החלטה זו היא בבקשות המבקשים – כל אחד ובקשתו, לביטול כתב האישום הואיל וכתב האישום, כך לטענתם, עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית; בנוסף על האמור, בפי המבקשת 1 ישנן טענות נוספות בדבר פגמים שנפלו בכתב האישום וכן טענה מקדמית כי הורשעה זה מכבר בשל מעשה הבניה האסורה שיוחס לה בכתב האישום.

רקע עובדתי:

ביום 4.9.17 הוגש כתב אישום (להלן: כתב האישום המקורי) נגד המבקשים בגין בניה אסורה ושימוש בה - לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) ואי קיום צו הריסה שיפוטי - לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה.

לפי העובדות של כתב האישום המקורי, המבקשים הם הבעלים והמחזיקים בנכס הנמצא בגוש 18146 חלקה 205 שברח' שאול המלך 18 שבנהריה (להלן: המקרקעין).

עוד עולה מהעובדות שיוחסו למבקשים בכתב האישום המקורי, כי המבקשת 1 הורשעה ביום 9.1.07 בהליך עמ"ק 741/05 בגין בניה אסורה של תוספת לשטח המגורים מבניה קשיחה של כ-30 מ"ר במפלס 2.42- ובנית קונסטרוקציית מתכת בשטח של כ-14 מ"ר במפלס קומת הקרקע (להלן: הבניה האסורה); לצד ענישתה בהליך האמור, ניתן צו הריסה לבניה האסורה שביצועו עוכב ל-24 חודשים מעת מתן גזר הדין (להלן: צו ההריסה).

לפי העובדות של כתב האישום המקורי, הגם שכך המבקשת "לא קיימה את גזר הדין והבניה נושא כתב האישום הנ"ל עודנה עומדת על תילה" מבלי שהמבקשת קיבלה היתר בניה; נטען כי המבקשים 2 ו-3 עושים שימוש בבניה האסורה לצורך מגורים, כאשר המבקשת 2 היא בת המבקשת 1 והמבקש 3 הוא בן הזוג של המבקשת 2. עוד נטען בעובדות כתב האישום המקורי כי המבקשים "קיבלו מכתבי התראה בגין האמור לעיל ואף הופיעו לחקירות אליהן זומנו והודו בביצוע העבירות המיוחסות להם" ו"עד למועד הגשת כתב אישום זה מאז גזה"ד לא הוגשה ע"י הנאשמים כל בקשה להיתר".

ביום 3.1.18 התקיים דיון בנוכחות המבקשים, שאז הוסבר להם מהות ההליך לפרטיו וכן האפשרויות שעומדות לפניהם. המבקשת 2 הצהירה כי נדרשת לכלל המבקשים שהות בכדי להסדיר את הבניה האסורה ולפיכך עתרה שלא להשיב לכתב האישום. בהסכמת המשיבה, נתתי אורכה בטרם הורתי להשיב לאשמה, וזאת לצורך הסדרת כלל ההליכים המקדמיים, לרבות הסדרת ייצוג.

ביום 14.5.19 התקיים דיון בנוכחות ב"כ המשיבה והמבקשות 1 ו-2, שלא היו בעת ההיא מיוצגות ואז ניתנה תשובתן לכתב האישום. במהלך הדיון, לאור הערותיי, התבקש תיקון כתב האישום כך שעבירת אי קיום צו יוחסה למבקשת 1 בלבד וכן התבקש תיקון העובדות באשר לזיקת המבקשים 2 ו-3 למקרקעין כך שנטען מפי ב"כ המאשימה שבשונה מהנטען בעובדות כתב האישום, הם אינם הבעלים אלא המחזיקים בפועל בחלק שהוא הבניה האסורה במקרקעין.

לנוכח העובדה שבמהלך הדיון תוקן כתב האישום, פעם אחת בהודעת המשיבה לפני מענה לכתב האישום ופעם נוספת ברשות לאחר מענה המבקשות 1 ו-2 לכתב האישום, מצאתי לקבוע דיון נוסף וכן חייבתי המשיבה להגיש כתב אישום מתוקן המכיל את כלל התיקונים שאושרו במהלך הדיון.

ביום 23.5.19 הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: כתב אישום מתוקן 1) ובו נטען כי המבקשת 1 היא הבעלים הרשום של המקרקעין ואלו המבקשים 2 ו-3 מחזיקים ועושים שימוש אסור בחלק מהמקרקעין שבו הבניה האסורה - מכוח הסכמת המבקשת 1, ובהיות המבקשת 2 בתה של המבקשת 1 והמבקש 3 חתנה; בהינתן האמור ייחסה המשיבה למבקשים עבירת שימוש ללא היתר בבניה האסורה; ולנאשמת 1 יוחסו בנוסף עבירת בניה אסורה לצד עבירה של אי קיום צו ההריסה.

ביום 16.7.18 התקיים דיון נוסף שבו הודיעו המבקשים כי בכוונתם לייצג עצמם באין להם ברירה לנוכח היותם נעדרי אמצעים להסדרת ייצוג; המבקשים 2 ו-3 טענו להגנתם כי הם אמנם עושים שימוש בבניה האסורה שבבית המבקשת 1 אך ללא כל זיקה למקרקעין ואך לנוכח צורך שעלה אצל המבקשת 1 בשל מצבה הבריאותי. עוד נטען כי למבקשים 2 ו-3 דירה בבעלותם ושהייתם בדירת המבקשת 1 היא לצורך מתן סיוע למבקשת 1 בשל מצבה הבריאותי.

בנסיבות אלה מצאתי להורות על מינוי הסנגוריה הציבורית לייצוג המבקשים, מתוך שהתבסס לפניי לעת ההיא, כי עולות – לפחות באשר למבקשים 2 ו-3 שאלות משפטיות הקשורות לזיקתם למקרקעין - האם די בה לביסוס חבותם בפלילים וכן כי מצאתי שלצורך ניהול יעיל וצודק של ההליך יש מקום שיהיו מיוצגים.

כך מינתה הסנגוריה הציבורית עו"ד מטעמה לכל אחד מהמבקשים וכל אחד מהם העלה טענות מקדמיות, מדוע יש לבטל את כתב האישום כנגד מרשהו; בנוסף, עתר ב"כ המבקשת 1 כי למצער אורה על תיקון כתב האישום (ב"כ המבקשת 2 הצטרף לטענות שהעלו חבריו לנוכח היותן זהות).

ביום 4.2.19 לאחר הגשת הבקשות לביטול כתב האישום, הגישה המשיבה הודעה על תיקון כתב האישום ולחילופין ביקשה את תיקונו – כך שתימחק עבירת הבניה האסורה והמבקשים יועמדו לדין בשל עבירת שימוש ללא היתר – לפי סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבניה; כן ביקשה להבהיר על דרך תיקון עובדה 8 שבכתב האישום מהו המועד הנטען שממנו לא הגישו המבקשים בקשה להכשרת הבניה (להלן: כתב אישום מתוקן 2).

אעיר כי לאור בקשת התיקון השנייה שאותה אישרתי לאחר שב"כ המבקשים שלא התנגדו לכך, הרי שמתייתר הדיון בחלק מטענותיו של ב"כ המבקשת 1, זאת בהתייחס לטענתו בדבר פסול או פגם שבכתב האישום וכן באשר לטענתו בדבר הרשעה קודמת – ומשום כך לא ארחיב בטענות אלה.

טענות הצדדים:

עתירת ב"כ המבקשת 1 היא כי אורה על ביטול כתב האישום לנוכח השיהוי הניכר והלא מוסבר, כך לטענתו, בהגשת כתב האישום. נטען כי גזר הדין בהליך האחר שבו ניתן צו ההריסה הוא משנת 2007 ואך בחודש יולי 2016 נשלחה לראשונה למבקשת 1 הזמנה לחקירה תחת אזהרה. המבקשת מצידה, כך נטען, שילמה הקנס שהוטל עליה ובהעדר צעד אופרטיבי מצד המשיבה סברה לתומה שאין מקום לבצע את צו ההריסה; נטען כי במעמד מתן גזר הדין נגדה ביום 9.1.07 הצהירה לפרוטוקול אדריכלית המבקשת 1 כי היא מסייעת לה לקבלת היתר בניה והמבקשת 1 הסתמכה על כך. לתמיכה בטיעוניו צירף ב"כ המבקשת 1 פסיקה.

נטען כי השיהוי בהגשת כתב האישום פגע קשות ביכולתה של המבקשת 1 להתגונן הואיל ואין ברשותה מסמכים "מהתקופה הרלוונטית אשר יכולים היו להעיד על מצבה באותה העת ועל הסטטוס של הבקשה להיתר אשר הוגשה למיטב זכרונה הוגשה עבורה אותה עת" (כך במקור, סעיף 3 לבקשה). עוד נטען כי המבקשת 1 לא הייתה מיוצגת בעת ההיא ומשום כך לא ניתן לצאת מתוך הנחה שמשמעות גזר הדין הוסברה לה היטב (סעיף 4 לבקשה).

לטענת ב"כ המבקשת 1, שילוב אי נקיטת כל פעולה מצד המשיבה תקופה כה ממושכת עם דבר היות המבקשת 1 לא מיוצגת ודברי האדריכלית - גרמו למבקשת 1 להשתכנע כי צו ההריסה 'ירד מהפרק' (סעיף 5 לבקשה).

על טיעונים אלה, הוסיף ב"כ המבקש 3 וטען כי כתב האישום עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית; נטען כי ב"כ המשיבה היה מודע עוד בשנת 2007 בעת ניהול ההליך הקודם, שהבניה האסורה נבנתה "עבור הבת שיש לה 3 ילדים קטנים" (סעיף 6 לבקשה). לעת ההיא, כך נטען, הסתפק ב"כ המשיבה באגרה ללא תוספת ואף נמנע מלעתור להחמרה בענישה וכך עוכב ביצוע צו ההריסה לשנתיים.

אעיר במאמר מוסגר כי טיעון זה סתם הגולל על החשש שהתעורר בקרבי ובשלו מצאתי להורות על ייצוג.

על רקע האמור ובנסיבות, כך לטענת ב"כ המבקש 3, שיהוי בן 10 שנים בהגשת כתב האישום כנגד המבקשים 2 ו-3 הוא כזה היורד לשורשו של עניין ועומד בסתירה מהותית לעקרונות צדק והגינות.

על זאת הוסף כי מחקירת המבקש 3 עולה שלא היה לו כל חלק בהזמנת או תכנון תוספת הבניה וכן כי לא ידע שאסור לו או לאשתו להתגורר בתוספת הבניה ומכאן עולה יסוד סביר לקיומו של סייג טעות במצב דברים ואף טעות במצב משפטי.

נטען כי המשיבה השתהתה בהעמדת המבקש 3 ובת זוגו לדין, הציגה לפניהם מצג שווא ולפיו אין בכוונתה להעמידם לדין בגין השימוש האסור – ומשום כך נפגעו זכויותיו של המבקש 3 בעצם הבאתו בפלילים. עוד נטען כי העמדת המבקש לדין בנסיבות אלה, עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ובית המשפט נושא באחריות למנוע אפשרות זאת.

כאמור, ב"כ המבקשת 2 הצטרף לטיעוני חבריו ועתר לביטול כתב האישום אף כנגד מרשתו מאותם הטעמים שעלו בבקשות חבריו.

מנגד, המאשימה עתרה לדחיית טענות המבקשים בציינה כי המבקשים הועמדו לדין בגין עבירת שימוש והמבקשת 1 אף בעבירת הפרת צו שיפוטי – שהן עבירות מתחדשות ומתמשכות, כך שניתן להגיש בגינן כתב אישום כל עוד לא הופסק ביצוען.

עוד נטען כי השתהות המאשימה בהגשת כתב האישום לא אמורה מבחינת הדין ליצור מניעה מצד הרשות האוכפת להעמיד לדין, אלא במקרים קיצונים ויוצאי דופן.

לטענת המשיבה לא התקיימו התנאים הנדרשים לפי הלכת בורוביץ ולאחר שכתב האישום תוקן, בהינתן חומרת העבירות שיוחסו למבקשים ובמיוחד למבקשת 1 אין מקום להורות על ביטול כתב האישום. בהקשר להתנהלותה של המבקשת 1 נטען כי טענותיה בדבר הסתמכותה על המהנדסת שפעלה מטעמה להסדרת הבניה – אין להן על מה לסמוך, הואיל ועליה היה לוודא התקדמות הליך הוצאת ההיתר; נטען כי אף לעת הזו ולמרות שבהליך קודם נטען כי לא מוצא עמה הדין בגין הבניה האסורה, ממשיכה המבקשת 1 לעשות שימוש ולהתיר שימוש אסור בבניה האסורה ליתר המבקשים.

באשר לטענות שעלו מצד ב"כ הנאשם 3 ולפיהן המשיבה ידעה על השימוש האסור שעושים המבקשים 2 ו-3 בבניה האסורה, הרי שאין להן – כך נטען מפי המשיבה על מה לסמוך, גם אין להן כל אחיזה בחומר הראיות (ראה סעיף 17 לתגובה).

יוער כי לא בואר בתגובת המשיבה הנימוקים לשיהוי, בן כעשור, שבהגשת כתב האישום.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי לדחות הבקשה לביטול כתב האישום. אנמק.

ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נגד ורדי ומועלם (31.10.18) התייחס בית המשפט העליון לאפשרות של ביסוס טענת הגנה מן הצדק בשל שיהוי בלתי סביר בהגשת כתב אישום (להלן: עניין ורדי ומועלם).

יוער כי עולה מפסיקת בית המשפט העליון שישנה חשיבות פחותה לעובדת קיומו או העדרו של מניע פסול בבסיס המעשה או המחדל המנהלי וכי התוצאה היא העומדת לבחינה. יחד עם זאת, צוין בעניין ורדי ומועלם כי:

"במקרים חריגים תיתכן הכרה בתחולתו של עקרון ההגנה מן הצדק, מחמת חלוף זמן משמעותי בהגשת כתב האישום, וזאת בהתקיים התנאים דלהלן:

(א) משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה הוא משמעותי; (ב) הפגיעה בהגנתו של הנאשם, בחירותו ובנסיבות חייו האישיות, עקב השיהוי בהגשת כתב האישום, היא ממשית ומוחשית; (ג) אין בנמצא טעם מניח את הדעת להתנהלותה זו של הרשות מחמת מורכבות ההליך, ניהול החקירה, או עומס מכביד." (שם, פסקה 108)

עוד נקבע כי:

"מקום בו מצא בית המשפט כי השיהוי שנפל בעניינו של נאשם הוא אכן מכביד, בהתאם לשיקולים הנ"ל – עליו לבחון האם עומדת לו ההגנה מן הצדק, בהתאם למבחן התלת-שלבי לתחולתה של הדוקטרינה, ובשים לב לשפע הסעדים העומדים לרשות בית המשפט, מקום בו מצא להורות על תחולתו של עקרון ההגנה מן הצדק" (פסקה 109)

בעניין שלפניי, אכן משך הזמן שחלף מאז העמדת המבקשת 1 לדין מחמת אי קיום של צו ההריסה והמשך שימוש בבניה האסורה הוא משמעותי ואין להקל בו ראש. בנוסף, לא הוטעם השיהוי בנימוק כלשהו ואף לכך משמעות. בעניין המבקשים 2 ו-3, מעובדות כתב האישום נמצאתי למדה כי המשיבה מייחסת להם שימוש אסור בתקופה בת שנה מעת הגשת כתב האישום וכן ישנה מחלוקת עובדתי אם המשיבה ידעה על ביצוע העבירה קודם לתקופה האמורה. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע לעת זו כי חל כל שיהוי בעניין העמדתם לדין. אין בכך, כדי לפסול האפשרות שבמהלך בירור האשמה, יוצגו ראיות בנושא זה ואולם יש לזכור כי מדובר ב'חרב פיפיות' בהינתן שלטענת המשיבה לא ידעה על ביצוע עבירה קודם למועדים המוזכרים בכתב האישום וביסוס טענה בדבר ביצוע העבירות קודם לכן לצורך הוכחת ידיעתה של המשיבה – עלול לגרור הרשעה בעבירת שימוש לתקופה נרחבת מזו שנטענה בעובדות כתב האישום, אם אדחה הטענה לביטול כתב האישום בשל שיהוי.

לשיהוי השפעות רבות בעבירות תכנון ובניה; הנה כאן זנחה המבקשת 1 את הוצאת ההיתר ואף עולה שגם לעת הזו ממשיכים המבקשים לעשות שימוש בבניה האסורה – כך לכאורה. הגם שהאחריות נותרת רובצת לפתחם של המבקשים, עדיין התנהלות המשיבה עודדה או למצער לא צמצמה את המוטיבציה של המבקשים להימנע מהמשך ביצוע העבירות – הן העבירה של אי קיום צו והן עבירת השימוש האסור.

יחד עם זאת, לא בוסס לפניי כי השיהוי שינה מצב מבחינת יכולתם של המבקשים להתגונן או שנפגעו זכויותיהם עד כי הצדק וההגינות המשפטית מחייבים את ביטול כתב האישום. אמנם ב"כ המבקשת 1 ציין כי בשל חלוף הזמן אין בידי מרשתו להציג נתונים על אודות ניסיונותיה להכשרת הבניה, אך טענה זו נטענה בעלמא ומבלי שפורטה די הצורך בכדי לאמוד את משקלה.

בע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נט (6) 776 נקבע מבחן תלת שלבי לבחינת קיומה של הגנה מן הצדק והשפעתה על ההליך הפלילי. בנסיבות שפורטו לפני לפי המבחן שנקבע בהלכת בורוביץ לא ניתן לאמר שניהול ההליך כלשעצמו פוגע בעקרונות של צדק והגינות משפטית; יחד עם זאת ישנו מקום לטענה כי המשיבה השתהתה באופן שיצדיק הכללת שיקול זה בין שיקולי הענישה – אם תימצא המבקשת 1 אשמה בדין.

באשר לעתירת ב"כ המבקש 3 כי אבחן טענותיו גם לאור דוקטרינת הביקורת המנהלית, הרי שכבר הובע בפסיקת בית המשפט העליון, כי יש לנתב טענות מסוג זה דרך המבחנים הקבועים בטענת הגנה מן הצדק ומוטב שלא לראות בנתיבים שנטענו כנתיבים מקבילים (ראה עניין מועלם וורדי, פסקה 93, פסקה 97, פסקה 98 וכן ראה הערת כב' השופט שוהם פסקה 3).

הטענות שעלו בטיעוני ב"כ המבקש 3 באשר לטעות במצב משפטי או טעות במצב עובדתי – הן טענות שבירורן מחייב שמיעת ראיות ואין בהם כדי להוביל לביטול של כתב האישום לעת הזו.

סוף דבר

הבקשה נדחית.

המבקשים ישיבו לאשמה.

ניתנה היום, ט"ז אייר תשע"ט, 21 מאי 2019, בהעדר הצדדים.