א. כללי וטענות הצדדים

1. ביום 29.01.17 אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים, רכב מדגם פורד פוקוס טרנד מ.ר 7454271 הנהוג על ידי התובע 2 ומבוטח על ידי התובעת 1, (להלן: "הפורד" או "רכב התובע") לבין אוטובוס אגד מ.ר 7521069, הנהוג על ידי נהג הנתבעת (להלן: "האוטובוס").

2. לטענת התובע, תאונת הדרכים אירעה, כאשר עקף רכב אחר, אשר חסם את נתיב נסיעתו. עת סיים התובע את העקיפה, עצר את רכבו לנוכח מופע אור אדום שדלק בכיוון נסיעתו. לפתע, הגיח האוטובוס ופגע ברכב התובע, תוך שהוא סוטה מנתיב נסיעתו, וכך גרם לנזקים ברכבו.

3. הנתבעת הכחישה את אחריותה לתאונה. לטענתה, התאונה ארעה כאשר, האוטובוס נסע בנתיב השמאלי לכיוון צומת בר אילן, כאשר לפתע, רכב התובע ניסה לעקוף ופגע באוטובוס.

ב. דיון

1. שמעתי את עדויות הנהגים המעורבים, אשר הדגימו כל אחד לגרסתו, את אופן התרחשות התאונה. כן שמעתי עדים מטעם הצדדים. עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט, ובכלל זה בכתבי הטענות, בחוות דעת שמאי שהוגשה מטעם התובע, בטפסי ההודעה של הנהגים המעורבים בתאונה, וביתר הראיות.

2. במהלך המשפט הוצגו לפניי שתי גרסאות שונות לחלוטין באשר לנסיבות שהובילו להתרחשות התאונה. לאחר בחינת הגרסאות שהוצגו, מצאתי לנכון להעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובעים.

3. בעדותו ציין התובע 2 כהאי לישנא:

"ש. ספר מה קרה?

ת. אני נסעתי ברחוב שמואל הנביא, לכיוון צומת בר אילן. יש שם נתיב תחבורה ונתיב תחבורה ציבורית, מצד ימין צמוד למדרכה עמד רכב שיצא, הוא חסם את הנתיב שלי .

ש. קרוב לצומת?

ת. די קרוב לצומת יש שם חנויות בצד ימין. יש מדרכה רחבה, הוא עצר על הכביש לצד המדרכה וחסם חלקית את הנתיב. היה עוד מישהו כנראה הוא חשב שלא היה שם נהג, אני כמו אוטו עומד עברתי לידו, נעצרתי לכמה שניות ואמרתי לו אתה חוסם דרך החלון, אתה חוסם את הנתיב, אז הגיע אוטובוס וגירד אותי בצד שמאל. אני עצרתי להגיד לו והאוטובוס המשיך לנסוע. יש לאוטובוס נתיב תחבורה ציבורי . אני הייתי קצת בהפתעה בשוק, פגעו לי באוטו זה היה כזה מן בום יצאתי לראות מה קרה. ראיתי שהאוטובוס בכלל לא נעצר.

ש. איפה הוא פגע בך?

ת. הוא ריסק את המראה בצד, גירד את הפגוש הקדמי משמאל. האוטובוס לא עצר והמשיך לנסוע. כשהבנתי בסה"כ בתאונה שני כלי הרכב נעצרם ומחליפים פרטים, ראיתי שהוא לא עוצר נכנסתי לרכב ורדפתי אחריו, תפסתי אותו קילומטר לכיוון רמות הוא המשיך לנסוע בנתיב שלו לכיוון רמות באיזה שהוא שלב איך שהוא השגתי אותו מימין והוא פתח את הדלת, אמר לי טוב בוא אלי. נעצרתי איפה שהוא והוא נתן לי את הפרטים והחלפנו פרטים."

4. גרסת נהג האוטובוס:

"ש. תספר לי מה קרה?

ת. אני נסעתי בשמואל הנביא לכיוון צומת בר אילן, ראיתי את הבנאדם היה רכב שחסם אותו. אני נסעתי הוא סובב את ההגה שלו שמאלה ועמד. אני ראיתי אותו המשכתי ישר, כל הדרך היה אוטובוס ארוך, הגעתי לתחנה שאחרי זה, הבנאדם בא ואמר לי פגעת בי.

ש. תספר מה קרה?

ת. נסעתי ישר. מתאר שהרכב של התובע עמד בזווית אני הסתכלתי לו בעיניים כאשר הזווית שלו מתוכו היה מעט מאוד בנתיב הציבורי."

5. עוד העיד מטעם הנתבעת מר יוסף סליימן ולדבריו:

"ת. אני תושב רמות. אני פעמיים ביום נוסע בקו שלי באחד. אני לא נהג, אני גר וזה הקו שלנו, אני נוסע פעמיים ביום בא לעיר באחד הנסיעות הנהג היה, אני ישבתי מצד ימין של האוטובוס, הוא הנהג מה שנסע, אני שם לב, אני תמיד אוהב להסתכל על הכביש, איך נוהגים. הוא נסע כל הזמן בנתיב שלו ומשמואל הנביא לרמות זה כביש גולדה נסענו כל הדרך והסתכלתי ימינה שמאלה.

ש.ת אני ישבתי מצד ימין בספסל השלישי או הרביעי, אני לא זוכר. הסתכלתי פתאום אני שומע דפיקה לא שמעתי שום דבר, בא אמר אתה פגעת בי.

ש.ת אני לא ראיתי פגיעה שום דבר.

ש.ת אני לא שמעתי שום דבר. מה שכן רציתי לראות אם יש פגיעה באדם שלא נפגע אדם שמה או לא, לא ראיתי שום דבר."

ש. ראית מכונית משהו?

ת. לא . שום דבר לא ראיתי. אני יודע שנסעתי אני נוסע קבוע מסתכל ימינה שמאלה.

ש.ת הכביש היה פנוי הנתיב הוא של אגד."

6. לשאלה שהופנתה אליו השיב התובע כדלקמן:

"ש. תניח אתה את הרכבים, רכב של, את האוטובוס ואת הרכב שעצרת מולו תדגים לי?

ת. מדגים ושם את הרכבים. אני הייתי במקביל אליו בוודאי הייתי במסלול שלי, אם הייתי במסלול הציבורי אני שב ואומר יכול להיות שקצת הייתי. יש מקום לעבור, עמדתי לצדו ודיברתי אתו. אני לא יכול לשלול שלא הייתי בצד בנתיב הציבורי, מה שכן עמדתי בצד ודיברתי אתו ובזמן שדיברתי אתו בא האוטובוס."

7. לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהוגשו הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. התובע למעשה אינו עומד בנטל ההוכחה המוטל עליו. התובע אישר בדבריו, כי רכבו בלט במקצת ובזווית לתוך לנתיב הציבורי, וזאת לטענתו, על מנת להעיר את תשומת ליבו של נהג אשר חסם את דרכו. הנה כי כן, התאונה התרחשה כאשר אוטובוס נסע בנתיב הציבורי ופגע לפי הטענה ברכב התובע.

7. התובע לא הכחיש בעדותו כי רכבו גלש מעט לנתיב התחבורה הציבורית, בעוד הוא עצר את רכבו, ונזף בנהג רכב שלטענתו חסם לו את נתיב הנסיעה. בעשותו כך, חסם התובע או לפחות הפריע לתנועה בנתיב הציבורי, באופן אשר הווה הפרעה בוטה לנתיב התחבורה הציבורית ובכך גרם לתאונת הדרכים. מקום שהתובע גלש עם רכבו לנתיב תחבורה ציבורית, הרי שהפר, אגב כך, את סעיף 72 בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961(להלן: "תקנות התעבורה") אשר מורה כדלקמן:

"72 . (א)לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות:

12)בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת אוטובוסים המוגדרת על ידי סימון על פני כביש, ובאין סימון כאמור - בתוך עשרים מטר לפני תמרור "תחנת אוטובוסים" ועשרים מטר אחריו, בשני צדי הדרך; ובלבד שמותר לעצור או להעמיד או להחנות רכב בצד הדרך שממול לסימון על פני הכביש או ממול לתמרור, אם רוחב הכביש באותו מקום הוא שנים עשר מטר או יותר;"

8. הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999).

ג. הכרעה

1. התובע 2 , לא הרים את נטל ההוכחה ואין מנוס מלקבוע, כי האחריות לתאונה רובצת בעיקר על התובע עצמו. זאת שכן, התובע נעצר על מנת לנזוף בנהג אשר לטענתו חסם את דרכו. ברי הדבר, כל עוד היה התובע 2 ממשיך בנתיב נסיעתו, כלל לא הייתה נגרמת התאונה מושא כתב התביעה.

2. הלכת בית המשפט העליון (עא 391/89 אורית וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז(1) 837 מלמדת אותנו כי: " עיקרון ידוע ומקובל משכבר של תקנת הציבור, שמעילה בת עוולה (אזרחית או פלילית) לא תצמח עילת תביעה, על מנת שלא לעודד הפרת חוק (845ה-ז, 856א).". וכן נאמר, כי "לא יהא חוטא נשכר" (ראה: משנה, מסכת חלה, פרק ב, משנה ז). בענייננו, מקום שהתובע עצר באמצע הכביש תוך הפרעה לתנועה ואגב כך לאוטובוס להמשיך בנסיעתו, האחריות לתאונה רובצת עליו בעיקר ולא על נהג האוטובוס.

3. לא מן המותר להעיר כי בהתאם לעדות העד מטעם אגד שעדותו מהימנה עלי, ספק בעיניי, אם אכן האוטובוס פגע ברכב התובע.

4. בקובעי כי האחריות לתאונה רובצת על התאונה, אינני מתעלם מהשוני בין גרסתו של נהג האוטובוס כפי שהצהיר במסגרת הודעתו לאגד לבין עדותו שניתנה בבית המשפט. ואולם לא מן המותר לציין כי חולשת גרסתו של נהג האוטובוס, איננה מקהה מעדותו של התובע עצמו ואשר על פיה בלבד ניתן לקבוע כי הוא זה שאחראי לתאונה.

5. התוצאה היא שהתביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ תוך 30 יום.

ניתן היום, ז' אב תשע"ח, 19 יולי 2018, בהעדר הצדדים.