תביעה לתשלום מחצית חוב דמי שכירות - בגין חלקה של התובעת בדמי השכירות שעל הנתבעת לשלם.

1. התובעת הינה בעלת מחצית הזכויות בדירה נושא התובענה. בין התובעת לנתבעת הסכמי שכירות מאז שנת 2013. על פי ההסכם האחרון, השכירו התובעת וילדיה את הדירה לנתבעת עבור סך של 3,750 ₪ לחודש.

2. מי שמנהל בפועל את השכרת הדירה עבור התובעת, מאז שנת 2012, הינו בנה מר יוסף מרזוק.

3. ביום 4.7.16 ניתן נגד הנתבעת פסק דין בהיעדר הגנה לפינוי הדירה (26520-05-16). תביעת הפינוי הוגשה על ידי מר שרון אנגלנדר, בן נוסף של התובעת. לתובעת בת נוספת, שאף היא הייתה מעורבת במידה מסוימת (ששיעורה נתון למחלוקת בין הצדדים) בגביית דמי השכירות.

בהמשך לכך, ביום 1.8.16, פינתה הנתבעת את הדירה.

4. לטענת התובעת, באמצעות בנה מר יוסף מרזוק, הנתבעת נותרה חייבת בגין 8 חודשי שכירות, המסתכמים לסך של 30,000 ₪. מאחר שהתובעת זכאית למחצית דמי השכירות, הועמדה התביעה על סך של 15,000 ₪.

לטענת הנתבעת, היא שילמה את כל דמי השכירות, והיא לא נותרה חייבת דבר.

5. מטעם התובעת העיד בנה מר יוסף מרזוק. מטעם הנתבעת העידה הנתבעת בעצמה.

6. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוגש ולאחר ששמעתי את העדויות ואת סיכומי הצדדים מצאתי כי התובעת לא הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה להוכחת גובה חוב דמי השכירות.

7. כידוע, הנטל המוטל על תובע אינו מתמצה בהוכחת עצם קיומו של חוב, אלא עליו להוכיח גם את גובה החוב. במקרה דנא, לא הוגשה תביעה בגין המחצית הנוספת של חוב דמי השכירות, ומטעם התובעת לא הגיעו להעיד ילדיה האחרים. בכלל זאת, לא הגיע להעיד מר אנגלנדר אשר הגיש את תביעת הפינוי, ולא הגיעה להעיד האחות הנוספת, אשר עסקה אף היא בגביית דמי שכירות. אמנם לטענת מר מרזוק, האחות גבתה לכל היותר בגין חודש שכירות אחד, אולם ברי כי טענה זו, שהועלתה לראשונה בדיון, היתה צריכה להיות מגובה בעדות האחות.

העובדה שילדיה האחרים של התובעת לא הגישו תביעה בגין חוב נטען של 15,000 ₪ כלפיהם, מעוררת תהיה, ולכל הפחות נדרש היה מצידה של התובעת לזמן את האחים להיחקר. זאת בפרט כאמור, כאשר בתה של התובעת הייתה מעורבת במידה כלשהי בגביית דמי השכירות.

הימנעות התובעת מהבאת עדים רלבנטיים, שעדותם מהותית, נזקפת לחובתה.

8. גם כאשר בוחנים את הראיות שהתובעת כן נסמכת עליהם, ניתן להיווכח שאין להן משקל הוכחתי של ממש. הראיה המרכזית שעליה מבקש מר מרזוק לבסס את טענת התובעת, הינו מסמך שערך, נעדר תאריך, ושעליו חתמה הנתבעת, שכותרתו "חוב שכירות שלא שולם" (ת/1). במסמך נכתב:

"8 חודשים אי תשלום בגלל ירידת עבודה. אני אסתר פילוס [ת.ז] גרה ב [כתובת הדירה]

לא שילמתי כבר במצטבר 5 חודשים

אני חייבת ליוסף וגלאדיס 26,500 אלף

שקל, שבוע הבא אני אתן 500 ₪

ואבקש מאבא שלי כל שבוע 300 שקל".

9. ברם, אף אם אניח כי בנקודת זמן מסוימת הצטבר חוב של דמי שכירות כאמור במסמך (ולעניין זה הצביע ב"כ התובע על "אותות אמת" במסמך כגון ידיעת התובע על כך שאביה של הנתבעת מסייע לה) הרי שאין בכך כדי להוכיח את גובה חוב דמי השכירות שנותרה הנתבעת חייבת במועד הגשת התביעה.

10. שאלה משמעותית לעניין זה, הינה מועד עריכת המסמך. בחקירתו החוזרת של מר מרזוק, במענה לשאלה (מדריכה) של בא כוח התובעת האם ת/1 הינו מחודש נובמבר 2015, טען מר מרזוק כי הוא סבור שהמסמך הינו מתחילת שנת 2015 (עמ' 14, ש' 21). דא עקא, תביעת הפינוי הוגשה בחודש מאי 2016, ואילו הפינוי בפועל בוצע ביום 1.8.16, כלומר כשנה וחצי לאחר מועד המסמך (תחשיב דומה ערך גם ב"כ התובעת בעמ' 17 ש' 13). מאחר שהחוב הנטען גם לטענת מר מרזוק הינו 8 חודשים בלבד ולא שנה וחצי, הרי שהפועל היוצא הינו שבניגוד לטענותיו, כן בוצעו תשלומים לאחר אותו מכתב, ואף תשלומים ניכרים, שכן אחרת התביעה הייתה מוגשת בגין 18 חודשי חוב. מכאן, אף אם אניח כי בנקודת זמן מסוימת הצטבר חוב, הרי מאחר שלאחר מכן בוצעו תשלומים, אין במסמך האמור כדי להוכיח את גובה החוב שנותר.

11. זאת ועוד; ללא קשר למועד עריכת המכתב (שכן לטובת התובעת, והגם שבא כוחה לא טען זאת, איני מוציא מכלל אפשרות שמר מרזוק התבלבל, והתכוון לומר שהמכתב הינו מתחילת שנת 2016) הרי שהסכום המופיע בו אינו מתאים לאף תחשיב סביר של יתרת החוב לפי חודשים. 8 חודשי חוב שנכתבו בתחילת המכתב מסתכמים לסך של 30,000 ₪. אם נפחית מכך סך של 7,000 ₪ שהתובע הודה שקיבל, הסכום המתקבל הינו 23,000 ₪ ולא 26,500 ₪ כפי שמצוין במכתב. לכך יש להוסיף כי במכתב צוין, לדברי מר מרזוק, כי הנתבעת לא שילמה במצטבר 5 חודשים. סכום חוב של 5 חודשים הינו 18,750 ₪, ואף זה לא הסכום שננקב במכתב.

12. יתרה מכך; מר מרזוק שהודה כי קיבל מהנתבעת סך של 7,000 ₪, לא ידע לומר האם הסכום התקבל לפני או אחרי המכתב ת/1, והשיב לעניין זה כי הוא אינו זוכר. לעניין זה ציין מר מרזוק, בין הייתר:

"יכול להיות שהיא שילמה מהחוב הגדול [של ה- 8 חודשים – א' ל' ג'] את הסכום של ה- 7,000 ₪ ואז החוב ירד ל- 26,500 זה מה שאני חושב, אני לא יודע אם ה- 7,000 ₪ היו לפני או אחרי או שהם בתוך החוב" (עמ' 13, ש' 28-30).

הנה כי כן: מר מרזוק בעצמו לא ידע להסביר את פשר הסכומים במכתב, והאם קיבל סכומים שהודה בהם לפני או אחרי המכתב. הסכום שבמכתב, אינו מתיישב עם אף אחת מהאפשרויות, ומכאן המשקל של המסמך האמור להוכחת גובה החוב, הינו נמוך למדיי, ולא ניתן לבסס עליו באופן רציני ממצא כלשהו בהליך אזרחי.

13. מעבר לכל האמור, מר מרזוק ניהל את השכרת הדירה עבור התובעת. דומני כי ביחסי שכירות פרטיים, מחובתו של משכיר, הנוהג לקבל כספי תמורה במזומן מהשוכר, ליתן לשוכר קבלות בגין התשלומים, ולכל הפחות לערוך רישומים עצמאיים בזמן אמת בעת קבלת התשלומים. זאת, למצער ככל שהוא מבקש ביום מן הימים להיפרע מהשוכר יתרת חוב שלפי הטענה לא שולמה לו. מר מרזוק טען בחקירתו כי לא ערך כל רישום כאמור, ומכאן, ובהיעדר כל ראיה ממשית אחרת שניתן לסמוך עליה לעניין הוכחת גובה החוב, לא ניצב בפני בית המשפט כל בסיס ראייתי מספק להוכחת גובה החוב של דמי השכירות. בניגוד לדברי ב"כ המלומד של התובעת, אין די בהסכם שכירות כדי להוכיח חוב של דמי שכירות, ואף אין בהסכם כדי לשנות מכללי ההוכחה של המשפט האזרחי, שלפיו המוציא מחברו עליו הראיה.

מר מרזוק, בהתנהלותו האמורה, גרם אפוא לעמימות ראייתית לעניין גובה החוב, ומשכך, כאשר אין בידי בית המשפט די ראיות לקבוע את גובה החוב, אין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו, ואין ראיות הולמות להוכחת גובה החוב.

14. לא נעלמו מעיני טענות ב"כ התובעת ביחס לראיות שהנתבעת לא הביאה. כגון, אסמכתא לנטילת הלוואה על סך 7,000 ₪ מחברת ביטוח, עדות של חברתה שלטענתה פרטה אצלה שיקים, ועוד. ברם, בנסיבות העניין, בחינת מכלול הראיות מלמדת כי בסופו של דבר נותר נטל הבאת הראיות על כתפי התובעת, ואין בראיות נוספות שהיתה הנתבעת יכולה להביא כדי לשנות ממאזן ראיות זה. כאמור לעיל, בן התובעת מר מרזוק הודה בקבלת כספים נוספים מהנתבעת בגין השכירות, ובהתאם לטענותיו אף עולה כי קיבל ממנה כספים נוספים, ומכאן שומה עליו להביא בפני בית המשפט ראיות שיבססו את גובה החוב הנטען על ידו. ראיות כאלה לא הובאו, ואלו שהובאו אינו נושאות עמן משקל הוכחתי מספק ביחס לסוגיה זו, כמפורט לעיל.

15. מכל הטעמים המפורטים לעיל, דין התביעה להידחות. בנסיבות העניין, שבהן מעצם תביעת הפינוי שהינה בגדר מעשה בית דין, קיימת סבירות שנותרה יתרת חוב מסוימת לתובעת, אולם התובעת לא הוכיחה את גובה החוב, ובשים לב לייצוג הנתבעת על ידי הסיוע המשפטי, מצאתי שלא לעשות צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ד' טבת תש"פ, 01 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.