנקבע בה (סעיף 10), מדובר ב'הסדר חד פעמי לשעה הנעשה לפנים משורת הדין, ומשכך אין בה כדי לשנות את מדיניות הממשלה לעניין זה'. במהותה, טענת העותרים היא כי יש לראות בעניינם מקרה חריג, המצדיק להחיל עליהם הסדר דומה, חרף העובדה שההחלטה עצמה אינה חלה על עניינם. יוצא, כי הטענה היא לחריג מסדר גודל שלישי: חריג להחלטה, המהווה בעצמה חריג למדיניות, אשר היא עצמה מאפשרת קבלת מעמד במקרים חריגים. על מנת להצביע על חריג כאמור, על העותרים להראות נסיבות יוצאות דופן וייחודיות עד מאד.

...העותרים אינם עומדים בנטל זה, ולו לכאורה. במצב זה, העתירה אינה מצביעה, ולו לכאורה, על נסיבות העשויות להצדיק דיון בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

... גישה אחרת עלולה להוביל למצב, שבו החריג יהפוך לכלל, באין נתון ייחודי המאפשר להבחין בין המקרים השונים הבאים לפיתחה של הרשות ... יש בו כדי לעקר מכל תוכן ממשי את האפשרות להנהיג מדיניות מעשית בכל תחום שהוא. הדברים אמורים גם בתחום ההגירה, בו אנו עוסקים במקרה זה".

12. אשר לפסק-דינו של כב' השופט דראל בעמ"נ 47702-12-16 הנ"ל עליו ניסה בא-כוח המערער להישען בטיעוניו – באותו פסק-דין קבע כב' השופט דראל מנימוקים שפורטו שם בהרחבה, כי חל שינוי במדיניות משרד הפנים ביחס ליישומה של החלטת הממשלה 2183, כך שזו תחול גם על ילדים העולים לגן חובה בשנת הלימודים התשע"א (קרי- קטינים ילידי שנת 2005). המקרה דנן אינו דומה בנסיבותיו לאלה שנדונו באותו פסק-דין, שכן המערער הוא יליד שנת 2007 (ולא שנת 2005), כאשר החלטותיו של המשיב הן מנומקות והתייחסו לגילו של המערער. מסיבה זו, ראה כב' השופט דראל לדחות בשעתו את בקשת בא-כוח המערער לאיחוד הדיון בערעור שבכותרת ביחד עם עמ"נ 47702-12-16 הנ"ל, בקובעו כי: "איני סבור כי קיימות שאלות משותפות של עובדה ומשפט". בא-כוח המערער לא הניח תשתית מתאימה המלמדת על שינוי מדיניות לפיה ניתן מעמד לקטינים אחרים ילידי שנת 2007 בנסיבות דומות לאלה של המערער, מכוח החלטת הממשלה או מכוח דין אחר. ממילא, המערער אינו יכול להיבנות מפסק-דינו של כב' השופט דראל שהתייחס לקטינים ילידי שנת 2005 בלבד. מסקנה אחרת תוביל לפריצה מוחלטת של קריטריון הגיל בהחלטת ממשלה 2183, ללא בסיס לכך (ראו והשוו: דברי כב' השופט ע' שחם בעמ"נ 28104-07-17 אסקנן נ' מדינת ישראל, פס' 16 (28.1.2018)).

יתרה מזאת; בחינת פסיקתם של בתי המשפט מעלה כי במקרים דומים לעניינו של המערער, נדחו על-הסף בקשות להסדרת מעמד מטעמים הומניטריים של ילדי שוהים בלתי חוקיים שנולדו בישראל, לרבות ילידי שנת 2007 (ראו למשל: עמ"נ (י-ם) 27324-09-15 פלוני נ' משרד הפנים (7.2.2016)). בהתחשב בכך, לא מצאתי יסוד לטענת ההפליה הפסולה בין שווים.

סוף דבר

13. נוכח מכלול הטעמים האמורים, דין הערעור להידחות, אך זאת בכפוף להערה הבאה:

מאחר שעסקינן בקטין החי בישראל מעת לידתו כאן במשך 11 שנים, והוא מצוי כעת באמצע שנת הלימודים בבית-הספר היסודי, נראה כי יש ליתן משקל ממשי לעקרון טובת הילד בכל הנוגע לקביעת זמן ההתארגנות הנדרש טרם ההרחקה מישראל, באופן שיתאפשר למערער לסיים את שנת הלימודים הנוכחית בארץ (ראו והשוו: עת"מ (י-ם) 8045-08-12 פלוני הנ"ל, פסקה 17). בהתחשב בכך, אני קובעת כי על המערער ובני משפחתו לצאת מישראל עד יום 15.7.2018.

נוכח ההוצאות שהוטלו על המערער בפסק-הדין נשוא הערעור, לא ראיתי ליתן צו להוצאות בהליך זה. העירבון, ככל שהופקד, יוחזר למפקידו (בכפוף להעדר מניעה אחרת בדין).

המזכירות תמציא פסק-הדין לבאי-כוח הצדדים.

ניתן היום, י"א אייר תשע"ח, 26 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.