לפני בקשה לביטול צו איסור שימוש מנהלי ברכב ( להלן: "הצו").

המבקשת היא בעלים רשום של כלי רכב המצוי מרבית הזמן ברשותה. הרכב מושאל מעת לעת לשימושם של בנה ונכדה. במועד הרלוונטי נהג ברכב נכדה של המבקשת ( להלן: "הנכד") כשהוא לכאורה שיכור. בעקבות זאת נערך לנכד שימוע והוצא הצו.

הבקשה נשענת על שלושה טעמים: (1) המבקשת נהגה להזהיר את הנכד אודות חובתו לנהוג כחוק וכשהוא אינו בגילופין; (2) הופרה זכותה של המבקשת, הנפגעת ממתן הצו, לשטוח טענותיה לפני קצין המשטרה עובר להוצאת הצו. הדבר פוגם בתוקף הצו. (3) מצבה הבריאותי של המבקשת אינו שפיר. היא זקוקה לרכב להתנייד לבתי חולים.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

דיון והכרעה

החלטתי לדחות את הבקשה. בתמצית אציין כי אין ממש בשני הטעמים הראשונים שהוצגו ואילו הטעם השלישי (הפגיעה במבקשת עקב השבתת הרכב) הוא טריוויאלי והמבקשת לא הניחה תשתית להיעדר אפשרות לעשות שימוש באמצעי תחבורה חלופיים בתקופת הצו.

1. סעיף 57ב (ב) לפקודת התעבורה מטיל על המבקשת נטל כפול: עליה להראות לבית המשפט כי "מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו" וכן כי "בעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה..". גם אם אקבל את טענת המבקשת אודות האזהרות שהזהירה את נכדה לבל ינהג בגילופין יש בכך, לכל היותר, כדי להראות כי נכדה, שנהג לכאורה בגילופין, "פעל בניגוד להוראותיה". הא ותו לא. נזכיר כי בנוסף על כך , היה על המבקשת להראות גם כי עשתה "כל שביכולתה" על מנת למנוע את העבירה. כך נקבע ברע"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת ישראל כי "אם המבקש הזהיר את בנו שלא יעבור עבירה והבן פעל בניגוד להוראה זו הרי שבכך מתקיים רק התנאי הראשון. אולם המחוקק לא הסתפק בכך. על פי התנאי השני יש להראות שבעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה. המבקש לא עשה דבר מעבר לאזהרה כללית". המבקשת לא טענה ולא הניחה תשתית לטענה כי נקטה פעולה כלשהי, מעבר לאזהרה, כדי למנוע את העבירה. מכאן מסקנתי כי המבקשת לא הראתה כי עשתה "כל שביכולתה" כדי למנוע את העבירה ועל כן לא עמדה בהוכחת תנאי סעיף 57ב (ב) לפקודת התעבורה.

2. גם אם אניח, מבלי לפסוק, כי בנסיבות המקרה הייתה חובה (שהופרה) לשמוע את טענותיה של המבקשת (בעלת הרכב) עובר למתן הצו, אין בכך כדי להביא למסקנה כי הפגם בהליך אוצל על תוקף הצו. בע"ח (ב"ש) מצדר בע"מ נ' מדינת ישראל נקבע כי "גם בהנחה שזכות השימוע היא זכות חוקתית... לא מן הנמנע כי זכות זו מתקיימת גם בהליכים שלפי סעיף 57א לפקודה במסגרת האפשרות לפנות לבית המשפט ולבקש את ביטול הצו". אני סבור כי ככל שנפל פגם באי שמיעתה מראש של המבקשת עובר למתן הצו הרי שעוקצו של פגם זה ניטל באמצעות שמיעתה במסגרת הליך זה ועל כן אין בטענה כדי להביא לביטול הצו.

3. סעיף 57ב(ג) לפקודת התעבורה מסמיך את בית המשפט לבטל או לקצר משך צו אם מצא כי נכון לעשות כן בשל "נסיבות אחרות". הנסיבות אליהן מפנה המבקשת הן נסיבות בריאותיות המחייבות אותה לנהוג ברכב לצורך קבלת טיפולים רפואיים. טענה זו אינה טענה חזקה בוודאי שאין בקבלתה כדי להביא לביטול גורף של הצו. אך טבעי הוא כי מי שנוהג לעשות שימוש ברכב יפגע במידה זו או אחרת עקב היעדר יכולת לעשות שימוש ברכב. יתר על כן, המבקשת אינה טוענת כי אינה יכולה לעשות שימוש באמצעי תחבורה חלופיים בתקופת תוקפו של הצו והדבר מחליש עוד יותר את טיעונה.

לאור כל האמור לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה והיא נדחית.

ניתנה היום, כ' אלול תשע"ז, 11 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.