בפני בקשה להארכת מועד להישפט , מכח סעיף 230 ל- חסד"פ.

מדובר בדו"ח מהירות אותו קיבל המבקש ביום 16.02.16 בגין עבירת מהירות 126 קמ"ש במקום 90 קמ"ש.

ב"כ המבקש טוען כי לאחר קבלת הדו"ח , פנה המבקש לאביו וזה אמר לו כי יטפל בעניין ויעביר את הדו"ח לטיפול עו"ד עימו הוא עובד. ה-דו"ח לא טופל ולמבקש נודע על כך לאחר שקיבל מכתב ממשרד הרישוי.

לטענת המבקש לא ביצע את העבירה ואביו מוכן להגיע לבית המשפט על מנת להעיד על מה שקרה.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה מהטעם שהמבקש חתם על ה-דו"ח ואף שילם עליו, משכך הודה והורשע. מה עוד, שהמבקש כלל לא הסביר מדוע לקח לו הרבה זמן כ-8 חודשים להגיש את הבקשה.

לאחר עיון בבקשה ונימוקיה, מצאתי לנכון כי הסיבה אשר בגינה הוגשה הבקשה באיחור אינה מוצדקת.

מה עוד שלא ברור מדוע ה- דו"ח שולם אם כוונת המבקש הייתה שאביו יעביר את הדו"ח לטיפול עו"ד.

יתרה מכך, המבקש לא נתן התייחסותו לעבירה למעט אמירתו כי לא ביצע אותה ובתגובתו ל-דו"ח ציין כי "אין לו מה לומר" וכאן נשאלת השאלה – אם בטוח בחפותו – מדוע לא אמר דבר לשוטר במעמד כתיבת הדו"ח.

מפנה ל- רע"פ 2575/17 גייאר נ. מ"י.

במצב דברים זה ולאור העובדה שהמבקש שילם את הדו"ח והורשע. אין כל הצדקה לפתיחת שערי המשפט בפני המבקש במיוחד שהקנס שניתן למבקש היה סביר במתחם הענישה.

לפיכך, הבקשה נדחית.

מזכירות בית משפט תעביר תוכן ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"א אלול תשע"ז, 12 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.