1. עסקינן בבקשת התובעת לפסיקת הוצאות בהליך שהגישה כנגד הנתבעים – תביעה לסעדים הצהרתיים מלווה בבקשה לסעדים זמניים - הליך אשר בא לידי סיום ללא התדיינות כלל, זאת משהנתבעים נתנו הסכמתם לסעד הארעי שניתן, כמו גם למתן פסק דין על פי התובענה, כל זאת מבלי שהגישו תגובה בבקשה לסעד זמני וכתב הגנה בתביעה העיקרית.

מהלך הדברים הצריך להכרעה

2. ביום 3.4.2017 נחתם בין התובעת לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הסכם לפיו תשמש התובעת כמפיץ בלעדי של מוצרי הנתבעת באירופה, זאת לתקופה של למעלה מחמש שנים (ראה נספח 1 לכתב התביעה).

3. הצדדים פעלו על פי ההסכם במשך מספר חודשים עד לפגישה שהתקיימה ביום 19.7.2017 במהלכה ציין יו"ר דירקטוריון הנתבעת, מר סטנלי סנדרס, כי הוא והדירקטוריון לא היו מודעים לתנאי ההסכם, אשר לא אושרו על ידם, באופן שההסכם נחתם על ידי המנכ"ל מר מילר (הוא הנתבע 2) ללא הרשאה ועל כן אין בכוונת הנתבעת להמשיך ולקיימו.

4. בעקבות האמור פנה מנכ"ל התובעת, מר רובדה, כבר ביום המחרת לנתבעת בהודעת דואר אלקטרוני, בה עמד על הנזקים הצפויים להיגרם לתובעת כתוצאה מהתנערותה של הנתבעת מההסכם וביקש מהאחרונה לחזור בה ולכבד התחייבויותיה (ראה נספח 1 לבקשה).

5. ביום 21.7.2017, במענה לפנייה זו, השיב מר סנדרס, יו"ר דירקטוריון הנתבעת, בהודעת דואר אלקטרוני בשם הנתבעת, כי הורה לעובדי הנתבעת שלא לעבוד עוד עם התובעת ("not to do any further work with Prima") עד להגעת הצדדים לידי הסכם שיחליף את הקיים ("until we will have a satisfactory contract in place") (ראה נספח 2 לבקשה).

6. לאחר קבלת הודעה זו ולאור פניותיה של התובעת לנציגי הנתבעת התקבלה ביום 1.8.2017 הודעת דואר אלקטרוני מהגב' ורד פרדו בשם הנתבעת, בה נמסר כי על פי הנחיתו של מר סנדרס על התקשורת שבין התובעת לנתבעת ("further communications") להיעשות עמו ועם פרדריקו בלבד (ראה נספח 3 לבקשה).

7. במצב דברים זה החלה התובעת לבחון את מצבה המשפטי ולהיערך לנקיטת הליכים משפטיים בישראל, כאשר לצורך כך שכרה את שירותי משרד באי כוחה עו"ד לוינבוק ושות' ו/או א. שפר ושות'.

8. ביום 4.8.2017 התקבל במשרדי התובעת מכתב ממר סנדרס, נושא תאריך 21.7.2017, בו נכתב באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי עמדת הנתבעת היא כי ההסכם שנחתם אינו תקף ואין בו כדי לחייבה –

"It is our position that the Agreement is nether valid nor biding on

Common Sense"

לצד אמירה מפורשת זו הוסיף מר סנדרס כי הנתבעת מעוניינת לעבוד עם התובעת וככל שלא יעלה בידי הצדדים להגיע לידי הסכם חדש, אזי

"we will work out a satisfactory termination agreement"

עוד ובנוסף צוין כי עובדי הנתבעת הונחו שלא להמשיך ולעבוד עם התובעת עד לחתימת הסכם חדש

"All of that said, until we have a properly authorized and executed

Agreement in place, I have instructed the staff at Common Sense not to do

any Further work with Prima on the Agreement"

(ראה נספח 4 לבקשה)

9. למכתב זה ולאור עמדתה המפורשת של הנתבעת לפיה ההסכם חסר כל תוקף, השיבה התובעת ביום 7.8.2017 בהודעת דואר אלקטרונית, בה פרטה התייחסותה לכל הנטען, תוך דרישה כי הנתבעת תודיע בתוך 72 שעות כי היא חוזרת בה מעמדתה, שאחרת תאלץ היא לנקוט בכל האמצעים המשפטיים העומדים לה (ראה נספח 5 לבקשה).

10. הודעה אלקטרונית זו נענתה בו ביום, בשעת ערב, בהודעה אלקטרונית ריקה מכל תוכן חתומה, לכאורה, על ידי מר סנדרס (ראה נספח 5 לבקשה).

11. בהעדר תגובה עניינית, נאלצה התובעת לפנות לאפיק המשפטי וביום 17.8.2017 הוגשה הבקשה לסעדים זמניים וכתב התביעה.

12. הבקשה לסעד זמני נדונה ביום 17.8.2017, במעמד צד אחד, לפני כב' השופט י. טופף, אשר מצא ליתן בה צו ארעי כמבוקש ולפיו ימנעו הנתבעים מכל פעולה הנוגדת את התחייבויותיה של הנתבעת על פי ההסכם ובכלל זה להתקשר בהסכם עם גורם אחר הפוגע בזכויותיה של התובעת לפי ההסכם.

עוד נקבע כי תגובת הנתבעים לבקשה תוגש לבית המשפט (עם העתק לב"כ התובעת) עד ליום 27.8.2017 בשעה 11:00 וכי דיון במעמד הצדדים יתקיים ביום 30.8.2017 בשעה 9:30 לפני שופט תורן (ראה החלטה בבקשה 1).

13. ביום 27.8.2017 שלחה הנתבעת, באמצעות באי כוחה ממשרד עו"ד גלוזמן, מכתב לבאי כוח התובעת, בו נטען כי הנתבעת "מעולם לא הודיעה על ביטול הסכם ההפצה" וכי כל כוונתה היתה "לבצע פניה מסחרית-עסקית ... על מנת לבקש לנהל משא ומתן על פרטים מסוימים בהסכם, אשר חברי הדירקטוריון ו/או מי מהם סברו, כי לא היו מודעים אליהם במלואם ו/או כי הם ראויים לדיון מחדש", התנהלות , אשר "איננה מהווה "ביטול" של ההסכם, איננה מהווה "הפרה" של ההסכם, ובוודאי שאינה מצדיקה הגשת בקשה למתן צווי עשה זמניים במעמד צד אחד בלבד".

עוד הוצהר כי הנתבעת מכירה "בתוקפו של ההסכם, כהסכם תקף ומחייב" ובכוונתה "לקיימו ככתבו וכלשונו".

בהינתן האמור הציעה הנתבעת לתובעת כי זו תמשוך "את כתב התביעה ואת הבקשה לסעדים זמניים שהגישה", ובכך יחסך "זמן שיפוטי יקר ומיותר, הוצאות רבות (לרבות הטסת מצהירים מחו"ל וכיו"ב), והתדיינות משפטית חסרת תכלית או תוחלת".

הנתבעת הוסיפה כי ככל שהצעתה תהא מקובלת על התובעת הרי שהיא לא תעמוד על תשלום הוצאות משפט (ראה נספח 6א' לבקשה).

14. במענה לפנייה זו השיבה התובעת באמצעות באי כוחה במכתב מיום 29.8.2017, בו דחתה מכל וכל את הטענה לפיה הנתבעת לא התנערה מההסכם והביעה צערה על שאותה חזרה מהתכחשות נעשתה לראשונה לאחר פנייה לבית המשפט וקבלת סעד ארעי.

בהתייחס להצעת הנתבעת לפיה ההליכים המשפטיים יבוטלו על ידה השיבה כי אם אומנם הנתבעת "כנה בהצהרתה כי בכוונתה לקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו, הרי שהיא צריכה להודיע לבית המשפט הנכבד, כי היא מסכימה לא רק למתן הצווים הזמניים שהתבקשו ... אלא גם למתן פסק דין כמבוקש על פי כתב התביעה בתביעה העיקרית ולנשיאה בהוצאות שהוצאו בפועל על ידי" התובעת (ראה נספח 6ב' לבקשה).

15. ביום 28.8.2017 בשעות אחר הצהריים פנו באי כוח הנתבעת בבקשה דחופה לבית המשפט להארכת המועד להגשת תגובתם בבקשה לסעד זמני ב- 10 ימים ולביטול הדיון הקבוע, זאת תוך מתן הסכמתם להותרתם הסעד הארעי על כנו.

בבקשה ציינו הנתבעים כי הנתבעת אינה מתכחשת לתוקפו של ההסכם, כפי שהבהירה לתובעת במכתבה מיום 27.8.2017 וכי "נראה כי ההליך כולו נפתח כתוצאה מחוסר הבנה".

עם זאת, נזקקת הנתבעת, אשר בעלי מניותיה וחברי הדירקטוריון הינם תושבי ארה"ב) לשהות על מנת לגבש עמדתם ולהביאה לפני בית המשפט בתגובתם.

16. התובעת הגיבה לבקשה זו בו ביום בשעת לילה. בתגובתה פרשה את השתלשלות הדברים, התנגדה לדחייתו של הדיון (לאור העובדה כי המצהיר מטעמה כבר הגיע לארץ), תוך שנתנה הסכמתה לביטולו בכפוף למתן הצווים הזמניים שהתבקשו והאפשרות לטעון בעניין הוצאותיה.

17. בהחלטה מיום 29.8.2017 הורתה כב' השופטת י. סרוסי על ביטול הדיון שנקבע ליום 30.8.2017, תוך שקבעה כי הצו הארעי שניתן יעמוד בתוקפו "עד לקיום דיון נדחה ולאחר הגשת תגובת הנתבעת".

עוד ניתנה בידי הצדדים שהות בת שבועיים ימים על מנת לבוא בדברים ולעדכן באם "יש צורך בהמשך קיום ההליך".

לעניין עתירתה של התובעת לפסיקת הוצאותיה ציינה כי לדעתה "ההוצאות בהן נשאה התובעת בהליך זה ראויות להתחשבות, בפרט נוכח תגובת הנתבעת", אך עם זאת מצאה להותיר "ההכרעה בכך לשיקול דעתו של המותב הרגיל אליו ינותב התיק" (ראה החלטה מיום 29.8.2017 בבקשה 3).

18. ביום 15.9.2017 עתרו הצדדים בבקשה משותפת למתן פסק דין חלקי על פי כתב התביעה ולשהות נוספת על מנת להידבר בניסיון להגיע לידי הבנה במחלוקת שנותרה בעניין שכ"ט עו"ד והוצאות בתובענה (ראה בקשה 4).

הבקשה על שני חלקיה נעתרה על ידי (ראה החלטה מיום 15.9.2017) וביום 25.10.2017 (לאחר אורכה שניתנה) משלא הושגה הסכמה בין הצדדים הגישו הצדדים טיעוניהם בכתב.

על יסוד טיעונים אלה ולאחר שהנתבעים הודיעו כי אינם מבקשים לחקור את המצהיר מטעם התובעת ניתנת החלטתי זו.

תמצית טענות הצדדים

19. התובעת עותרת לפסיקת הוצאות ראליות – אותן הוצאות בהן נשאה בפועל או התחייבה לשאת, לרבות שכ"ט עו"ד.

19.1 לשיטתה הוצאות אלה שהוציאה ו/או התחייבה לשלם היו סבירות והכרחיות בנסיבות העניין נוכח התכחשותה של הנתבעת להסכם, דבר שאילצה לנקוט בהליך המשפטי בו נקטה, מה גם שלאחר מתן הסעד הארעי מצאה הנתבעת רק ביום 27.8.2017 "להבהיר" עמדתה ולחזור בה, הלכה למעשה, מהודעתה לפיה ההסכם אינו תקף, מועד בו היה עליה להגיש תגובתה לבית המשפט. תחת הגשת התגובה פנתה הנתבעת ביום 28.8.2017 בבקשה להארכת מועד ולביטול הדיון שהיה קבוע ליום 30.8.2017.

לאור התנהלות זו נערכה התובעת לדיון המשפטי והגם שזה לא התקיים נכפו עליה כל ההוצאות הכרוכות בהגעת המצהיר מטעמה לישראל.

19.2 לעמדת התובעת קיים יחס פרופורציונאלי בין הסעד שהתבקש והתקבל לבין ההוצאות שהוצאו על ידה, הוצאות סבירות ונדרשות נוכח חשיבות אכיפת ההסכם בעבורה ו"מורכבות התיק והזמן והעבודה שהושקעו בהכנתו".

20. מנגד סבורים הנתבעים כי יש לדחות את הבקשה לפסיקת הוצאות ולהורות כי כל צד ישא בהוצאותיו.

20.1 לטענת הנתבעים ההליך בו נקטה התובעת הינו "הליך מיותר שנפתח בחופזה וללא צורך", אשר היה מתייתר לו טרחה התובעת "להקדים להליכים המשפטיים בהם פתחה פנייה מסודרת של באי כוחה אל באי כוח הנתבעים", כלשראיה תשמש העובדה כי "מרגע שפניית התובעת התקבלה ... הובהר לה מיידית כי גם הנתבעים מכירים בתוקפו של ההסכם, וסבורים כי יש לקיימו ככתבו וכלשונו" (ראה סעיף 3 לתגובה).

20.2 עוד ובנוסף טוענים הנתבעים כי בעמדתם, כפי שהובעה במכתב מיום 27.8.2017, כמו גם בבקשה שהוגשה לבית המשפט ביום 28.8.2017 מנעו המה "הליך משפטי מיותר וחסכו כל הצדדים הוצאות רבות וזמן שיפוטי יקר", כאשר התובעת בעמדתה, אותה הביאה לפני בית המשפט בתגובתה לבקשה ובמכתבה מיום 29.8.2017, דחתה "את היד שהושטה לה לשלום" ובחרה "להמשיך לפסוע בנתיב הניצי בו היא פוסעת מתחילת הדרך".

20.3 לעמדת הנתבעים "התובעת מנסה לנצל את ההליך על מנת לסחוט מהנתבעים כספים", כשדרישתה הדווקנית והמופרכת "לפסיקת תשלום הוצאות משפט איננה ראויה, איננה מקובלת ואף עלולה להזיק לבניית מערכת של אמון ושיתוף פעולה בין צדדים שאמורים לעבוד בשנים הקרובות במשותף ומתוך אמון מלא".

המסגרת הנורמטיבית

21. על פי הפסיקה הנוהגת "כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ראליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא".

עם זאת, בשים לב להוראת תקנה 512(ד)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אשר בגדרה באה הבקשה שלפני, הרי שזו תהא נקודת המוצא בלבד ואין היא נקודת הסיום, שכן על בית המשפט לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר "בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין".

(ראה: ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, נצרת עילית, רע"א 2993/04 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ/ לונדנר, פ"ד נח(5) 49, בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא – משרד התעשיה והמסחר ואח', ע"א 4630/06 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, רע"א 5188/16 אי. די. בי. חברה לפתוח בע"מ נ' יעל כבירי שמיע ואח').

22. ההוצאות אותן יפסוק בית המשפט "צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה" כשבין השיקולים הצריכים לבחינת סבירות הוצאות המשפט שהוצאו יבואו התנהגות הצדדים להליך ובכלל זה דרך ניהולו, הסעד המבוקש או היקף הסכום השנוי במחלוקת, מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו, חשיבות העניין לבעלי הדין, לרבות היבטים הקשורים בחשיבות הסוגיה שהובאה לדיון והאינטרס הציבורי בה (ראה: ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, נצרת עילית, בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא – משרד התעשיה והמסחר ואח').

23. בשאלה "על מי מוטל הנטל להוכיח את סבירותן ונחיצותן" של ההוצאות הנטענות – "האם על הצד שמבקש לפסוק" אותן "לטובתו או על הצד שכנגד ...טרם נקבעה הלכה והדעות בפסיקה חלוקות. מחד גיסא, היו מקרים שבהם נקבע כי על הצד הזוכה להוכיח רק את שיעור ההוצאות שבהן נשא ומעת שעשה כן עובר הנטל לצד שכנגד כדי להראות כי אין לפסוק לטובת הצד הזוכה את מלוא הסכום המבוקש על ידו בשל היותם של הסכומים שהוציא לצורך ניהול ההליך בלתי סבירים (ראו: ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, נצרת עילית). מאידך גיסא, היו מקרים שבהם נפסק כי על צד הזוכה להוכיח הן את שיעורן והן את סבירותן ונחיצותן של ההוצאות שבהן נשא לצורך ניהול ההליך (ראו: ענין שפר (ע"א 4630/06 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ – ש.י.), ת"א (ב"ש) 1069/07 לדני נ' רמת חובב, מועצה אזורית תעשייתית)" (רע"א 5188/16 אי. די. בי. חברה לפתוח בע"מ נ' יעל כבירי שמיע ואח').

מן הכלל אל הפרט

24. לאחר שנתתי דעתי למכלול כולו, באתי לכלל דעה כי התובעת זכאית להחזר הוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, אך אין בידי לקבל עתירתה במלואה.

25. לאור השתלשלות הדברים בין התובעת לנתבעת במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2017, אשר מפאת חשיבותה מצאתי להביאה בפירוט ייתר, סבורה אני כי בדין פתחה התובעת בהליך המשפטי שלפני.

25.1 מהודעותיה של הנתבעת בכתב עלתה באורח נהיר ומפורש עמדתה לפיה ההסכם אינו תקף ואינו מחייב אותה.

עמדה זו אף קיבלה ביטוי אופרטיבי בהנחיית עובדי הנתבעת שלא לשתף עוד פעולה עם התובעת.

25.2 חזרתה של הנתבעת בה מעמדתה זו (באמצעות באי כוחה) בכסות הטענה ל"אי הבנה" באה לעולם לאחר פניית התובעת לבית המשפט, הגשת כתב התביעה ובקשה לסעדים זמניים, אשר נעתרה, במעמד צד אחד, במתן סעד ארעי.

25.3 אותה עמדה "מבהירה" התמהמהה לבוא ונמסרה לבאי כוח התובעת רק ביום 27.8.2017, במועד בו היה על הנתבעים להגיש תגובתם לבקשה לסעדים זמניים, עשרה ימים לאחר מתן הסעד הארעי ושלושה ימים בלבד טרם הדיון שנקבע, כל זאת לאחר שהמצהיר מטעם התובעת כבר עשה דרכו לישראל.

אמת, במכתב מיום 27.8.2017 הוסברו הסיבות לעיכוב ("שהותו של המנכ"ל כל השבוע שעבר בחו"ל, לאור העובדה שהדירקטורים הינם תושבי חוץ, לאור כך שטרם נמסר להם עותק מתורגם של כתבי הטענות ולאור הצורך להסביר לחברי הדירקטוריון את הדין והנוהג בישראל"), אך יקשה לקבל הסבר זה בעידן הדיגיטלי/הטכנולוגי בו עולם העסקים מתנהל, כשאמצעי התקשורת מזמנים את האפשרות להידבר בכל זמן נתון והמרחקים הגאוגרפים בין היבשות אינם מהווים עוד גורם מעכב.

25.4 לא זו אף זו.

הנתבעת אף לא היתה נכונה חרף עמדתה כי ההסכם תקף ומחייב להיעתר להצעת התובעת בתגובתה לבקשה להארכת מועד ולייתר את ההליך במתן הסכמתה לעתירה שבכתב התביעה, הצעה אשר היתה ראויה ונכונה בנסיבות אלא עמדה על קבלת אורכה להגשת תגובתה לבקשה לסעד זמני.

25.5 רק בסופו של יום עם קבלת הסכמתם של הנתבעים למתן פסק דין על פי כתב התביעה נחסכו מעם הצדדים הוצאות נוספות, אשר היו כרוכות בדיון בבקשה לסעדים זמניים ובתביעה העיקרית.

26. עם זאת, לאחר בחינת ההוצאות להן טוענת התובעת באה אני לכלל דעה כי חלקן אינן "סבירות" ו/או "הכרחיות" בנסיבות כולן ו/או לא הוכחו כדבעי.

26.1 שכר הטרחה, לתשלומו התחייבה התובעת כנטען, מגלם 514 שעות עבודה (166 שעות עבודה של שותף בכיר, 269 שעות עבודה של עורך דין, 79 שעות עבודה של מתמחה) לאורך תקופה של כחודש ימים.

השקעה זו אינה, על פניה, בהלימה עם המורכבות העובדתית והמשפטית של הסוגיות להן נדרשה התובעת בהליך המשפטי בו נקטה - הגשת תביעה לסעדים הצהרתיים ובקשה לסעדים זמניים (בקשה אשר בחלקה כברגיל זהה לכתב התביעה).

יוער כי מטעמים של חסיון עורך דין-לקוח בחרה התובעת שלא להציג את פירוט שעות העבודה אלא אך את החיוב הכולל בגינן, באופן המקשה לבחון את "סבירות ונחיצות" ההשקעה על ציר זמן הטיפול בעניינה של התובעת אל מול "התוצר הסופי".

26.2 אינני מוצאת כי הוצאות הנסיעה לישראל של מר רובדה (מנכ"ל והבעלים של התובעת), היו הכרחיות ונחוצות.

די היה באותה עת בהגעתו של מר וולנטה, המצהיר מטעם התובעת.

26.3 ההוצאות הנטענות בסך של 23,600 יורו בגין חמישה ימי עבודה שהושקעו על ידי מר רובדה ומר וולנטה, כמו גם שניים עשר ימי עבודה של עובדים אחרים, לא הוכחו כדבעי, זאת משלא הוגשה כל אסמכתא המלמדת על גובה ההשתכרות.

26.4 כך גם לא הוכח התשלום הנטען לעו"ד שוויצרי בסך של 180 יורו ואף לא מצאתי כל הצדקה לתשלום דמי החניה בשדה התעופה במילאנו בסך של 42 יורו (קבלה מיום 29.8.2017 מועד בו שהה על פי הנטען המצהיר מטעם התובעת בישראל).

27. בהינתן כל האמור לעיל ועל יסוד הערכתי את ההשקעה הנדרשת מכל היבט (שכ"ט עו"ד והוצאות נלוות נוספות) בהגשת ההליך שלפני, מחייבת אני את הנתבעים לשאת בתשלום סך של 100,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין שכ"ט עו"ד ובסך נוסף של 22,000 ₪ כולל מע"מ בגין כלל ההוצאות השונות שהוצאו ונדרשו להגשת ההליך המשפטי.

28. החלטתי זו בצירוף ההחלטות מיום 15.9.2016 ומיום 26.9.2017 מהוות יחדיו פסק דין מלא.

ניתן היום, א'א' כסלו תשע"ח, 19 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים