1. המדובר בתביעת לשון הרע שהוגשה ע"י מר משה חזות שהינו מנהל רשות האוכלוסין וההגירה בחדרה כנגד מר שלומי אפרת.

ע"פ האמור בכתב התביעה, הנתבע ובת זוגתו הגיעו ללשכת רשות האוכלוסין בחדרה לצורך הסדרת מעמד בת זוגו וזאת ללא תיאום מראש.

למרות שלא תואם מועד כנדרש, לאחר שהנתבע פנה לתובע הוא אכן נתקבל על ידו וע"פ פקידה ונקבע לו תור נוסף.

בהמשך כתב התביעה, נאמר שבתאריך 31.7.17 פנה הנתבע במכתב תלונה למחלקת פניות הציבור ואגף ביקורת פנימית של רשות ההגירה והאוכלוסין, ובו, לטענת התובע, תוארה תמונה כוזבת ומעלילה כנגדו, דבר שיש בו כדי לפגוע בשמו הטוב והוצאת דיבה, הכל כמפורט בכתב התביעה.

בהמשך נטען שמכתב התלונה נחשף בפני עשרות נושאי תפקידים במשרד התובע ועל כן הוא דורש פיצוי בסכום של 33,400 ₪ בגין הוצאת לשון הרע.

2. הנתבע, בכתב הגנתו, טוען שכתב התביעה הינו בגדר ניסיון השתקה וכי פעל ע"פ הנוהג המקובל, על פיו, זכאי אדם להגיש תלונה או לפנות לנציג תלונות הציבור. כן נטען שלא יעלה על הדעת כי אזרח הפועל במסגרת החוק ייתבע בגין "לשון הרע".

בהמשך כתב ההגנה מתייחס הנתבע לנסיבות האירועים ולעניין הגשת התלונה שנכתבה ב"תום לב".

3. סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה לנתבע ב – 2 מקרים. האחד כאשר התלונה הוגשה לאדם הממונה על הנפגע, שאז הפרסום נועד להגן על אינטרס פרטי לגיטימי של המתלונן או הממונה, והמקרה השני, כאשר התלונה הוגשה ל"יישות מוסמכת". ביסוד ההגנה על הפרסום עומד בעיקר האינטרס הציבורי של הגנה על הסדר החברתי – משפטי.

ע"פ כתב התביעה, אין מחלוקת שאכן הנתבע פנה למחלקת פניות הציבור והתובע עצמו מאשר זאת. ועל כן לכאורה חלה הגנת סעיף 15 (8) לחוק.

4. באשר לאמיתות התלונה, הרי נקבעו הלכות, על פיהם, תום הלב של הנתבע נובע לא על פי המניע שהביא לתלונה אלא ע"פ האמונה באמיתות תוכנה. בנסיבות העניין סבור אני שהחזקה שאכן הנתבע האמין באמיתות תלונתו ואמינות תחושותיו חלה בעניין וגם אם תלונתו הופרכה, אין בכך כדי לפגוע באמינותו האמיתית בתלונה.

5. מעבר לכך, סעיף 16 (ב) לחוק לשון הרע קובע כי אין לדרוש מאדם לנקוט אמצעים לפני הגשת תלונה כדי לבדוק אמיתותה ואין לשלול הגנת סעיף 15 (8) לחוק, גם אם תלונה נמצאה מופרכת, שכן הנחת העבודה היא, שרשות המוסמכת היא שתבדוק את נכונות התלונה.

סבור אני שאין להעלות על הדעת כי כל אימת שעולה חשד בליבו של פלוני עליו לאמת החשד עם החשוד עצמו ואף לערוך חקירות פרטיות. בנסיבות מקרה זה, פניה למחלקת פניות הציבור

היא פעולה טבעית וסבירה ואין להלין עליה (ר' לעניין זה ע"א 310-74 עשרת נ' מזרחי פד"י 35 (1) 384).

6. אוסיף ואומר שגם באשר להפצת האשמות הנתבע כנגד התובע ברבים, הרי לא הוכח כי הנתבע אכן הפיץ את ההאשמות כנגד התובע. ייתכן שאכן מכתב התלונה נחשף לרבים אך לא נטען כי הנתבע הוא שגרם לכך וגם לא הורם הנטל ע"י התובע איך היו עדים "רבים" לעצם הפרשה ע"י הנתבע.

ככלל אציין שתלונת הנתבע נשלחה אך ורק לגורם המוסמך, אשר תפקידו לבדוק את התנהלות התובע ומכאן שקיימת פנייה בתום לב אשר לא נסתרה.

7. לאור כל האמור, סבור אני שאכן לנתבע עומדת ההגנה על פי סעיף 15 (8) והוראות נוספות בחוק איסור לשון הרע.

התביעה נדחית.

אני מחייב את התובע בהוצאות המשפט בסכום כולל של 500 ₪ אשר ישולם לנתבע תוך 45 יום מיום פסק הדין.

העתק פסק הדין ישלח לצדדים.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ח, 19 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.