1. התובעת נפגעה בשתי תאונות דרכים שבעטיין נגרמו לה נזקי גוף. התביעה לפניי היא לאומדן נזקיה, הכל לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") והתקנות שמכוחו.
2. התאונה הראשונה אירעה ביום 1.9.2015 בזמן עבודתה של התובעת כמלוות הסעות תלמידים. ביום התאונה, עת ירידתה מרכב ההסעות, החליקה כף רגלה והסתובבה (להלן: "התאונה הראשונה"). תאונה זו הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. הנתבעת 1 ביטחה בזמנים הרלבנטיים לתובענה את רכב ההסעות בביטוח חובה.
3. התאונה השנייה אירעה ביום 20.8.2016, כאשר התובעת נפגעה מרכב בהיותה הולכת רגל עת חצתה מעבר חצייה (להלן: "התאונה השנייה"). בזמנים הרלבנטיים לתאונה זו, ביטחה הנתבעת 4 את הרכב הפוגע בביטוח חובה.
4. אין מחלוקת כי התאונה השנייה היא תאונת דרכים כמשמעה לפי חוק הפיצויים. ביחס לתאונה הראשונה, תחילה כפרה הנתבעת 1 בסיווג האירוע כתאונת דרכים, ואולם כפירה זו נזנחה בהמשך ההליך, ולמצער, בכתב סיכומי הנתבעים 1 ו-2. המחלוקת המרכזית בהליך אם כן, היא בשאלת אומדן נזקי התובעת עקב שתי התאונות.

תמצית טענות הצדדים

1. התובעת, ילידת שנת 1951 (בת 70 כיום), טוענת בין השאר, כי בתאונה הראשונה, היא נפגעה בברך שמאל ונגרם לה קרע במיניסקוס. לאחר מכן, היא החלה לסבול מכאבים עזים בברך שמאל וברגל, התקשתה ללכת, סבלה מצליעה ומחוסר יציבות ונזקקה למקל הליכה על מנת להתנייד. עקב תאונה זו ופגיעתה, היא נאלצה להפסיק את עבודתה ולפרוש לפנסיה מוקדמת. בתאונה השנייה, עקב פגיעתה, היא פונתה באמבולנס לבית החולים ושם אובחנו אצלה שברים בעמוד השדרה ובעצם הזנב. התובעת אושפזה עד יום 29.8.2016, ומיד לאחר מכן, הועברה להמשך אשפוז ושיקום במרכז רפואי שיקומי עד יום 20.10.2016. היא אושפזה למעלה מחודשיים (63 יום).
2. התובעת טוענת, כי התאונה השנייה החמירה את מצבה הרפואי בצורה משמעותית, כך שבנוסף לפגיעה ברגל ובברך השמאלית, היא סבלה וסובלת עד היום מכאבים וממוגבלות של עמוד השדרה. היא נעזרת בחגורת גב עם ברזלים ומתקשה מאוד בתפקוד היומיומי ובכלל זה, היא מתקשה להתכופף, לגרוב גרביים ולנעול נעליים. כמו כן, היא מתקשה לעמוד, לבשל, להרים חפצים, להוציא דברים מארונות נמוכים וממגירות, להתקלח לבד, לערוך קניות, לסדר את הבית, לשטוף כלים וכל פעולה הכרוכה במאמץ על הרגל או על הגב. היא גם אינה מסוגלת לצאת לבדה ותלויה בעזרת הזולת.
3. הנתבעים 1 ו-2 טוענים מנגד, כי פגיעתה של התובעת בתאונה הראשונה הייתה קלה ולא הצדיקה עזרת צד שלישי. עדויותיהן של התובעת ושל בתה במשפט היו מגמתיות תוך התעלמות מממצאים מגובים בתיעוד הרפואי וכן התעלמות מעבר רפואי משמעותי שאינו קשור לתאונות, הכל מתוך ניסיון ליחס את הכל לתאונות. בכל אופן, לאחר התאונה הראשונה המשיכה התובעת לדרכה מבלי שתפנה לחדר מיון או להיזקק לטיפול רפואי. התובעת פנתה לראשונה ל"טרם" שעות לאחר אירוע התאונה. מדובר בפגיעה קלה ושכיחה. התובעת טופלה באופן שמרני במשככי כאבים ועברה רק שמונה טיפולי פיזיותרפיה. בדיקותיה העלו שהברך יציבה וכי התובעת אינה סובלת מחוסר יציבות. ביחס לקרע במיניסקוס, היה ניתן לטפל בו ניתוחית אך התובעת בחרה שלא לעשות כן.
4. הנתבעים 3 ו-4 טוענים, כי התאונה השנייה הייתה תאונה קלה מאוד והנכות שנותרה בגינה היא על עצם קיומו של שבר ללא כל השפעה תפקודית על התובעת, מה גם שחלק מהנכות מתייחס לעברה הרפואי. אמנם אושרו לתובעת לסירוגין תשלומי גמלת סיעוד על-ידי המל"ל, אך לדעת הנתבעים 3 ו-4, אין כל קשר בין התאונה לבין גמלת הסיעוד האמורה זולת אותה גמלה ששולמה לה למשך חודשים ספורים לאחר התאונה (מחודש 12/2016 עד חודש 03/2017).

ראיות הצדדים

1. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית שלה ושל בתה. שתיהן העידו במשפט. מטעם הנתבעים 1 ו-2 הוגשו מסמכים רפואיים מתיקה של התובעת וגם תעודות עובד ציבור (להלן: "תע"צים") מתביעות התובעת בענף עבודה וענף סיעוד. גם הנתבעים 3 ו-4 הגישו מסמכים רפואיים רבים מתיקים של התובעת במספר מוסדות רפואיים וגם תע"צים.

הנכות הרפואית

1. כאמור, התאונה הראשונה הוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה. לתובעת נקבעה ביום 15.11.2017 על-ידי ועדה רפואית לעררים, נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הקרע במיניסקוס בברך שמאל, לפי סעיף 48(2)(ז)(2) בתוספת שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), זאת בתחולה מיום 3.4.2016. כמו כן, הוועדה החילה באופן מלא את תקנה 15 בתקנות המוזכרות מאחר ומצאה שהתובעת אינה מסוגלת לשוב לעבודתה. על כן, הנכות הצמיתה במל"ל עומדת על 15%. הוועדה הרפואית קבעה גם כן נכויות זמניות: נכות בשיעור של 50% מיום 1.12.2015 ועד יום 1.1.2016 (חודש) ונכות בשיעור 30% מיום 2.1.2016 ועד יום 2.4.2016 (3 חודשים).
2. ביחס לתאונה השנייה, מינה בית המשפט ביום 9.5.2018 את ד"ר מיכל עמית-כהן כמומחית רפואית מטעמו בתחום האורתופדיה. המומחית בדקה את התובעת ביום 23.7.2018 ונתנה את חוות דעתה הרפואית ביום 9.11.2018.
3. לפי חוות הדעת, בעת בדיקתה, התלוננה התובעת בגין כאבים תדירים בגב מסביב לשבר ומכאבים באזור עצם הזנב. התובעת הסבירה כי הכאבים מגבילים אותה בפעילות ולכן היא משתמשת בחגורת גב. בכל אופן, לאחר בדיקתה ועיון בחומר הרפואי שהונח לפניה, ציינה המומחית, כי נמצאה רגישות אצל התובעת מסביב לחוליה L1 עם הגבלה קלה בתנועה. כמו כן, בשל עבר רפואי העריכה המומחית, כי לעניין עמוד השדרה המותני, יש לחלק את הנכות. בהתייחס לעצם הזנב, ציינה המומחית שהתובעת סבלה משבר "בקוקסיס" (עצם הזנב) בעקבותיו היא טופלה באופן שמרני, ואולם עודנה קיימת רגישות מקומית קלה.
4. המומחית העריכה בחוות דעתה, כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בגין הגבלת התנועה המותנית בשיעור 15%, לפי סעיף 37(7) בתקנות המל"ל, באמצע בין סעיף קטן (א) לסעיף קטן (ב). המומחית העריכה שיש לחלק את שיעור הנכות האמורה בין עברה הרפואי לבין התאונה, בחלקים שווים. עוד היא העריכה, כי בגין הרגישות בעצם הזנב לאחר שבר, נותרה אצלה נכות צמיתה בשיעור 3%, לפי סעיף 35(1)(ב) בתקנות המוזכרות, בחלקו. בנוסף העריכה המומחית שהתובעת סבלה מנכויות זמניות: בשיעור 100% למשך 6 שבועות ובשיעור 50% למשך 6 שבועות נוספים.
5. ביום 20.11.2018 שלח בא-כוח התובעת שאלות הבהרה למומחית, עליהם היא השיבה ביום 9.12.2018. התובעת טוענת, כי במסגרת תשובותיה, הסכימה המומחית ששבר בחוליה L1 כשלעצמו מקנה נכות בשיעור 5%, ולכן היה מקום לקבוע לתובעת נכות נפרדת נוספת בגין השבר האמור ולהעלות את שיעור הנכות בהתאם. ברם, לאחר שעיינתי שוב בחוות הדעת ובתשובות המומחית לשאלות ההבהרה, לא מצאתי לקבל את טענת התובעת בנדון, מאחר והמומחית הבהירה בתשובה על השאלה הראשונה כי הגבלת התנועה קשורה הן בשבר הן בחבלה. השבר ללא הגבלה בתנועה מקנה 5% אך הבהירה גם כי חלק ניכר מההגבלה קשור לעברה הרפואי של התובעת. מכאן, שיעור הנכות 7.5% שמיוחס לתאונה כבר כולל בתוכו את ה-5% בגין השבר ואין מקום לתוספת כלשהי.
6. בכל אופן, המומחית לא נתבקשה על-ידי מי מהצדדים להעיד לעניין חוות דעתה הרפואית. על כן, נכותה הרפואית של התובעת בגין התאונה הראשונה היא 10% (בברך) ונכותה המשוקללת בגין התאונה השנייה היא 10.275% (בגב ובעצם הזנב). ביחד, שיעור הנכות המשוקלל הוא 19.247%.

הנכות התפקודית

1. התובעת טוענת, כי נוכח אופי הפגיעות מהן היא סובלת, יש להעמיד את שיעור נכותה הרפואית על 100%. עובר לתאונות היא הייתה אישה נמרצת ותפקדה באופן עצמאי, עבדה כמלווה בהסעות של ילדים עם צרכים מיוחדים (לרבות סיוע והרמה בעלייה לרכב או ירידה ממנו, וגם בהושבת הילדים) וטיפלה בנכדיה בזמנה החופשי. היא הייתה מסוגלת לבצע פעולות יומיומיות פשוטות, לנקות, לסדר, לערוך קניות ולא נזקקה לליווי חיצוני. לאחר התאונות, עצמאותה נלקחה ממנה ובמקרה דנן יש להחיל את עקרון "הגולגולת הדקה" נוכח עברה. לולא הפגיעות בתאונות, התובעת הייתה ממשיכה לעבוד עד היום בשל אהבתה למקצועה, ובכלל, בשל אהבתה לעבוד בסביבת ילדים.
2. התובעת טוענת, כי לאחר התאונה הראשונה וכתוצאה ממנה, היא נעדרה מעבודתה לתקופה ממושכת ועל אף ניסיונותיה לשוב לעבודה היא לא הצליחה לאור המגבלה והכאבים בברך. כיום, היא נזקקת למקל הליכה או הליכון. היא אינה מסוגלת לבצע פעולות פשוטות שבעבר נהגה לבצען כמו הליכה, רחצה, הלבשה, בישול, ניקיון וסדר או עריכת קניות, ולכן היא נשענת על עזרת בנותיה בעניין זה. נוסף לזאת, היא סובלת מכאבים ולשם כך היא נוטלת משככי כאבים משמעותיים.
3. הנתבעים 1 ו-2 טוענים מנגד, כי עובר לתאונה הראשונה, סבלה התובעת ממכלול של בעיות רפואיות אשר פגעו והשפיעו על תפקודה. בנוסף, היא נפגעה גם בתאונה השנייה שהיא תאונה משמעותית יותר ובעקבותיה אושפזה גם לצורך שיקום לתקופה ממושכת. בכל אופן, למעט אזכור בודד מיום 3.8.2017, אין כמעט בחומר הרפואי עדות לתלונות מהברך. מכאן, לפגיעה בברך אין השפעה תפקודית. העובדה לפיה לתובעת אושר על-ידי המל"ל סיוע באמצעות מטפלת בית (מט"בית") וגמלת סיעוד, אינו קשור לתאונה הראשונה. התובעת פנתה למל"ל בנדון רק לאחר התאונה השנייה.
4. הנתבעים 3 ו-4 טוענים, כי הנכות שנקבעה לתובעת עקב התאונה השנייה אינה תפקודית וכל תלונותיה קשורות לבעיותיה הרפואיות האחרות. התובעת היא אישה מבוגרת, שסובלת מבעיות רקע רבות שהן אלו אשר גורמות לה קשיים בתפקודה הכללי. הכחשות התובעת ובנותיה את הביקורים אצל הרופאים ואת האמור בחומר הרפואי, תמוהה ויש להטיל בהן ספק. הקושי התפקודי הקל שלאחר התאונה, מקבל ביטוי בגמלה הזמנית שקיבלה התובעת בענף סיעוד במל"ל בסוף שנת 2016. בכל מקרה, אין קשר בין הגמלה הזמנית שקיבלה לאחר מכן מהמל"ל לבין התאונה השנייה, והערכות התלות שערך המל"ל לפני אישור הגמלאות מוכיחות העדר קיומו של קשר כזה.
5. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, סבורני כי יש לקבוע הלימה מלאה בין הנכויות הרפואיות של התובעת לבין הנכות התפקודית.
6. בניגוד לטענות הנתבעים, אמנם שיעורי הנכויות שנקבעו אינם גבוהים במיוחד, ואולם אין מדובר בפגימות קלות בטיבן או במקומותיהן. טיב הפגיעות (פגיעה בברך, בגב המותני ובעצם הזנב), לצד הכאבים הנלווים להן ותלונותיה העקביות של התובעת בנדון (כך למשל: התובעת העידה כי עד יום זה היא "סובלת" וגם "לא יכולה" ללכת עקב התאונה הראשונה – שורות 24-23, עמוד 10), הרי מדובר בנכויות באיברים מרכזיים ובעלות השלכות תפקודיות. עדויות התובעת ובתה בנוגע לקשיים התפקודיים שלה, הותירו רושם אמין, מה גם שהנתבעים לא הניחו תשתית ראייתית משכנעת לפיה התובעת יכולה לתפקד באופן עצמאי ובצורה טובה מזו המתוארת על-ידה בתצהירה.
7. התובעת העידה בתצהירה (סעיף 6): "מאז התאונה (התאונה הראשונה - ההוספה שלי מ.ח.י) אני סובלת מכאבים עזים בברך ובכלל ברגל, מתהלכת בצליעה וסובלת מאי יציבות של הברך והרגל ומוגבלת מאד בניידות ולרבות בעמידה והליכה, בירידה ובעליה של מדרגות, ואני נעזרת במקל הליכה באופן קבוע".
8. הפגיעה עקב התאונה השנייה התבטאה במגבלה יותר משמעותית סמוך לאחר התרחשות התאונה. התובעת העידה (סעיף 12): "בעקבות התאונה השנייה טופלתי במחוך, אותו נאלצתי ללבוש כל הזמן במשך כמעט 3 חודשים והייתי מאושפזת זמן רב בביה"ח ולאחר מכן בשיקום. הייתי במצב שלא יכולתי לעשות שום דבר לבד ובגלל זה לא הייתה ברירה אלא להשאיר אותי באשפוז".
9. ביחס לתקופה שלאחר שתי התאונות, העידה התובעת בתצהירה (סעיף 14), כי בנוסף לפגיעה בברך, היא סובלת מכאבים וממגבלות לאורך עמוד השדרה; לדבריה: "יש לי רגישות וכאבים גם בעצם הזנב. עד היום אני נעזרת בחגורת גב (עם ברזלים) ומתקשה מאד בתפקוד היומיומי ובכלל זה מתקשה להתכופף, לגרוב גרביים ולנעול נעליים, לעמוד, לבשל, להרים דברים, להוציא דברים מארונות נמוכים ומגירות, לקלח את פלג הגוף התחתון, לערוך קניות, לנקות את הבית, לשטוף כלים וכל פעולה הכרוכה במאמץ על הרגל או על הגב".
10. מנגד, לא מצאתי להעמיד את הנכות התפקודית עקב התאונות על שיעור שהוא גבוה משיעור הנכות הרפואית המשוקלל. שכן, כפי שעולה מהחומר הרפואי הרב שהציגו הנתבעים ביחס לעברה של התובעת – ואשר רובו ככולו לא נסתר – לתובעת קיים עבר רפואי משמעותי שקדם לתאונות או לאחריהן ואינו קשור אליהן. בין היתר (ראו סיכום רפואי של קופת החולים מיום 20.5.2020, הוגש ביום 3.12.2020): התובעת סבלה וסובלת ממחלות כרוניות כמו סכרת, יתר לחץ דם, פיברומיאלגיה, בעיות בעיניים, כאבי ראש, שומנים בדם, בעיות קרדיולוגיות, בצקות ברגליים, בעיות בזיכרון, תסמונת חרדתית, ועוד.
11. על כך אוסיף, כי במועד התאונה הראשונה הייתה התובעת בת 64 וכיום היא בת 70. נתונים אלה (העבר הרפואי והגיל) לצד שיעורי הנכויות הרפואיות שאינם גבוהים יחסית, מכל אלה מתחייבת המסקנה הסבירה ביותר בנסיבות העניין, לפיה מצבה הרפואי כיום של התובעת וקשייה בביצוע פעולות פיזיות, בלשון המעטה, אינו נובע רק מהתאונות מושא ההליך, אלא בעיקרו הוא נובע מנתוניה התחלואתיים שאינם קשורים לתאונות. נכון, הנכויות שהתווספו הן באו על רקע רפואי משמעותי. הן אמנם "החריפו" את קשיי התובעת אך לא יצרו אותן, ודאי לא באופן מלא. לעניין זה, לא מדובר "בגולגולת דקה" מאחר ובעיותיה הרפואיות של התובעת היו קיימות וידועות לפני התאונות ואלו האחרונות לא גרמו לפריצת מה מהמחלות הקודמות. לפיכך, אין מקום "להעמיס" את כל המגבלות התפקודיות מהן סובלת התובעת כיום על מה מהתאונות.
12. על-יסוד כל אלה, קובע בזאת כי שיעור נכותה התפקודית של התובעת הוא 20%.

אומדן הנזקים

כאב וסבל

1. עקב התאונה הראשונה, בהינתן תאריך לידתה של התובעת, שיעור נכותה הרפואית, מועד התאונה ולאחר ניכוי גיל, נפסק בזאת פיצוי בראש נזק זה בסך (מעוגל) 12,500 ₪.
2. עקב התאונה השנייה, בהינתן תאריך הלידה כאמור, שיעור הנכות הרפואית, מועד התאונה, משך תקופת האשפוז (63 יום) וניכוי גיל, נפסק בזאת פיצוי בראש נזק זה בסך (מעוגל) 36,200 ₪.

אובדן שכר

1. התובעת טוענת בין השאר, כי לפני התאונה הראשונה, היא עבדה כמלווה בהסעות ילדים ושכרה עמד על סך כ-4,200 ₪. עקב התאונה, היא נעדרה מעבודתה עד פרישתה לפנסיה מוקדמת ביום 30.4.2016. התובעת לא הייתה מסוגלת לשוב לעבודתה נוכח מגבלתה הרפואית. שכרה שולם לה עד אמצע חודש 12/2015 על-חשבון ימי המחלה שצברה ולכן גם בגין ימים אלה יש לפצות אותה הואיל ונשללה ממנה הזכות לפדות אותם עם פרישתה. התבעת עותרת בראש נזק זה לפיצוי בסך כ-150,000 ₪.
2. הנתבעים 1 ו-2 טוענים מנגד, כי במועד התאונה הראשונה התובעת הייתה בת 64 וקרובה לגיל הפרישה. אשר לטיב עבודתה, לא דובר בעבודה פיזית אלא תפקידה היה רק לוודא שהילדים עולים ויורדים מההסעה, חוגרים חגורת בטיחות ואינם מתפרעים בנסיעה. התובעת עבדה רק ארבע שעות יומיות, שהן שעות איסוף הילדים בבוקר ופיזורם בצהריים. היא נעדרה מעבודתה מיום התאונה עד יום 31.12.2015 ולאחר מועד זה היא שבה לעבוד. התובעת לא צירפה תלושי שכר או כל אישור אחר מהמעביד שלה לגבי גובה שכרה או לגבי היעדרותה בפועל. היא גם נמנעה מלצרף הסכם העבודה שלה או כל ראיה אחרת שמוכיחה כי היא הייתה זכאית לפדות ימי מחלה ומה עלותו של יום כזה. ביום 5.5.2016 פנתה התובעת לרופא תעסוקתי אשר אישר כי אינה כשירה לעבודתה. התובעת לא פוטרה אלא עזבה את עבודתה מרצונה. היא גם לא ביקשה מהמעסיק שלה משרה אחרת שתואמת את מגבלותיה הנטענות. על כן, הפיצוי המגיע לתובעת הוא לכל היותר בסך כ-16,600 ₪ שמשקף שכר חודשי בגין ארבעה חודשים.
3. הנתבעים 3 ו-4 טוענים באופן דומה לנתבעים 1 ו-2 ומוסיפים שהתובעת לא שבה לעבודתה לאחר התאונה הראשונה ולכן אין כל גריעה בכושר ההשתכרות עקב התאונה השנייה.
4. לאחר שבחנתי את חומר הראיות ונתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון, קובע שפרק זה מתייחס אך ורק לתאונה הראשונה, שכן אין מחלוקת, כי בין שתי התאונות, הנתבעת כבר הפסיקה לעבוד. מדובר בנזק מיוחד ולכן הוא טעון הוכחה באמצעות ראיות ממשיות.
5. כפי שעולה מדו"ח המל"ל שעניינו הרציפות התעסוקתית של התובעת (מסמך מיום 9.6.2020 – הוגש לתיק לאחר דיון ההוכחות), עולה התמונה שלפיה: מצד אחד – במשך שנים רבות, עבדה התובעת במתכונת של עובדת שכירה, בהיקפים צנועים ובשכר חודשי ממוצע שהוא קרוב לזה שקדם למועד התאונה; ואולם, מצד שני – קיים רצף תעסוקתי למשך כשני עשורים, אשר נפרם בשנת 2015 (ראו גם עדות התובעת: שורה 24, עמוד 6; עדות הבת: שורה 19, עמוד 20). לעניין היקף משרתה האחרונה, היא הייתה עובדת ארבע שעות בסך-הכל, שעתיים בבוקר (איסוף הילדים) ושעתיים אחר הצהריים (פיזור הילדים).
6. כזכור, בגין פגיעתה בתאונה הראשונה הועמדה נכותה של התובעת על-ידי המל"ל על שיעור 10%. עוד החיל המל"ל במקרה שלה את תקנה 15 במלואה בקבעו שהתובעת אינה מסוגלת לשוב לעבודתה שכן היא מתקשה בעלייה ובירידה מרכב. בפועל, התובעת לא שבה לעבודה. היא הציגה במסגרת ראיותיה אישורי מחלה ביחס לתקופה מיום 1.10.2015 ועד יום 31.12.2015. בנוסף, ממסמכי המל"ל עולה, כי אושר לה גמול דמי פגיעה ביחס לתקופה בת 90 יום. בנסיבות אלו, שעה שבדו"ח רציפות הביטוח מופיע, כי קיבלה התובעת שכר מלא בשנת 2015, הרי טענתה לפיה בתקופה שלאחר התאונה הראשונה ועד סוף שנת 2015 שולם לה שכרה על חשבון ימי המחלה, היא טענה סבירה ביותר. התובעת פרשה ביום 30.4.2016.
7. לעניין בסיס השכר, כפי שעולה ממסמכי המל"ל, שכרה הרבע-שנתי הוא 12,464 ₪ (שכר חודשי ממוצע 4,200 ₪). הסכום האמור בצירוף הצמדה נכון להיום הוא כ-4,300 ₪.
8. אני סבור כי יש לחלק את תקופות הפיצוי בגין העבר לשלוש: האחת – מיום התאונה עד יום 31.12.2015; השנייה – מיום 1.1.2016 עד יום 30.4.2016; השלישית – מיום 1.5.2016 עד הגיעה של התובעת לגיל 67 שהוא מועד הפרישה החוקי אילולא הפרישה המוקדמת (31.8.2018).
9. תקופה ראשונה: התובעת לא הציגה מסמכים וראיות מניחות את הדעת שמהן ניתן לחשב את פדיון ימי המחלה הצפוי אילולא התאונה. עם זאת, משהוכח שהיא לא עבדה אותה תקופה ובמקביל היא קיבלה שכר, אז סבירה ביותר טענתה שזה שולם על-חשבון ימי המחלה. על מנת שלא תקופח זכותה לעניין רכיב זה, נפסק בזאת פיצוי בסך (מעוגל) 6,100 ₪. סכום זה משקף שליש פיצוי המחושב לפי שכר חודשי מוכפל בארבעה חודשים ולסכום היוצא מצורפת ריבית מאמצע התקופה.
10. תקופה שנייה: משהוכח כי התובעת לא עבדה עד פרישתה, ותקופה זו אף נתמכת באישור של רופא תעסוקתי בדבר אובדן כושר לשוב לאותה עבודה (אישור מיום 5.5.2016), נפסק בזאת פיצוי בסך (מעוגל) 18,200 ₪. הסכום האמור משקף פיצוי עבור ארבעה חודשים כאמור בצירוף ריבית מאמצע התקופה. התובעת העידה: "ראו את המצב שלי שלא יכולתי לעלות למדרגות ולהוריד ילדים כי היה לי קרע ולא יכולתי להמשיך ללכת. הרופא נתן לי עוד ימים ולא רציתי. נתן לי כדורים לא רציתי להמשיך לחיות עם כדורים, רציתי לבוא להמשיך לעבוד ולא יכולתי" (שורות 6-4, עמוד 8). עדות התובעת וקשייה בחזרה לעבודה (עמוד 8), הותירו רושם אמין.
11. תקופה שלישית: מדובר בתקופה בת 28 חודשים. ביחס לתקופה זו נפסק לתובעת פיצוי בגובה 12,900 ₪. הסכום האמור משקף פיצוי המחושב לפי בסיס השכר (4,300 ₪) מוכפל במשך התקופה שצוינה (28 חודשים) ואלה מוכפלים בשיעור גריעה מכושר ההשתכרות 10%, בצירוף ריבית מאמצע התקופה.

בהקשר זה, אציין כי בית המשפט ער לכך שהתובעת כבר הפסיקה לעבוד כליל לאחר פגיעתה בתאונה הראשונה ושעה שהיא הייתה בגיל 64, כך שטענת התובעת ממנה משתמע כי יש להעמיד שיעור גריעה מלא, אינה בלתי סבירה. עם זאת, בל נשכח כי לתובעת עבר רפואי משמעותי שגם לו ישנן השלכות תפקודיות (ראו מחלות כרוניות שאוזכרו לעיל). מכאן, סביר כי גם לעבר זה הייתה תרומה לא מבוטלת להפסקת העבודה, ויש להניח כי התאונה השנייה שאירעה בהמשך, לא תרמה – בלשון המעטה – לשיפור מצב רפואי זה. על כך אוסיף, כי בכל מקרה, לא התרשמתי שהתובעת עשתה מאמץ אמתי לשוב למעגל העבודה, או אף לנסות לאתר מקום עבודה במשרה חלקית שתתאים למגבלותיה. התובעת נימקה זאת בכך שעבדה רק עם ילדים ולא הייתה מסוגלת לשוב לעבודתה (שורות 24-19, עמוד 9). באיזון בין כל אלה, סביר בעיניי כאמור להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה על 10%.

1. לתובעת אם כן, נפסק פיצוי בגין אובדן שכר בסך 37,200 ₪ אליו יתווסף פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות בשיעור 12.5%, בסך 4,700 ₪ וביחד 41,900 ₪.

עזרת הזולת

1. התובעת טוענת שהיא נזקקה לעזרה מוגברת לאחר שתי התאונות. לאחר התאונה הראשונה היא התקשתה ללכת, סבלה מצליעה ומכאבים ברגל שמאל ונזקקה לעזרה בכל צרכיה לרבות ברחצה ובהלבשה. עקב התאונה השנייה, היא הייתה מאושפזת למשך למעלה מחודשיים גם לצורך שיקומי. התובעת עותרת לפיצוי עבור עזרת בנותיה אשר נטלו חלק פעיל בטיפול בה במשך כל שעות היום. לטענתה, בתקופות קצרות ומסוימות היא קיבלה עזרה של מט"בית באישור המל"ל, אך מדובר בעזרה חלקית ולסירוגין, של כשעתיים וחצי ביום, אשר לא הספיקה לה והיא עדין נזקקת לעזרת בני המשפחה. התובעת טוענת, כי עד חודש 12/2020, הסתייעה במט"בית מאושרת על-ידי המל"ל בהיקף של 15 שעות שבועיות. ביחס לעבר, עותרת התובעת לפיצוי בסך כ-650,000 ₪ שמשקף 6 שעות שבועיות, עלות שעה 60 ₪ ולמשך 64 חודשים.
2. ביחס לעתיד, טוענת התובעת שהיא בת 70 כיום, אלמנה ויש לה חמש בנות בוגרות בעלות משפחות משלהן. היא מתגוררת בגפה כך שאינה יכולה להסתמך באופן מלא על עזרת בני המשפחה. לדידה, היקף העזרה והסיעוד יעלו בעתיד עם ההתקדמות בגילה ולנוכח אופי פגיעתה ושיעור הנכות שנקבעה לה. לכן, כך גורסת התובעת, בפני הנתבעות שתי חלופות לשיפוי בגין עזרת הזולת לעתיד. האחת, מימון עובדת זרה בעלות חודשית של כ-8,400 ₪ (כולל זכויות סוציאליות), עד תום תוחלת חיי התובעת (גיל 91), כאשר עלות ההעסקה המוערכת היא בסך 2.2 מיליון ₪; השנייה, העסקת עובדת ישראלית כאמור כאשר העלות המוערכת היא 2.3 מיליון ₪.
3. הנתבעים 1 ו-2 טוענים מנגד, כי התובעת לא הוכיחה ולא פירטה איזה עזרה היא קיבלה בתקופת ההחלמה, לא פירטה מה העזרה שנדרשת לה בעתיד ובגין איזו תאונה. ביחס לעבר, התובעת פנתה למחלקת סיעוד לאחר שחרורה מאשפוז שיקומי רק לאחר התאונה השנייה. התובעת מייחסת את הצורך בסיעוד למצבה בגין התאונה השנייה. העזרה שקיבלה מבני משפחתה, היא עזרה רגילה וסבירה שלא חרגה מהרגיל והמקובל. בגין העבר, מוצע לפצות את התובעת בסך גלובלי 3,000 ₪, וביחס לעתיד, אין מקום לפיצוי כלשהו שכן נכותה של התובעת עקב התאונה הראשונה אינה מצדיקה עזרה בשכר. ככל שהתובעת נזקקת לסיוע, יש ליחס זאת לגילה המתקדם ולבעיות הרפואיות מהן היא סובלת.
4. הנתבעים 3 ו-4 טוענים, כי התובעת לא הוכיחה ולא צירפה ראיות בדבר הצורך בעזרת הזולת או להוצאות בגין זאת. המומחית מטעם בית המשפט לא מזכירה צורך כזה. התובעת קיבלה גמלת סיעוד מהמל"ל לתקופה קצרה לאחר התאונה, ולאחר מכן נקבע, כי היא השתקמה ולא ניתנה לה גמלה. לתובעת יש נכות בשיעור 10% בלבד שרובה אינה תפקודית ולכן אין מקום לפסוק לה סכומים כלשהם. לכל היותר, ניתן לפסוק סכום גלובאלי של כמה אלפי שקלים בודדים. ביחס לעזרת בני המשפחה, שהות בנותיה של התובעת לצדה בעת האשפוז, הוא ראוי אך לא נדרש ואין הוא בגדר נזק, כשבבית החולים יש את כל הנדרש לטיפול בתובעת. לאחר האשפוז, לא ניתנה כל עזרה. המל"ל העריך כי התובעת זקוקה לעזרה קלה מספר חודשים מצומצם לאחר התאונה.
5. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים והתרשמתי מעדות התובעת ובתה, קובע כי למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים שלמעט הזכאות לגמלת סיעוד סמוך לאחר התאונה השנייה, הסיוע לו הייתה או עודנה זכאית התובעת מאת המל"ל (מטפלת בית וגמלת סיעוד), אינו קשור למה מהתאונות. כל הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי אין קשר כאמור, ובאותה נשימה, התובעת מתנגדת לכל ניכוי של גמלת סיעוד מסכומי הפיצויים שייפסקו, ואף חידדה את טיעונה בנדון דידן (ראו הודעתה לבית המשפט מיום 2.3.2021) עת הסבירה, כי ככל שמי מהנתבעים סבור שגמלת הסיעוד היא בת-ניכוי, נושא על כתפיו את הנטל להוכיח זאת ולהראות שגמלה זו קשורה לתאונות, לרבות באמצעות בקשה למינוי מומחה שיקומי.
6. כפי שארחיב בהמשך (בפרק ניכוי תקבולי המל"ל) אני סבור שגמלת הסיעוד ששולמה לתובעת למשך ארבעה חודשים (מחודש 12/2016 עד חודש 03/2017) קשורה בטבורה לתאונה השנייה, והיא בת-ניכוי מסכום הפיצויים הנובעים מתאונה זו.
7. לגופו של נושא, לאחר התאונה הראשונה, התובעת לא שבה לעבודה. היא הציגה אישורי מחלה וגם אישור של רופא תעסוקתי בעניין. התובעת לא אושפזה בתקופה זו אך נשארה עם מגבלה תפקודית אשר כעולה מהעדויות, היא נזקקה לסיוע מוגבר של בנותיה. התובעת העידה: "עד היום כואב לי מאוד חזק בברך" (שורות 9-8, עמוד 11). עדויות התובעת ובתה בנדון, כאמור לעיל, הותירו רושם אמין ונכותה הרפואית עקב התאונה הראשונה הולמת באופן מלא את נכותה התפקודית. כך גם ביחס לתאונה השנייה, שהשלכותיה המיידיות היו משמעותיות יותר (היא אושפזה בעקבותיה למשך כחודשיים). התובעת העידה: "כשהייתי עם ברזל ולא יכולתי להתכופף, לא יכולתי לשבת ולא יכולתי לעשות שום דבר" (שורות 21-20, עמוד 11).
8. חשובה כאן גם עדות בתה של התובעת (עמודים 17-16):

"ש. את אומרת שאחרי התאונה הראשונה אמא שלך לא תפקדה לגמרי מה הכוונה, אמא שלך הלכה הסתובבה, כן קמה, זזה היא בישלה חיה לבד היא תפקדה ואחרי התאונה הראשונה לא היה לאמא שלך עזרה נכון?

ת. אני לא מסכימה אתך. למה, כי אחרי התאונה הראשונה קודם כל היא גרה בתקופה זו בישוב רימונים אחותי היתה גרה לידה, אחותי היתה עוזרת לה לבשל ולעשות קניות והרבה דברים היא עשתה בשבילה. היא היתה עוזרת לה בתקופה הראשונה להתקלח, נכון שהיה תקופה שהיתה קצת הקלה, זה לא אומר שלא כאב לה, זה לא אומר שעושים צעד אתה יכול ללכת (מדגימה) ואתה יכול ללכת ללכת (מדגימה באמצעות הליכה בכבדות). בגלל שהיה לאחותי קשה לעזור לה, כי לאחותי היו ילדים גדולים, היה לה בעיות..., אני העברתי אותה לגור לידי בבת ים, כדי שאני אוכל לעזור לה זה היה חודש לפני התאונה השנייה. חודש לפני התאונה השנייה היא עברה לגור לידי שאוכל לעזור לה. היא תפקדה, אבל היא לא תפקדה בתפקוד מלא בכלל, היא לא יכלה להתכופף כי כשאתה מתכופף יש לך מתיחה ברגל האחורי.

ש. למה אחותך לא הגישה תצהיר ובאה להעיד?

ת. היא לא נתבקשה. אנחנו לא מיומנים ברזי המשפט להגיד לך אנחנו צריכים להביא או תצהיר או זה וזה, זה משפט ראשון שלנו בחיים של כל המשפחה.

...

ש. מה שתיארת מקודם עם כל הכבוד, זה שהיה לה קשיים אחרי התאונה הראשונה, אבל מה שאני אומר כאן לא היתה האחות שלא נמצאת פה להעיד כרגע, אני לא רואה מישהו נוסף?

ת. ציינתי היא גרה בישוב, ביררנו אם אפשר להביא לה מטפלת בישוב. הישוב בשטחים הכל מסובך, לא היו מטפלות. פנינו בשאלה לחברות כאילו. אני לא זוכרת את החברות חיפשנו לה מטפלת .לא היה לי מאיפה להביא, אחותי עשתה משמרות כאמא לילדים, היה קשה לה, זה לא בגלל שהיא לא היתה צריכה, שוב ישוב בשטחים זה לא פשוט, בגלל זה העברתי אותה לידי שיהיה הכל נגיש וקל.

ש.ת כן היא גרה לידי בדירה לבד.

ש. היא הסתובבה לבד, יצאה לבד, עשתה קניות לבד?

ת. לא. היא לא עשתה קניות לבד. שוב יכול להיות שאני טועה והיא הלכה למכולת מתחת לבית פעם פעמיים, אבל רוב הזמן סופרים אני לקחתי אותה הכל לקנות בגדים אני הולכת איתה, הכל איתה"

(ההדגשות אינן במקור)

1. ברע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015), בית המשפט העליון חידד, כי: "נקבע בפסיקה פעמים רבות כי כאשר בן משפחה מעניק שירותים לניזוק (למשל, בדרך של טיפול וסיעוד) ומשקיע בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו" [השוו גם: ע"א 1164/02 קרנית נ' פלוני (4.8.2005)]. במילים אחרות, העובדה לפיה העזרה ניתנה על-ידי בן משפחה, אינה גורעת מהיותו של ראש נזק זה כרכיב בר-פיצוי [ע"א 121/85 דן ליאור נ' טובה פרי (8.4.1998)]. כפי שניתן להתרשם מחומר הראיות, סיוען של בנות המשפחה לתובעת היה מעבר לסיוע המקובל ולמשך תקופה ארוכה.
2. בחקירתה, נשאלה העדה: "דיברנו על אחותך שעזרה לאמא שלך ביוני, את ראית אותה עושה את זה", היא השיבה: "כן. אני הייתי מגיעה בסופי שבוע הביתה וכן היא היתה עוזרת לה, הייתי רואה אותה עוזרת לה לבשל ולסדר, היינו משוחחים עליה כל היום בטלפון על זה שהאחיין שלי ישן איתה והיום האחיינית ישנה איתה" (שורות 14-11, עמוד 19).

1. בראש נזק זה, הפיצוי ביחס לתקופת העבר יחולק לפי התקופות הבאות:
2. מיום 1.9.2015 ועד 20.8.2016: תקופת בין התאונות. נוכח טיב הפגיעה והשפעתה התפקודית, נפסק בזאת לתובעת פיצוי בסך 7,700 ₪. סכום זה משקף 3 שעות שבועיות למשך שנה, עלות שעה 45 ₪, הכל בצירוף ריבית מאמצע התקופה. בסכום זה תישא הנתבעת 1 בלבד.
3. מיום 20.8.2016 למשך חודשיים: מדובר בתקופה בין התאונה השנייה ועד השחרור מאשפוז שיקומי. בהתחשב בכך שהתובעת הייתה מאושפזת כך ששירותי הסיעוד סופקו על-ידי המוסד שבו שהתה, אך מנגד אין להתעלם מעזרת בני המשפחה שיש להניח כי התמידו בביקוריהם וסיועם לתובעת גם במהלך שהותה במוסד זה. נפסק בזאת סכום פיצוי ביחס לתקופה זו בגובה 3,000 ₪ (כשעה יומית למשך חודשיים). בסכום זה תישא הנתבעת 4 בלבד.
4. ממועד השחרור מאשפוז ועד סוף חודש 03/2017: ברובה של תקופה זו קיבלה התובעת גמלת סיעוד שהסתיימה בחודש 03/2017. גמלה זו, כעולה מחומר הראיות, קשורה בטבורה לפגיעה בתאונה השנייה. ביחס לתקופה זו, נפסק פיצוי לתובעת בגובה 14,600 ₪. סכום זה משקף שעתיים יומיות למשך 5 חודשים, 45 ₪ עלות שעה, הכל בצירוף ריבית מאמצע התקופה. בסכום זה תישא הנתבעת 4 בלבד, וכאמור, מהסכום תנוכה גמלת הסיעוד ששולמה בגין תקופה זו.
5. מחודש 04/2017 עד מתן פסק הדין: מדובר בתקופה בת 53 חודשים. ביחס לתקופה זו נפסק לתובעת סך 31,800 ₪. סכום זה משקף 3 שעות שבועיות בעלות 45 ₪ כל שעה, למשך 53 חודשים, הכל בצירוף ריבית מאמצע התקופה. בסכום זה תישאנה הנתבעות 1 ו-4 לפי חלקיהן היחסי בשיעורי הנכויות (בהתאמה: 10% ו-10.275%). על כן, תישא הנתבעת 1 בסך (מעוגל) 15,700 ₪ והנתבעת 4 תישא בסך (מעוגל) 16,100 ₪.
6. ביחס לעתיד, נפסק בזאת פיצוי בגובה 104,500 ₪. סכום זה משקף 3 שעות שבועיות בעלות שעתית 45 ₪, מקדם היוון מתאים (180) עד תום תוחלת חיים (גיל 90). בסכום זה תישאנה הנתבעות 1 ו-4 לפי חלקיהן היחסי בשיעורי הנכויות. על כן, תישא הנתבעת 1 בסך (מעוגל) 51,500 ₪ והנתבעת 4 תישא בסך (מעוגל) 53,000 ₪.
7. לסיכום פרק זה, קובע בזאת כי סך הפיצוי המגיע לתובעת בגין שתי התאונות ברכיב עזרת הזולת עומד על סך 161,600 ₪. מתוך סכום זה, תישא הנתבעת 1 בסך 74,900 ₪, והנתבעת 4 תישא בסך 86,700 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. התובעת טוענת, בין השאר, כי כתוצאה מהתאונות היא נזקקה לטיפולים מרובים ואינטנסיביים שכוללים, בין היתר, צילומים, בדיקות אצל מומחים רפואיים, טיפולי שיקום כגון פיזיותרפיה, וגם נטילת תרופות, משככי כאבים ועזרים אורתופדיים כגון מחוך, מקל הליכה והליכון. התובעת גורסת כי מצבה הולך ומחמיר עם השנים וברור כי גם בעתיד היא תזדקק לטיפולים רפואיים ומעקבים, אולי אף גם ניתוחים. בנוסף, התובעת אינה יכולה להתנייד בכוחות עצמה ולא באמצעות תחבורה ציבורית. התובעת עותרת לפיצוי בראש נזק זה, ביחס לעבר והעתיד, בסך 128,000 ₪.
2. הנתבעים 1 ו-2 טוענים מנגד, כי ראש נזק זה לא הוכח על-ידי התובעת וממילא הוצאותיה מכוסות על-ידי המל"ל מאחר ומדובר בתאונת עבודה. הנתבעים 3 ו-4 מוסיפים גם שהוצאות התובעת, ככל שהיו או יהיו, מכוסות על-ידי קופת החולים.
3. ובכן, התובעת לא הניחה תשתית ברורה ומוכחת בדבר היקף הוצאותיה אף שמדובר בנזק מיוחד. כמעט ולא צורפו קבלות. אף שיש אינדיקציה לכך שהתובעת נזקקה לטיפולים רבים כגון פיזיותרפיה ורכישת תרופות ומשככי כאבים, אך אין עדות מניחה את הדעת להיקף הוצאותיה בעניין. הנתבעת 1 צודקת בטענתה לפיה הוצאות התובעת מכוסות על-ידי המל"ל מאחר ומדובר בתאונת עבודה, וכך גם צודקים הנתבעים בטיעוניהם לפיהם מרבית הטיפולים מכוסים על-ידי מערכת הרפואה הציבורית. לכך אוסיף את עברה הרפואי של התובעת (בעיקר מחלותיה הכרוניות כפי שעמדתי על כך לעיל), שהוא גם משמעותי ולבטח יש בו, כשלעצמו, גם להגביר את הצורך במעקבים רפואיים, בטיפולים, ברכישת תרופות ועזרים ככל שיהיה צורך בכך.
4. ברם, אין להתעלם מטיב הפגיעה של התובעת והליך ההתאוששות שלה במיוחד לאחר התאונה השנייה; אין להתעלם מכך שעיקר תלונות התובעת המבוססות הן בגין כאבים, דבר שמבסס את הצורך המוגבר לרכוש משככי כאבים, זאת בהשוואה לאדם בריא; אין להתעלם מכך שהתובעת מוגבלת בתנועותיה (מתניידת באמצעות מקל או הליכון) דבר שמגביר את הצורך והוצאות הניידות.
5. לאחר כל זאת, נפסק לתובעת פיצוי בגין העבר והעתיד, בסך כולל 10,000 ₪. הסכום האמור יחולק בין הנתבעים לפי חלקם היחסי בנכויות. הנתבעת 1 תישא בסך 4,900 ₪ והנתבעת 4 תישא בסך 5,100 ₪.

תקבולי המל"ל

1. פרק זה מתייחס לשני רכיבים מרכזיים: האחד – דמי פגיעה ומענק חד-פעמי שקיבלה התובעת עקב התאונה הראשונה, בהיותה כאמור תאונת עבודה; השני – גמלת סיעוד ששולמה לתובעת, לסירוגין, לאחר התאונה השנייה.
2. אשר לרכיב הראשון, אין מחלוקת כי מדובר בסכומים שהם בני-ניכוי מסכום הפיצויים שייפסקו ואשר נובעים מהתאונה הראשונה. לפי חומר הראיות בתיק, מדובר במענק חד-פעמי בסך 20,124 ₪ ובדמי פגיעה בסך 9,350 ₪. הסכומים האמורים, כשהם משוערכים מיום תשלומם עד יום מתן פסק הדין (סך 31,900 ₪), ינוכו מסך הפיצויים בו תחוב הנתבעת 1.
3. אשר לרכיב השני, מדובר בתשלומים ששילם המל"ל לתובעת לסירוגין. לפי תע"צ שהוגשה לתיק סמוך לפני דיון ההוכחות (ביום 3.12.2020), התובעת הגישה תביעה לגמלת סיעוד לראשונה ביום 9.11.2016 ונקבעה לה זכאות זמנית של 100% החל מיום 17.11.2016 ועד חודש 03/2017^[1]. לאחר הערכת תלות, נדחתה תביעת התובעת החל מחודש 04/2017. ביום 11.5.2017 הוגשה תביעה נוספת, ובהעדר החמרה במצב הרפואי התביעה נדחתה. ביום 11.10.2019 הוגשה תביעה נוספת, ונקבעה זכאות החל מיום 18.10.2019 עד חודש 02/2020. זכאות זו הוארכה בהמשך, פעמיים, עד חודש 12/2020.
4. הנתבעים, בעיקר הנתבעת 4, גורסת בניגוד לטענת התובעת, כי יש לנכּות מסכומי הפיצויים בהם היא תחוב רק את גמלת הסיעוד שאושרה לתובעת בשלהי שנת 2016. ביחס לתשלומי גמלת הסיעוד המאוחרים, למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי אין קשר בין הערכות התלות שביצע המל"ל והגמלה ששילם לתובעת, לבין התאונות מושא ההליך. הנתבעים עתרו, כי למען הזהירות, אם ייקבע קשר כזה, יש לאפשר להם להגיש חוות דעת אקטואריות.
5. המחלוקת אפוא, היא אך ביחס לאותם ארבעה חודשים (12/2016 - 03/2017).
6. בפולמוס שבין הצדדים בנושא זה סבורני שהדין עם הנתבעת 4. נכון, כטענת התובעת, הטוען להפחתת סכום כבר-ניכוי, עליו הנטל להוכיח שהוא כזה. סבורני שהנתבעת 4 הרימה נטל זה. בית המשפט ער לנתוניה הרפואיים של התובעת ומחלות הרקע מהן סבלה וסובלת עוד לפני שתי התאונות. ואולם, יודגש כי תביעת התובעת למל"ל הוגשה ביום 9.11.2016, פחות משלושה חודשים מיום התאונה השנייה, כאשר מגרסת התובעת והחומר שהציגה עולה, כי לאחר התאונה השנייה היא אושפזה בבית חולים למשך 9 ימים ולאחר מכן עברה לאשפוז שיקומי עד יום 20.10.2016^[2]. קיימת סמיכות זמנים מובהקת בין התאונה, מועד שחרורה של התובעת מאשפוז ותביעתה למל"ל לגמלת סיעוד.
7. יותר מזה, מעיון בתביעת התובעת למל"ל, טיב תלונותיה וגם הערכת התלות שנעשתה לשם כך, עולה בצורה ברורה שקיימת זיקה הדוקה בין הצורך בגמלת סיעוד לבין התאונה השנייה שפגעה בעיקר בגבה של התובעת. כזכור בהקשר זה, כי בית המשפט הוא המוסמך לקבוע קיומה של נכות רפואית, שיעורה וגם לקבוע ממצאים ומסקנות בשאלת הקשר הסיבתי בין הנזק לבין אירוע הנזק. לטעמי, חומר הראיות די בו כדי לבסס את המסקנה לפיה גמלת הסיעוד ששולמה לתובעת החל מחודש 12/2016 ולמשך 4 חודשים, קשורה בטבורה לתאונה השנייה. על כן, מסך הפיצויים בהם תחוב הנתבעת 4,יש לנכות סך 9,281 ₪ כשהוא משוערך עד יום מתן פסק הדין (10,000 ₪).

סיכום

1. הנתבעת 1 תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

• כאב וסבל: 12,500 ₪
• אובדן שכר וזכויות סוציאליות: 41,900 ₪
• עזרת הזולת: 74,900 ₪
• הוצאות רפואיות: 4,900 ₪
• ניכוי תקבולי המל"ל: (31,900 ₪)

_____________________________

• סך-הכל: 102,300 ₪

1. הנתבעת 4 תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

• כאב וסבל: 36,200 ₪
• עזרת הזולת: 86,700 ₪
• הוצאות רפואיות: 5,100 ₪
• ניכוי תקבולי המל"ל: (10,000 ₪)

_____________________________

• סך-הכל: 118,000 ₪

1. לסכומים האמורים יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין. חלוקת הוצאות המשפט ושכר הטרחה תהיה לפי חלקיהן היחסיים של הנתבעות 1 ו-4, בהתאמה, בסכומי הפיצויים.
2. הסכומים האמורים ישולמו לתובעת תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות - להודיע לצדדים בדבר מתן פסק הדין ולהמציא להם בהתאם.

ניתן היום, ד' תשרי תשפ"ב, 10 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.

1. ) לפי מסמכים שהגישה הנתבעת 4 לאחר שכבר הוגשו סיכומיה, סך גמלת הסיעוד שאושרה לתובעת בשנת 2016 הוא 9,281 ₪. ↑

2. ) סעיפים 15-14 בתצהיר התובעת. ↑