עמ"נ 2164-09-17; עמ"נ 2352-09-17 ; ברגות נ' מדינת ישראל

הערעורים

1. לפניי שני ערעורים מינהליים שהדיון בהם אוחד בעניין פסק-דינו של בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, שלפיו נדחו עררים שהגישו המערערים על החלטת משרד הפנים לדחות על הסף את בקשת המערערים – שהם תושבי שכונת עין ג'ויזה (בכפר וולג'ה) – לקבלת מעמד בישראל.

הרקע המשפטי

2. לאחר מלחמת ששת הימים, בחודש יוני 1967, נערך מפקד אוכלוסין באזור יהודה ושומרון וכן במזרח ירושלים. תושבי מזרח ירושלים אשר התפקדו במפקד האמור, הוכרו כמי שיושבים בירושלים ישיבת קבע כדין, נרשמו במרשם האוכלוסין וקיבלו תעודות-זהות. הסדר זה הוא תולדה של החלת המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על אזור מזרח ירושלים על-פי צו סדרי שלטון ומשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967, ומכוח סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948. תושבי אזור יהודה ושומרון (להלן – האזור) שהתפקדו במפקד שנערך באזור, קיבלו ת"ז של האזור; ואילו תושבי מזרח ירושלים שהתפקדו במפקד במזרח ירושלים קיבלו רישיון ישיבת קבע בישראל וניתנה להם תעודת זהות (בג"צ 282/88 מוברק עווד נ' יצחק שמיר, ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2) 424 1988)). מכאן, שמי שלא התפקד במפקד של מזרח ירושלים אינו זכאי לרישיון ישיבת קבע, וכניסתו לישראל נתונה לשיקול דעת שר הפנים, בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

בצד זאת, משרד הפנים היה ער לכך שנפלו טעויות במפקד, ולעיתים נרשמו תושבי מזרח ירושלים כתושבי האזור, למרות שהתגוררו בשטח השיפוט של ירושלים. לפיכך, מי מהם שהוכיח, ברמת הראיה המינהלית, ועל-יסוד ראיות אובייקטיביות ח-משמעיות, כי התגורר בתחומי העיר ירושלים עובר למפקד האוכלוסין בשנת 1967, זכה למעמד של תושב קבע. כך היה נהוג במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת (על סקירת הרקע האמור, ראו: עת"מ (י-ם) 27123-09-16 ג'ריס אעמיה ואח' נ' שר הפנים (5.5.17).

3. בשלהי שנות ה-90, ועל-רקע ריבוי פניות מהסוג האמור, הובאה הסוגיה להכרעתו של ראש הממשלה. בדיון שהתקיים בשנת 1998, הוחלט, כי למרות שאין עילה משפטית להענקת מעמד של קבע בישראל למי שהתפקדו במפקד האוכלוסין של האזור, מי שיוכיח כי עבר לירושלים לכל המאוחר בשלהי 1972, או שהתגורר בה בשנת 1967, אולם לא התפקד למפקד שנערך בעיר מסיבה כלשהי, יקבל היתר שהייה בישראל מהמפקד הצבאי באזור (ראו: בג"צ 9366/10 סורחי נ' משרד פנים (29.1.12)). הסדר זה כונה "ההסדר ההומניטארי" או "הסדר 1972"; ולפיו מי שהוכיח על-פי ראיות אוביקטיביות חד-משמעיות, מגורים ברצף בירושלים לכל המאוחר החל מיום 31.12.72, יוכל לקבל היתרי שהייה בישראל, שיתירו לו להמשיך ולהתגורר בירושלים בבית שבו התגורר.

4. ביום 26.10.2007 נתקבלה החלטת ממשלה 2492, המכונה גם "הסדר 1987", נושא הדיון בערעור. בפסקה א' להחלטת הממשלה נקבע: "שר הפנים לא יעניק רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לתושב אזור יהודה ושומרון (איו"ש) השוהה בישראל שלא כדין, אשר מבקש רישיון ישיבה בישראל על-בסיס טענה, כי מרכז חייו היה בירושלים המזרחית, בשטח שהוחל עליו בשנת 1967 השיפוט, המשפט והמינהל של מדינת ישראל (להלן – מזרח ירושלים), עובר לחודש יוני 1967, אף שלא התפקד במפקד 1967 כתושב מזרח ירושלים".

בצד זאת נקבע, בפִסקה ב', כי תושב איו"ש הרשום במרשם האוכלוסין באיו"ש, והמתגורר שלא כדין במזרח ירושלים, ברציפות משנת 1987 ועד ליום הגשת בקשתו בהתאם להחלטה האמורה, ואשר בניית גדר הביטחון באזור ירושלים, פגעה באופן ממשי במרקם חייו, במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש, רשאי שר הפנים להמשיך את המשך ישיבתו במזרח ירושלים על-פי היתר שהייה זמני שיינתן על-ידי מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, בשים לב לנסיבותיו האישיות של אותו אדם. כן נקבע בהחלטה, כי היא תפורסם לפחות בשני עיתונים נפוצים בשפה הערבית וכי בקשות כאמור תוגשנה לא יאוחר מיום 30.4.08, ולאחר מועד זה לא תקבלנה בקשות חדשות.

הרקע העובדתי

5. המערערים טוענים, כי כולם מתגוררים בשכונת עין ג'ויזה בכפר וולג'ה בשטח שצורף למדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים והוחל עליו החוק הישראלי. לטענתם, אבות ומייסדי המשפחות גרו ומתגוררים בתחום ישראל עוד לפני שנת 1967, כאשר צאצאיהם גרים בתחום ישראל ברציפות ממועד לידתם. עוד טוענים המערערים, כי אבות המשפחה התפקדו במפקד האוכלוסין שנערך לאחר מלחמת ששת הימים, וכי ההתפקדות הייתה בבתים שבבעלותם בשכונת עין ג'ויזה בתחום המדינה. על-פי הנטען, עקב טעות של הפוקדים, אשר סברו בטעות כי שטח השכונה אינו כלול בתחום מדינת ישראל, וכי הכפר וולג'ה נמצא בתחום איו"ש, הופנו אותם מתפקדים להירשם במרשם האוכלוסין של בית-לחם, שם הונפקו להם תעודות זהות בהתאם.

אין חולק, כי עד לאמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת סברו הן הרשויות והן התושבים, כי שכונת אל ג'ויזה נמצאת בתחום איו"ש. הטעות התגלתה רק לאחר שמשרד הפנים החל לנקוט הליכים משפטיים בגין בנייה בלתי חוקית בתחום השכונה. בהליכים אלו הסתמך משרד הפנים על תעודות של משרד החוץ, שקבעו כי שכונת עין ג'ויזה נמצאת בשטח מדינת ישראל וחל עליה החוק הישראלי.

המערערים טוענים, כי באותה תקופה של אמצע שנות ה-90 לא הייתה כל מגבלה על תנועת תושבי אזור יהודה ושומרון לישראל, ולפיכך לא ראו תושבי השכונה לנכון לפעול לשינוי מעמדם, מה-גם שהדבר היה כרוך בסכסוך ומתיחות בינם לבין יתר תושבי הכפר וולג'ה, שבתחום האזור, כאשר אלה וגם אלה נמנים על אותן חמולות. לטענתם, רק בשנת 2004, לאחר שתנועת תושבי האזור הוגבלה עקב האינתיפאדה הראשונה, ולאחר שתושבי הכפר השכן ביר-עוּנה, שהיו במצב משפטי דומה, קיבלו מעמד של תושבי קבע בישראל, התארגנו חלק ממשפחות שכונת עין-ג'ויזה והחלו בהליכים לקבלת מעמד בישראל. בהקשר זה מוסיפים וטוענים המערערים, כי המשיב טיפל בבקשות אחרות של תושבי השכונה לקבלת מעמד בישראל רק לאחר פנייה לערכאות; וכי נכון לעת הזו כ-13 שנה לאחר שפנו אותם תושבים לראשונה אל המשיב אושרו רק חלק קטן מהבקשות שהוגשו על-ידי תושבי השכונה, ועדין תלויות ועומדות בפניו עשרות בקשות של משפחות רבות שטרם זכו לקבלת החלטה עניינית.

המשיבים מציינים, כי לא הצטרפו ליוזמת תושבי השכונה שפנו בשנת 2004 אל המשיב בבקשה לקבלת מעמד בישראל, מטעמים שונים. חלק לא פנו מהטעם שלא היו להם אמצעים כספיים לפתיחה בהליכים, וחלק אחר – מהטעם שלא רצו לפגוע בקשר עם בני משפחותיהם שגרו גם כן בכפר וולג'ה אך מחוץ לתחום ישראל. כן מוסיפים המערערים, כי אותם מבקשים שבקשותיהם אושרו, קיבלו מעמד של תושב ארעי בישראל (אשרה מסוג א/5), זאת על-בסיס העובדה כי עלה בידם להוכיח מגורים ברצף בתחום ישראל לכל המאוחר משנת 1972.

ההליכים שננקטו בעניינם של המערערים ופסק דינו של בית הדין

6. לראשונה פנו המערערים אל המשיב בבקשה לקבלת מעמד בישראל בשנים 2015 ו-2016. הבקשות שהוגשו היו לקבלת מעמד בישראל מכוח מגורים ברצף בתחום ישראל מאז 1967. בבקשות השונות צוין, כי מדובר בבקשות "לקבלת אשרה לישיבת קבע", ובחלק כי מדובר בבקשות "לקבלת מעמד בישראל מכוח מגורים ברצף בתחום ישראל מחודש יוני 1967". בקשות המערערים נדחו על-ידי המשיב על הסף, בהסתמך על החלטת ממשלה 2492. כל הבקשות שהגישו המערערים נדחו על הסף בהחלטות המשיב שבהן צוין, כי הבקשות לקבלת רישיון ישיבת קבע נדחות, הואיל "ובהתאם להחלטת הממשלה 2492 מיום 28.10.07 לא ניתן להגיש יותר בקשות למעמד מכוח רצף מגורים משנת 1967". עררים פנימיים שהגישו המערערים למשיב נדחו על-ידי המשיב; ולפיכך הגישו המערערים עררים לבית הדין לעררים. הדיון בכל העררים אוחד בהסכמת הצדדים, וביום 23.8.17 ניתן פסק-הדין בתיק המאוחד, שלפיו דחה בית-הדין את העררים.

7. בפסק-דינו קבע בית-הדין, כי דין העררים להידחות, זאת מן הטעם "שהחלטת הממשלה קבעה מגבלת זמן להגשת הבקשות, בה העוררים לא עמדו". יוער, כי בעניין זה שגה בית-הדין, שכן החלטת הממשלה קבעה מגבלת זמן להגשת בקשות בעילה של שהייה בישראל משנת 1987 ואילך, כאשר בניית גדר הביטחון באזור ירושלים, פגעה באופן ממשי במרקם חייו של מבקש המעמד, במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש; זאת שעה שהמערערים לא הגישו בקשה לקבלת מעמד בשל שהייה בישראל משנת 1987 והכבדה שיוצרת גדר הביטחון, אלא בקשה לקבלת מעמד נוכח שהייה בירושלים ברצף משנת 1967. בהידרשו לסוגיית הסמכות, ציין בית-הדין כי הוא נעדר סמכות לדון בעררים הבאים לתקוף את החלטות הממשלה. בהמשך קבע בית-הדין כי משנרשמו המערערים במרשם האוכלוסין של האזור, ומכוחו קיבלו תעודות זהות של האזור מבלי שפנו במהלך עשרות שנים למשרד הפנים, ומשנקבע בהחלטת הממשלה כי לא יינתנו רישיונות ישיבה למי שטען שמרכז חייו היה בירושלים המזרחית עובר לחודש יוני 1967 למרות שלא התפקד אותה עת בשנת 1967 כתושב ירושלים המזרחית – הרי ש"האפשרות לקבל תושבות קבע מוצתה זה מכבר וכיום מדינת ישראל אינה מחויבת להעניק רישיון זה על בסיס טענות של מרכז חיים בירושלים מאז 1967".

בהמשך פסק-הדין חזר בית-הדין וציין, כי העותרים לא הגישו את הבקשה במועד הקובע להגשת הבקשות (30.4.08) ומשכך רואים אותם כמי שוויתרו בפועל על קבלת מעמד קבע בישראל. כאמור, בית-הדין שגה בעניין קציבת המועד להגשת הבקשות עד ליום 30.4.08, שכן מועד זה נקבע רק בעניין הגשת בקשות על-פי "הסדר 1987", קרי – הסדר המאפשר מתן היתרים למי ששוהה בישראל משנת 1987 וגדר ההפרדה פגעה באופן ממשי באפשרות מעברו לאיו"ש; וכאשר בענייננו שאלת גדר ההפרדה אינה רלבנטית לעותרים, שכן הגדר אינה פוגעת בהם, ובקשתם הוגשה מהטעם ששהו בישראל ברצף ממועד מפקד האוכלוסין בשנת 1977.

עיקר טיעוני המערערים

8. המערערים טוענים, כי טעה בית-הדין לעררים בהחלטתו לדחות את הערר, ולאשר את דחיית בקשתם על הסף. לטענתם, אין בהחלטת הממשלה כדי להצדיק את סירוב המשיב לקבל את בקשתם ולדון בה לגופה. בהקשר זה טוענים המערערים, כי עניינה של החלטת הממשלה הוא בשני נושאים: האחד – אי-מתן רישיון ישיבה בישראל ביחס למבקשים הטוענים למרכז חיים בישראל למן שנת 1967 אף שלא התפקדו בישראל; והשני – מתן היתר שהייה זמני לתושבי איו"ש המתגוררים בישראל למן שנת 1987 וגדר הביטחון מכבידה על תנועתם, אשר יגישו בקשות עד ליום 30.4.08. לטענתם, טעה בית-הדין בכך שלא הבחין, כי ההחלטה ל"בקשות 1967" נכנסה לתוקף באופן מיידי במועד פרסומה, "ללא פתיחת חלון מוגבל בזמן להגשת בקשות לאחר פרסום ההחלטה" (כלשון העותרים), זאת כאשר לבקשות בזיקה לגדר ההפרדה, נפתח חלון מוגבל להגשת הבקשות עד ליום 30.4.08. המערערים גורסים, כי החלטת הממשלה, ככל שהיא מתייחסת ל"בקשות 1967", לא רק שאינה קובעת מועד להגשת הבקשות, אלא אף אינה מבחינה בין בקשות שכבר הוגשו למשיב לבין בקשות עתידיות; זאת כאשר לכאורה אותה מגבלה חלה גם על בקשות שכבר הוגשו למשיב, אך טרם נדונו על-ידו. לטענת המערערים, המשיב עצמו לא פעל על-פי החלטת הממשלה, כאשר העניק לאחר מועד ההחלטה האמורה רישיונות לישיבת ארעי ולישיבת קבע למי שרשומים במרשם האזור, אשר הוכיחו מרכז חיים בישראל למן שנת 1967 או 1972 לפי העניין, ובכללם כמה עשרות תושבים משכונת עין ג'ויזה, שהִנם שכניהם של המערערים. לשיטתם, משהמשיב עצמו לא פעל על-פי החלטת הממשלה, הוא מנוע מלהסתמך עליה לביסוס סירובו לקבל את הבקשות כאמור. בנוסף טוענים המערערים, כי החלטת הממשלה נגועה בחוסר סבירות קיצוני שכן היא ביטלה את זכותם הטבעית "לתקן עיוות שנכפה עליהם" על-ידי פוקדים מטעם המדינה, אשר לא ידעו לזהות, או לאתר, את מקום מגוריהם בתחום ישראל. בנוסף טוענים הם, כי החלטת הממשלה אף בלתי סבירה ובלתי מידתית, בכך ששינתה מצב קיים ללא מתן אפשרות למבקשים פוטנציאליים לממש את זכותם תוך פרק זמן מסוים בטרם ישונו הנהלים ותישלל מהם זכותם האמורה. עוד מציינים הם, כי כל עוד המשיב לא פעל על-פי סעיף א' להחלטת הממשלה, לא היה להם יסוד לחשוש כי בקשתם תידחה על הסף. בנוסף מדגישים הם, כי "הסדר 1987" בחלקו השני, שאִפשר הגשת בקשות בתקופת ביניים בזיקה לגדר ההפרדה, לא יכול היה להועיל להם, שכן אין ליד בתיהם גדר הפרדה המכבידה על מעברם לאיו"ש.

תמצית טיעוני המשיב

9. המשיב טוען, כי דין הערעור להידחות, הואיל ועל-פי החלטת הממשלה לא ניתן עוד להגיש בקשות למעמד מכוח טענה לרצף מגורים בירושלים עובר לשנת 1967; ומכל מקום נוכח עשרות השנים שחלפו קיים קושי רב בבחינת בקשות לקבלת מעמד מכוח טענת רצף מגורים מאז שנת 1967. בנוסף טוען המשיב, כי פניית המערערים, בשנת 2015 או בשנת 2016, לקבלת מעמד מכוח טענת מגורים בשנת 1967, לוקה בשיהוי קיצוני, המאיין את הצורך לדון בבקשה, ומצדיק את מחיקתה על הסף. בהקשר זה מוסיף ומציין המשיב, כי פניית המערערים בשלב כה מאוחר, על-בסיס טענה למגורים עובר לשנת 1967, מקשה מאוד על המשיבה להתחקות אחר רצף המגורים וטענת המגורים המקורית. המשיב מוסיף ומציין, כי רישיונות ישיבת קבע על-בסיס טענה למגורים ברצף בישראל מאז שנת 1967 ניתנו רק במקרים שבהם הבקשות הוגשו בטרם קבלת החלטת הממשלה, וכי כל הבקשות שהוגשו לאחר החלטת הממשלה, על-בסיס טענה למגורים משנת 1967, נדחו.

10. במסגרת הדיון בערעור, ביקשו המערערים להוסיף טענה נוספת, שלא העלו בבית-הדין לעררים, ואף לא העלו במסגרת הודעות הערעור, שלפיה יש לראות את בקשתם לקבלת מעמד בישראל כבקשות המוגשות גם מכוח החלטת הממשלה משנת 1998, המכונה "הסדר 1972"; ומשכך, החלטת הממשלה 2492 בעניין "הסדר 1987" אינה חלה על בקשות אלו, והמשיב לא היה רשאי לדחותן על הסף.

המשיב התנגד לתיקון הודעת הערעור מן הטעם שהטענה הנוספת לא הועלתה בבקשה שהוגשה למשרד הפנים, בערר לבית-הדין לעררים ובהודעת הערעור המקורית.

בהסכמת הצדדים נשמעו טיעוני הצדדים, במאוחד, הן בבקשה לתיקון הודעת הערעור, והן בערעור לגופו, בהנחה שבית-המשפט ייעתר לבקשה לתיקון.

ההכרעה בערעור

11. אין חולק, כי בית הדין לעררים טעה באחד מנימוקי החלטתו, עת ציין כי עם מתן החלטת הממשלה 2492 בעניין "הסדר 1987", היה למשיבים "חלון הזדמנויות" להגיש בקשה לקבלת מעמד קבע בישראל בתקופת הביניים שנקבעה עד ליום 30.4.08. כאמור, בכך נפלה שגגה, שכן פרק הזמן שנקבע להגשת בקשות עד ליום 30.4.08, התייחס רק לבקשות הנוגעות לסעיף ב' להחלטה, שעניינו קבלת היתרי שהייה זמניים בישראל ממפקדת כוחות צה"ל באיו"ש, מחמת הכבדת גדר הביטחון על מרקם חייהם של מי שמתגוררים ברציפות בירושלים משנת 1987. חלון ההזדמנויות להגשת הבקשות לא התייחס לסעיף א' להחלטה, שלפיו שר הפנים לא יעניק רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל למבקשים הטוענים כי מרכז חייהם בירושלים מאז שנת 1967, על אף שלא התפקדו במפקד 1967 כתושבי מזרח ירושלים. עם זאת, טעותו של בית הדין בעניין מועד הגשת הבקשות, אינה יכולה להביא לשינוי ההחלטה בעניינם של המערערים, בכל הנוגע לבקשה לקבלת אשרה לישיבת קבע בישראל בטענה שהללו התגוררו בירושלים משנת 1967, לאור הוראתו הברורה של סעיף א' להחלטת הממשלה – המונעת מתן מעמד ממועד מתן ההחלטה. לכך יש להוסיף, כי אף אם היה מקום לקבוע בגדרה של החלטת הממשלה משנת 2007, תקופת מעבר סבירה להגשת בקשות על בסיס טענה למגורים בישראל ברצף משנת 1967, ואינני קובע דבר בעניין זה, הרי שהמשיבים הגישו בקשותיהם באיחור ניכר ביותר ובלתי מוצדק, של כ-9-8 שנים לאחר מתן החלטת הממשלה (וכן 50 שנים לאחר 1967 ו-20 שנים לאחר שנודע להם שבתיהם מצויים בתחום ירושלים), בציינם כי נמנעו במהלך כל השנים מהגשת בקשה בעיקר בשל אי-נעימות כלפי בני משפחה אחרים הגרים בשכנותם אשר בתיהם מצויים מחוץ לתחום המדינה.

בטענות שהועלו על-ידי המערערים נגד החלטת הממשלה, בית-הדין לעררים לא היה מוסמך לדון. ככל שביקשו המערערים לבטל את החלטת הממשלה או לשנותה, היה עליהם להגיש עתירה לבית-המשפט המוסמך – בית-המשפט הגבוה לצדק, במסגרת תקיפה ישירה. בערר ובערעור המינהלי התבקש למעשה סעד שיצהיר, כי בהחלטת הממשלה נפל פגם, בכך שלא נקבעה בה תקופת מעבר להגשת בקשות על-בסיס טענות בדבר מגורים ברצף משנת 1967; וכאמור, סעד זה אינו בסמכותו של בית-הדין, ואף לא בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בגדרו של הערעור המינהלי. עם זאת, בית-הדין היה מוסמך לדון בטענות המערערים הנוגעות לאי-סבירות החלטות משרד הפנים, בבואו לפרש את החלטת הממשלה או ליישם אותה. בעניין זה, טענו המערערים, כי משרד הפנים אינו נוהג לפי החלטת הממשלה, בעניינם של מבקשים אחרים, שכן הוא ממשיך להעניק מעמד בישראל גם לאחר מועד מתן החלטת הממשלה. ואולם, בהקשר זה הבהיר המשיב, כי הוא מעניק מעמד בישראל גם על בסיס טענות בדבר מגורים ברצף בישראל משנת 1967 למרות אי-ההתפקדות במפקד האוכלוסין, רק למי שהגישו את הבקשות לפני החלטת הממשלה משנת 2007; והמערערים לא הראו כי משרד הפנים העניק מעמד על בסיס הטענות האמורות גם בעניין בקשות שהוגשו לראשונה לאחר החלטת הממשלה 2492.

12. לא מצאתי מקום לאפשר למערערים לתקן את הודעת הערעור, ולטעון במסגרת הפגמים שנפלו בהחלטת המשיב, כי המשיב היה אמור לבחון לחלופין לאשר למערערים, או למי מהם, גם המשך שהייה במזרח ירושלים על-פי היתרים שיינתנו על-ידי מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, על-בסיס "הסדר 1972", שעל-פי טענת המערערים לא בוטל במסגרת סעיף א' להחלטת הממשלה 2492 – שכן סעיף א' התייחס רק לקבלת רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, וסעיף ב' התייחס רק למקרה ספציפי שבו גדר הביטחון פגעה ביכולת של המבקש, שהוא תושב איו"ש, לקיים קשר עם שטחי איו"ש. לא נעתרתי לבקשה, הואיל ובקשותיהם של כל המערערים, אשר הוגשו למשיב, היו לקבלת מעמד לפי חוק הכניסה לישראל – אשרה לישיבת קבע, ולא בקשה לקבלת אישור שהייה על-פי היתרים מהמפקד הצבאי במסגרת "הסדר 1972", והבקשה החלופית לקבלת אישור שהייה על-פי היתרים מהמפקד הצבאי, לא הועלתה בערר שהוגש לבית-הדין לעררים, וממילא לא נדונה ולא הוכרעה.

התוצאה

13. על יסוד האמור לעיל, הערעורים על פסק-דינו של בית-הדין לעררים, בעניין הדחייה על הסף של בקשת המערערים לקבלת מעמד של תושב קבע בישראל, נדחים.

עם זאת, אין בדחיית הערעורים, בכל הנוגע לדחיית בקשתם של המערערים להענקת אשרה לישיבת קבע, כדי למנוע מהמערערים מלהגיש בקשות חדשות למשיב, לקבלת אישורי שהייה בישראל על-פי היתרים מהמפקד הצבאי באיו"ש, בהתאם ל"הסדר 1972", שעל-פי טענתם לא בוטל במסגרת החלטת הממשלה 2492 משנת 2007; זאת מבלי להביע עמדה בשאלה, האם "הסדר 1972" בוטל במסגרת החלטה 2492 או במסגרת החלטה אחרת – נושא שטרם נדון וטרם הוכרע על-ידי המשיב ועל-ידי בית-הדין לעררים.

צו הביניים, האוסר על הרחקת המערערים מישראל, או על השמתם במשמורת לצורך הרחקה, יעמוד בתוקף למשך חודשיים נוספים מיום המצאת פסק-הדין לצדדים. ככל שיגישו המערערים בקשה חדשה לקבלת אישור לשהייה בישראל על-פי היתרים מהמפקד הצבאי באיו"ש, בין במסגרת "הסדר 1972", יעמוד צו הביניים בתוקף עד למתן החלטת המשיב בבקשה החדשה שתוגש.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

מזכירות בית-המשפט תודיע לב"כ הצדדים על מתן פסק הדין ותמציא להם עותקים ממנו.

ניתן היום, י"ח בטבת תשע"ט, 26 בדצמבר 2018, בהיעדר הצדדים.