הצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה לפי ס' 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984 במחלוקת שנותרה ביניהם כפי שפורט בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון.

לאחר הדיון הגישה הנתבעת את הסכם השכירות של הדירה אליה עברה לאחר שעזבה את דירתו של התובע וכן צירפה את חשבון החשמל.

בהחלטתי מיום 16.07.2018 ביקשתי מהנתבעת להבהיר, לנוכח העובדה כי חשבון החשמל צורף לכתב התביעה, אם היא טוענת שחשבון החשמל בסך של 1,240 ₪ שולם על ידה.

בהודעתה מאמש ציינה הנתבעת כי חשבון החשמל אכן שולם ע"י התובע.

נדון במחלוקות שנותרו.

1. מועד הפינוי:

בעוד שהתובע טוען כי הנתבעת פינתה את הנכס ביום 16.03.2017 הרי שהנתבעת טוענת כי פינתה ביום 01.03.2017 ובמועד זה עברה לגור בדירה אחת ששכרה עם בן זוגה.

הנתבעת צירפה את הסכם השכירות החדש ממנו עולה (ס' 2.1) כי תקופת השכירות הינה מיום 01.03.2017.

בהיעדר ראיות של ממש מטעמו של התובע לפינוי ביום 16.03.201 אין מנוס מהכרעה על פי השכל הישר וההיגיון.

בנסיבות בהן כבר ביום 25.02.2017 חתמה הנתבעת על הסכם שכירות חדש והיא הייתה זכאית להיכנס לדירה החדשה ביום 01.03.2017 אין זה סביר כי היא תשהה בנכס נושא התובענה שבועיים נוספים ובכך תביא עצמה למצב בו עליה לשלם דמי שכירות כפולים עבור אותם שבועיים.

המסקנה מן האמור הינה כי גרסתה של הנתבעת ביחס למועד הפנוי הינה מסתברת יותר מגרסתו של התובע ובכל מקרה התובע לא הוכיח את מועד הפינוי לו הוא טוען.

בדיון הציג התובע ראיות כי התמונות שצולמו על ידו והוגשו וסומנו ת/2 צולמו ביום 22.03.2017 אך עובדה זו אינה מוכיחה כי החזקה בדירה הושבה לתובע ביום 16.03.2017 אלא מוכיחה את מועד צילום התמונות בלבד.

בנסיבות אלו איני פוסק לטובת התובע פיצוי בגין דמי שכירות עבור התקופה שמיום 01.03.2017 ואילך.

2. חשבון החשמל:

אין אפוא מחלוקת כי חשבון החשמל בסך של 1,240 ₪ עבור החודשים פברואר ומרץ 2017 שולם במלואו ע"י התובע.

בנסיבות בהן הנתבעת טוענת כי עזבה את הדירה ביום 01.03.2017 ואין מחלוקת כי היא לא שילמה את חשבון החשמל של חודש פברואר 2017 עליה לשלמו.

כפי שציינה הנתבעת בהודעתה מאמש לא ניתן לדעת במדויק מה החיוב בין חודש פברואר 2017 ומה החיוב בגין חודש מרץ 2017 אך עם זאת איני סבור שהדרך הנכונה היא חלוקה שווה בין שני החודשים.

בהתחשב בכך כי התמונות ת/2 מעידות כי לפחות עד ליום 22.03.2017 הדירה הייתה ריקה ולא מאוכלסת סביר לומר כי הצריכה בפרק הזמן בו התגוררה הנתבעת בדירה, קרי חודש פברואר 2017 היא גבוהה יותר מהצריכה בחודש מרץ 2017.

הבאתי בחשבון כי על גבי חשבון החשמל שהוגש נראית גם הצריכה בתקופה המקבילה בשנת 2016 ובעוד שבחודש פברואר 2016 נצרכו 1,040 קוט"ש הרי שהחשבון עבור שני החודשים פברואר ומרץ 2017 הינו 1,823 קוט"ש.

בהתחשב בכל האמור מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 1,000 ₪ מתוך חשבון החשמל בכללותו וזאת על דרך האומדנה.

3. פינוי הארון:

בעדותו ציין התובע כי הוא זה שפינה את הארון. הנתבעת ציינה בדיון כי "פינינו אותם אך יתכן ונשאר ארון". במצב כזה זכאי התובע להוצאות בגין פינוי הארון על ידו. הנתבעת טענה אמנם כי "התובע לא אמר דבר וישר פנה לבית המשפט" אך עניין זה אינו מעלה ואינו מוריד שכן החובה לפנות את הארון הינה על הנתבעת ואין צורך בדרישה מהתובע לעניין זה.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאותיו בגין פינוי הארון בסך של 400 ₪.

סיכומו של דבר, לנוכח המוסכם בין הצדדים ולנוכח המסקנות אליהם הגעתי עתה ולאחר ששקלתי שיקולי צדק אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. סך של 1,000 ₪ בגין חוב החשמל.

ב. סך של 400 ₪ בגין פינוי הארון.

ג. סך של 250 ₪ בגין יתרת חוב הארנונה.

ד. סך של 4,540 ₪ בגין יתרת חוב המים.

ה. סך של 302 ₪ בגין יתרת חוב הגז.

ו. הוצאות משפט בסך כולל של 500 ₪. הבאתי בחשבון לעניין זה את העובדה כי התובע התייצב לשני דיונים ואת העובדה כי הנתבעת הודתה בחוב למי שבע ולחברת הגז ולא הייתה כל מניעה שתשלמם מייד עם עזיבת הדירה ולכל המאוחר קודם לדיון הראשון אליו הוזמנה. הבאתי בחשבון לזכותה של הנתבעת כי הצדדים שניהם חסכו זמן שיפוטי יקר והגיעו להסכמות שייעלו את ההליך.

הסכומים כולם ישולמו לידי התובע עד ליום 01.09.2018 ובמידה ולא ישולמו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מים 01.09.2018 ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ח, 26 יולי 2018, בהעדר הצדדים.