בפני תביעה כספית בסך 13,838 ₪  בגין נזקי רכוש (פח).

1. בין הצדדים מחלוקת בשאלת האחריות לתאונת דרכים מיום 15/1/2017, בין רכב התובעת, לבין רכב המבוטח על ידי הנתבעת (להן: "רכב הנתבעת").
2. לטענת התובעת, רכב הנתבעת הוסע במטרה להיכנס לחנייה ובתוך כך פגע ברכב התובעת.
3. לטענת הנתבעת, בעת שרכבה הוסע בנתיב נסיעתו הגיח רכב התובעת ממקום חנייה אל נתיב נסיעת רכבה ופגע בו.
4. אין מחלוקת, כי נזקי שני הרכבים הם בחלק האחורי של כל רכב.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, ושמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה בשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, לשכנע כי יש להעדיף את גרסת הנהג מטעמה על פני גרסתו של נהג הנתבעת לגבי אופן קרות התאונה, ולכן דין התביעה להתקבל.
2. במקרה המונח בפניי מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות, כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד.
3. נהג התובעת סיפר כי הסיע את רכבו בנסיעה לאחור על מנת לצאת מחניה לאחר שווידא שהדרך פנויה. לדבריו, "מישהו שהגיע מהמסלול השני ורצה להחנות בחניה ממולי, אני יצאתי באלכסון והוא רצה להחנות וכשעשה את הסיבוב לא יכול היה להיכנס, חזרתי ונעצרתי במסלול שלי, הפסקתי להסתכל במראה כי במסלול שלי חשבתי שהוא לא יזוז ופתאום הוא חזר ופגע בי ברוורס" (עמ' 3 שורות 10-13). בחקירתו הנגדית הוסיף שעצר את רכבו, אינו זוכר במה התעסק בזמן זה ואז שמע "בום" וראה שרכבו נפגע.
4. נהג הנתבעת, סיפר שחיפש חניה ובשלב מסוים, עמד עם רכבו כדי להיכנס לחניה, אז נסע נהג התובעת בנסיעה לאחור ופגע ברכבו. העד הדגים, כי רכב התובעת נסע לאחור, נכנס לתוך נתיב נסיעתו ופגע ברכבו עם חלקו האחורי בחלק האחורי של רכב הנתבעת. בחקירתו הנגדית אישר, כי המתין ליציאתו של רכב אחר ובזמן זה עמד מול מקום חניית רכבו של נהג התובעת. הוא לא ראה את רכבו של נהג התובעת יוצא מהחניה. העד עמד על כך, כי הנזק לרכבו היה זניח ועלות תיקונו הסתכמה ב- 100 – 150 ₪ אף אם בתמונה הנזק נראה חמור יותר.
5. בעדותם בפניי, טענו שני הנהגים, כי רכבם היה בעמידה ואילו הנהג האחר הוא שנסע לאחור ופגע ברכבו, כאשר שני הרכבים נפגעו בחלק האחורי, כאמור.

כוונת שני הנהגים הייתה להסיע את רכבם לאחור, נהג הנתבעת כדי להיכנס לחניה ונהג התובעת כדי לצאת מחניה.

1. בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי רכבה היה בנסיעה ונהג התובעת התפרץ לנתיב נסיעת הנהג מטעמה וגרם לתאונה. לכתב ההגנה לא צורף טופס הודעת הנהג לנתבעת על התאונה. גרסתו של נהג הנתבעת כפי שנמסרה בפניי היא בניגוד לאמור בכתב ההגנה, לפיו רכב הנתבעת היה בנסיעה ולא בעמידה ורכב התובעת התפרץ לנתיב נסיעת רכבה. עוד העיד נהג הנתבעת בפניי, כי כלל לא ראה את רכב התובעת.
2. האמור בכתב ההגנה, כי נהג הנתבעת היה בנסיעה בעת קרות התאונה מחזקת את ראיות התובעת. נהג התובעת מסר, כי עצר את רכבו כאשר הבחין ברכב הנתבעת אך התעסק בענייניו ולא ראה את רכב הנתבעת עד לשלב הפגיעה ברכבו. כל זאת כאשר רכבו מצוי בחלקו בתוך נתיב נסיעה ומשכך יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור של 30%, אשר אינו מקים עילה תביעה עצמאית לנתבעת.
3. נזקי התובעת הוכחו בחוות דעת שמאי, למעט רכיב של ימי השבתה שלא הוכח ולכן לא יפסק פיצוי בגינו.
4. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 8,916 ₪ (הנזק, ירידת ערך ושכר טרחת שמאי), בצירוף אגרת בית משפט בסך 374 ₪, שכר טרחת עורך דין בסך 1,800 ₪ והוצאות עדי התובעת בסך 1,350 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא התשלום הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט המחוזי מרכז – לוד.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ צדדים.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ט, 2 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.