1. תביעת נזקי גוף בגין תאונת עבודה מיום 4.12.14. הנתבעת 1 הייתה המעבידה במועדים הרלבנטיים, והנתבעת 2 ביטחה אותה בביטוח אחריות מעבידים. בתמצית: התובע הנו מסגר - רתך, וטוען כי ביום התאונה עסק בעבודת ריתוך כלשהי. אותה עת 4 פועלים אחרים העבירו פלטה במשקל 200 ק"ג, לאיזור הריתוך, ואחד מהם השמיט אותה מחמת הכובד, שאז נפלה היא על רגלו של התובע. הנתבעים יוצגו בנפרד לאור כפירת הנתבעת 2 בכיסוי הביטוחי. בעניין אחרון זה אפתח.

כיסוי ביטוחי

2. ראיתי לקבל את טענת הנתבעת 2 כי אין כיסוי ביטוחי. מדובר בפוליסת עבודות קבלניות שהוצאה לנתבעת 1 , שהנה פוליסה "פתוחה" הכוללת חובת הצהרה של המבוטח על כל פרויקט בשנת הביטוח הרלבנטית. כלומר: כדי שתכסה המבוטח בגין אחריותו לפגיעה בעובד שלו בפרויקט ספציפי, נדרש קודם שהמבוטח ידווח למבטחת על אותו פרויקט, מבעוד מועד. והנתבעת 1 לא דיווחה למבטחת על הפרויקט הרלבנטי בו נפגע התובע.

3. לטעמי מוצדקת עמדת ב"כ הנתבעת שלא מדובר על חריג לכיסוי , עליו חלה חובת הבלטה מכוח סע' 3 של חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981. במובן זה לא רלבנטיות ההפניות לפסקי הדין בסיכומי ב"כ התובע. מדובר על שאלה מקדמית עוד יותר: על איזה פרויקט תחול הפוליסה מעיקרא. אם הוכרע שחלה על פרויקט כלשהו, ניתן לדוש בחריג זה או אחר אליו הפנתה המבטחת, ככל שהפנתה, ולבדוק אם התקיימו לגביו תנאי ההבלטה, והאם לא היה המבוטח מודע לאותו חריג ממילא. משעה שאין לה תחולה מעיקרא – לא רלבנטי נושא החריגים שבתוכה או חובת הדגשתן.

אדגים: נניח שהייתה מופקת פוליסת ביטוח אחריות מעבידים לפרויקט ספציפי, פרויקט א'. אין מניעה עקרונית לדבר. פוליסה זו מכסה מבוטח ספציפי רק בגין אחריותו לפגיעת עובד שלו באותו פרויקט ספציפי. אז לא היה מקום לטעון , כי מכוח פוליסה זו זכאי הקבלן המבוטח לכיסוי עבור פגיעה בעובד שלו שנפגע בכלל בפרויקט אחר.

השתמשתי בדוגמא לא משום שהיא בהכרח נפוצה. ביקשתי אך להבהיר הבעייתיות בטיעוני ב"כ התובע ביחס לכיסוי הבטוחי.

4. וכך מצאו הדברים ביטויים ברשימת הבטוח ובז'קט התנאים הכלליים של הפוליסה:

א. בכותרת רשימת הביטוח (תוספת לפוליסת ביטוח עבודות קבלניות) צוין שם המבוטח (נתבעת 1) ותקופת הביטוח (מדובר בתקופה הכוללת את מועד התאונה) . כמקובל, הרשימה מציינת אלו פרקים בז'קט התנאים כלולים בפוליסה. הפרק הרלבנטי לענייננו הנו אחריות מעבידים. בעמ' 1 של הרשימה, מתחת לכותרת הרשימה מופיע בתורת פתיח ראשון לפני כל היתר:

"פוליסה זו הנה פוליסה הצהרתית שנתית פתוחה ויכללו בה כל הפרויקטים שידווח עליהם בשנת הביטוח". לא מדובר על עמימות בניסוח. הלשון ברורה וחד משמעית.

ב. בעמ' 7 לרשימה מצוי בכל זאת סייג שיש בו כדי לצמצם חובת הדיווח של המבוטח ביחס לעבודות מסוימות, על מנת שתחול עליהן הפוליסה. וכך נרשמו הדברים בעמ' 7 תחת "הרחבים ותוספות":

"מוצהר ומוסכם בזה כי הפוליסה הנה הצהרתית וכפופה לתנאים להלן:

1. על המבוטח לדווח לפני כל תחילת עבודה מראש, ולקבל את אישור החברה.

2. על המבוטח להודיע לפני כל תחילת עבודה את הפרטים הבאים:

-מס' חוזה

-מזמין עבודה

-תיאור העבודה

-שווי העבודה

-אתר העבודה

-תקופת ביצוע העבודה

3. עבודות שלא ידווחו לפני ביצועם לא יהיו בכיסוי , אולם : אם מחזור עבודות מוצהר עד 1,000,000 ₪ - פטור מדיווח לעבודה עד 100,000 ₪. אם מחזור עבודות מוצהר מעל 1,000,000 ₪ - פטור מדיווח לעבודה עד 150,000 ₪.

4. הפרמיה נטו הנקובה בפוליסה, הנה פרמיה מינימלית פקדונית. במידה ובמהלך תקופת הביטוח, סך כל העבודות המוצהרות יעברו את המחזור המשוער שהוצהר בתחילת השנה, תתבצע התאמה בסוף התקופה. המבוטח יחוייב בפרמיה בהתאם למיון המצויין בפוליסה 3.4% נטו.

5. כל עבודה אשר תיאורה יחרוג מתיאור העבודות המבוטחות כמתואר לעיל, וכל עבודה ששוויה מעל ל 500,000 ₪ לא יהיו בכיסוי לפי תנאי הפוליסה ההצהרתית, ולגביהם יקבעו תנאים בנפרד.

...

7. המבטח שומר לעצמו את הזכות לביצוע סקרים הנדסיים לכל עבודה אשר ימצא לנכון לעשות כן, על ידי סוקרים/מהנדסים מטעמו. ביצוע המלצות דו"חות הסקר הנ"ל, יהוו תנאי מוקדם לכיסוי וחלק בלתי נפרד מתנאי הפוליסה".

ג. בעמ' הראשון לרשימה מצוין אכן הנתון "סה"כ מחזור עבודות שנתי (משוער)". המחזור נאמד בסך של 1.5 מליון ₪ (בקירוב מעוגל שלי – י.פ).

5. מובן הגיון חובת הדיווח בפוליסה בה עסקינן, ביחס לכל פרויקט, עובר לתחילתו, כתנאי לכך שהפרויקט ייחשב כמי שבוטח בפוליסה. למרות שמדובר על תנאי שכמובן מופיע בפוליסה, במהות לא מדובר על תנאי "פנימי" המתנה על חבות המבטחת, אלא על תנאי חיצוני לעצם חלותה, כפוליסה "פתוחה", על פרויקט ספציפי. המשטר הביטוחי בפוליסת הקבלנים בה עסקינן, קבע שעל הנתבעת 1 לתן למבטחת הערכה בתחילת השנה בדבר המחזור השנתי הצפוי. על בסיס ההערכה שמסרה נתבעת 1 – ונזכרה ברשימת הפוליסה - נגבית הפרמיה. אולם אם במהלך חיי הפוליסה יתברר שסך העבודות לאותה שנה עברו אותו סך מוצהר של מחזור משוער, תתבצע גביית פרמיה עודפת בהתאמה לנתונים שהתבררו בפועל, כאחוז מסך השווי המצטבר של הפרויקטים שדווחו.

הפרמיה משקפת הרי מבחינת גובהה גם את תמחור הסיכונים של המבטחת, ורווח סביר מעבר; הנחת העבודה המובלעת במשטר זה הנו שכללית, היקף הסיכון נגזר מהיקפו הכספי של הפרויקט. ככל ששוויו גדול יותר – סביר שסיכוני הרכוש והגוף הכרוכים בו בביטוח האחריות – גדלים. והפרמיה תגדל באופן יחסי בהתאמה. לא זו אף זו: במידה ויש פרויקט ספציפי שתמורתו לנתבעת 1 עולה על חצי מיליון ₪ , נראה שהשקפת המבטחת היתה שפרויקט כזה מציב סיכון עודף שראוי לבחינה נפרדת. לפיכך נקבע שבלי קשר לחובת דיווח, פרויקט כזה לא יהא כלול בפוליסה בה עסקינן ואם תרצה הנתבעת 1 לבטחו אצל הנתבעת 2, עליה לדאוג לגביו לכיסוי ביטוחי ספציפי. בהתאם למשטר זה, המעריך הסיכון כמוגבר בעבודות עם שווי כספי מוגדל, ניתנה גם הקלה בחובת הביטוח ביחס לפרויקטים קטנים. לגבי עבודות "קטנות", ששווים עד 150,000 ₪ , ניתן פטור מדיווח (כששווי המחזור השנתי המשוער עלה על מיליון ₪, מה שהתקיים כאן). אולם בפרויקטים לגביהם אין פטור מחובת דיווח , חלות הפוליסה מותנית בדיווח מראש, ואישור של המבטחת לכלול אותם בפוליסה. ולא זו אף זו, נזכר אף שהנתבעת 2 רשאית לבצע לגביהם סקר סיכונים, עם המלצות שעל המבוטח לעמוד בהם, כתנאי לכיסוי.

6. ברור אפוא מדוע ההפניות לפסקי הדין ביחס לסע' 3 של חוק חוזה הביטוח בסיכומי התובעת אינם ממן העניין במקרה הספציפי: לשיטתי לא מדובר על תנאי או סייג לחבות המבטח, אלא על משטר הקובע האם הפוליסה בכלל חלה על הפרויקט, עוד לפני בחינת סייגים או תנאים שבה. לכן אין תחולה לסע' 3 הנ"ל.

ואם בניגוד לעמדתי דווקא יש תחולה לסעיף 3 הנ"ל, כי אז אין להקים מכוחו כיסוי ביטוחי יש מאין, משעה שקוימה תכליתו לגופה, שכן כפי שיחוור, המבוטחת היתה מודעת בפועל לתנאים שחובה להבליט (בחלופה זו, שאינה עמדתי).

7. א. המשטר שציינתי בפסקה הקודמת תומך אכן בתזה לפיה לא מדובר על סייג או תנאי "פנימי" שבפוליסה, לחבות המבטח תוקפה או היקפה. אלא במה שנועד להבהיר על אילו פרויקטים לאורך תקופה חלה הפוליסה מעיקרא. כך, מטעמים של קביעת משטר המתמחר הפרמיה בהתאם לאומדן הסיכון המצטבר התלוי בחובת דיווח, אך בנוסף גם משייר שיקול הדעת בידי המבטחת בשאלה איזה פרויקט יכוסה בפוליסת הקבלנים הפתוחה, ומקים זכותה לסרב לכסותו. הרי נדרש אישורה של המבטחת מראש , ביחס לכל פרויקט לגביו נקבעה חובת הדיווח. ונקבע משטר שאף מאפשר לנתבעת לקבוע תנאים נוספים כתנאי לעצם הכיסוי, ומחריג כברירת מחדל מתחולת הפוליסה כל פרויקט ששוויו עולה על חצי מיליון ₪ (ברור שגם ענין זה של שווי התמורה יש לדעת מראש, וגם הוא משתלב עם חובת הדיווח מראש).

ב. לשון הפוליסה ותכלית המשטר שקבעה בעניין זה, אינם מאפשרים לסווג חובת הדיווח כתנאי הנוגע להחמרת הסיכון גרידא או כאמצעי להקלת הסיכון. אמנם, בין היתר, נשמר כוחה של המבטחת באותו הסדר ביטוחי שבפוליסה , להעמיד סקרי סיכונים ביחס לפרויקטים מדווחים , ולקבוע בהתאמה תנאים שחלקם כידוע , עשויים לעתים להתפרש על פי מהותם, כאמצעי להקלת סיכון גרידא, בלי תלות ב"חוכמת המנסחים" שבפוליסה. אולם נשמר אף כוחה של המבטחת שלא לאשר כלל הכנסת פרויקט תחת כנפיה, ולו בפרמיה עודפת. ולקבוע תנאים שעשוי לעתים גם שיתפרשו כתנאי לעצם הכיסוי. וכתלות בשווי פרויקט אף הוחרגה כאמור כברירת מחדל תחולת הפוליסה, ביחס לכל פרויקט שתמורתו עולה על חצי מיליון ₪. כל אלה הולמים משטר של דיווח מראש כתנאי לחלות הפוליסה מעיקרא, שאחרת לא ניתן לממש שיקול הדעת הקנוי למבטחת בכל אלה, לרבות ביחס לזכות הסירוב שנשמר לה לבטח מעיקרא פרויקט זה או אחר, או לממש מנגנון התמחור שנקבע.

ג. ברור גם שאין להלום משטר בו יוכל המבוטח שלא לדווח על פרויקטים, ואז אם נפגע עובד – לדווח בדיעבד ולזכות בכיסוי (כשהמבטחת לא יודעת על עוד שורת פרויקטים שלא דווחו, ופשוט הסיכון בהם לא התממש. הפרמיה אמורה הרי לגלם הסיכון בתנאי אי וודאות, במבט צופה פני עתיד, לא עבר). כלומר אף אלמלא שוירה לנתבעת 2 בפוליסה זכות הסירוב לבטח פרויקט מדווח, לא ניתן לקבל טיעון ממן "הרי לו דיווחתי היה ניתן כיסוי ממילא, ואני נכון להשלים הפרמיה".

8. לטעמי, חובת הדיווח מציבה תנאי הנוגע לפוליסה עצמה וחלותה, והפרויקט בו עסקינן שלא דווח (ראה להלן בהמשך ) מציב אפוא סיכון (פרויקט) שאינו מכוסה מעיקרא. ועיין בעמדה שהתקבלה (בדעת רוב) בדנ"א 5325-19 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' אבי פיקאלי. גם בענייננו מדובר בפוליסה שברור מתוכה שההסדר שנקבע בה "נתפר" ספציפית למידותיו של המבוטח (נתבעת 1). ברור שהנתבעת 1 היתה מודעת לאותו הסדר. הטענה המפנה לחובת ההדגשה הצורנית שבפוליסה ביחס למשטר הדיווח, נחזית מאולצת , כאשר מדובר בהסדר ספציפי בשאלה אימתי חלה חובת דיווח ואימתי לא; הסדר המוצא ביטויו ברשימת הביטוח הקובעת תנאים ספציפיים, וגוברת על ז'קט התנאים הכלליים שבפוליסה, במקרה של סתירה. הטענה אכן מלאכותית, שכן לא מדובר על תנאי או סייג לחבות המבטח (כלשון סע' 3 של חוק חוזה הביטוח בו נתלה ב"כ התובע), אלא במצב בו "יש להבחין בין תנאי שמהווה אמצעי להקלת סיכון, כמו החזקת תכשיטים בכספת והתקנת אמצעי מיגון, לבין תנאי שמהווה צמצום מוסכם של היקף הכיסוי הביטוחי, שעניינו הלכה למעשה בתיחום גבולותיו של הסיכון המוסכם " (דברי השופט עמית בפס' 2 לפסק דינו בדנ"א 5325/19 הנ"ל). אלא שהמקרה שלנו קיצוני עוד יותר. אמנם מדובר בתנאי מתנאי הפוליסה, אולם לא כזה הקובע חריג מעיקרא לכיסוי , אלא למעלה מכך: כזה שנועד לבחון אם מדובר בפרויקט שבוטח בכלל בגדרה של הפוליסה.

במלים פשוטות: כדי שתקום חובת תשלום לנתבעת 2 בגין פגיעה בעובד של הנתבעת 1, צריך שיתקיימו כמה תנאים במצטבר: הפגיעה היא לעובד של הנתבעת 1, הפגיעה אירעה במסגרתו של פרויקט שדווח מראש ובוטח בפוליסה כפוליסה הצהרתית פתוחה (תנאי "חיצוני"), ולא חל חריג מחריגי הפוליסה לכיסוי (תנאי "פנימי"). רק חריגים "פנימיים" לפוליסה המתנים על היקף או עצם הכיסוי – חובה להבליט.

9. א. גם אם בניגוד לשיטתי , נראה בתנאי המחייב דיווח מראש על הפרויקט משום תנאי או סייג "פנימי" שבפוליסה לחבות המבטחת , כזה שעל הנתבעת להבליט צורנית מכוח סע' 3 לחוק חוזה הביטוח: גם אז , כפי שנרמז, לא נכון להכיר בנסיבותינו בכיסוי הביטוחי. מטרתו של סע' 3 אינה לאפשר למבוטח לזכות בכיסוי ביטוחי מן ההפקר מטעם טכני. הוא ימנע בעד מבטחת להסתמך על תנאי שלא שמחריג הכיסוי או מסייג היקפו אם תנאי כזה לא הודגש או לחלופין הוצב בפוליסה בסמוך לנושא שלו הוא נוגע (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט (2) 749, 768). אולם תכלית סע' 3 הרי אינה טכנית, גם אם מציב הסע' דרישה "טכנית". תכליתו שבפני המבוטח יודגשו תנאים כאלה שהם בבחינת חריג לכיסוי למען לא ייכשל המבוטח שלפעמים אינו מודע ל"אותיות הקטנות" בים המלל שבפוליסה, וידע לכלכל צעדיו. מכאן נובע שכאשר ברור שהמבוטח היה מודע בפועל לאותם תנאים, לא ראוי שיזכה מן ההפקר בכיסוי ביטוחי, בשל אי הדגשה צורנית של תנאים שהיה מודע להם ממילא. שהרי אז מתקיימת תכליתו של סע' 3, בין אם הודגש החריג הרלבנטי בפוליסה ובין אם לאו.

במקרה בו שקולות כפות המאזניים בעניין זה של ידיעת המבוטח, אכן יפעל הספק לרעת המבטחת, אם לא קיימה הנחיות סע' 3 הנ"ל ביחס לחריג עליו היא מבקשת להסתמך. אך בין אם נסווג המשטר ככזה הקובע תחולת הפוליסה מעיקרא או שולל אותה , ובין כחריג לחבותה של המבטחת, מדובר על מה שהנתבעת 1 היתה מודעת לו בפועל (וכפי שיחוור אף נהגה לפיו, לא אחת).

המשטר ברשימה אותו סקרתי ספציפי דיו , גם בלי עדות חיצונית, כדי להקים הקביעה שהנתבעת 1 באמצעות מנהלה ובעליה מר מוחמד אלקייסי (ראה להלן), הייתה מודעת בפועל למשטר הדיווח שנקבע. לא מדובר על תנאים כללים בטבעם בשיטת העתק הדבק, אלא ספציפיים, שברור שנתפרו ספציפית עבור המבוטח , המודע להם אפוא.

ב. ואכן עדותו של מר מוחמד אלקייסי, אוששה את שעלה כאמור מן הרשימה עצמה - כי היתה מודעות שלו בפועל לחובת הדיווח. הוא אישר כי הוא צריך אכן לדווח בכל פעם מחדש על פרוייקט, לסוכן הביטוח שלו (עמ' 42 לתמליל, שו' 22). לא נעלמה ממנו אפוא חובת הדיווח, וברור כי אין הוא נוהג לדווח "לשם שמיים" אלא כדי לזכות בכיסוי, כלומר הוא מודע לכך שמדובר על תנאי לעצם תחולת הפוליסה (או בחלופה האחרת בה עסקינן כעת – לכיסוי הביטוחי שמכוחה). לעומת זאת, כאשר נשאל בהמשך העמ' , האם דיווח על הפרויקט הספציפי – השיב שאינו זוכר , ונא לשאול אותו שאלות ענייניות, כאשר מדובר במקרה שלפני 3 שנים. זו לא תשובה שניתן לצפות לה ממי שאינו זוכה לייצוג ממבטחתו בטענת היעדר תחולה לפרויקט לא מדווח, ומיוצג בנפרד. המינימום לו ניתן לצפות הנו שאם היה דיווח למבטחת על הפרויקט, יוצג נא הדיווח , או אף יזומן הסוכן לעדות כדי להמחיש הכיסוי או (צדו האחר של המטבע) כדי להזים טענת המבטחת שלא בא דיווח. ועוד הרבה קודם, ניתן היה לצפות לכך שהעד יציג בתצהירו באופן יזום הנתונים התומכים בכך שדיווח על הפרויקט – אם אכן דיווח. המחלוקת בדבר הכיסוי הרי ידועה. העד ציין שאפילו על התאונה עצמה, אינו זוכר האם בא דיווח לסוכן הביטוח או למבטחת (נתבעת 2).

בתצהירו הסתפק העד במשפט קצרצר שהיה לנתבעת 1 כיסוי אצל הנתבעת 2 ביום התאונה. הוא ותו לא. הוא לא ניסה להמחיש שמדובר בפרויקט לגביו היה פטור מדיווח לאור תמורתו הנמוכה (הוא לא התייחס לשיעור התמורה, האם פחתה מ 150,000 ₪, מה שהיה פוטר מחובת הדיווח. הנתונים כמובן בידיעתו) . והוא לא ניסה להמחיש כי לחלופין, אם לא מדובר על פרויקט שהיה פטור מדיווח - שניתן על ידו דיווח בפועל.

ג. ככלל: מי שטוען לכיסוי ביטוחי אמור להמחישו, ונתבעת המבקשת להסתמך על חריג לכיסוי צריכה להוכיח תחולתו. אך גם אם נאמר שעסקינן בחריג , וכזה שעל המבטחת להמחיש תחולתו – יש תחולה לחזקה הראייתית המקימה מסקנות לחובת בעל דין שנמנע מהצגת ראיות בשליטתו , כאשר הן רלבנטיות לסוגיה.

עיין: סע' 25-27 לפסק דינו של השופט ג'ובראן בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף; פס' 24 לפסק דינו של השופט דנציגר בע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ. בסופו של יום, יהא הנושא בנטל ההוכחה אשר יהא, בשיטה האדברסרית חותר כל בעל דין לצירוף ראיות התומכות בעמדתו. מכאן הגיונה של אותה חזקה ראייתית הפועלת לחובת בעל דין שנמנע להגיש ראיות בשליטתו, שיש להן רלבנטיות ברורה להמחשת הנקודה שבמחלוקת. אתקשה לקבל, שהנתבע 1 ימנע מהצגת כל נתון ביחס לדיווח שנתן, אם אכן דיווח, או יימנע מלהמחיש תמורת הפרויקט – אם לאור אותה תמורה היתה נתבעת 1 פטורה מחובת דיווח. בעוד שבפוליסה צוין הנתון של המחזור השנתי המשוער, הרי הנתון הנוסף ממנו נגזר במצטבר אם פטור הפרויקט מדיווח – מצוי בידי הנתבעת 1 (לא בידי המבטחת שטוענת שלא קבלה כלל דיווח על הפרויקט ושוויו). מדובר במה שחזקה שניתן להציג בפניו נתונים בכתב, ולא רק טענות בעל פה (שאף הן לא נטענו ביחס לשווי העבודה).

ד. בהמשך חקירתו, כאשר שאלתי את העד מפורשות כיצד נהג לדווח על פרויקט, כאשר כן דיווח, השיב שהיה מדווח לרואה החשבון שלו על כל פרויקט, והאחרון היה מעביר הדיווח למבטחת במייל (עמ' 45 לתמליל). היכן אותו דיווח והיכן רואה החשבון? לנתבעת 1 פתרונים. היא לא זימנה אותו רואה חשבון לעדות, למרות שעודנו רואה החשבון של החברה (עמ' 46); ולא הגישה תדפיס של מייל מאת רואה החשבון המדווח על הפרויקט. ברור שהעד לא התיימר בכלל לטעון שום דבר ספציפי ביחס לדיווח ביחס לפרויקט הרלבנטי, וברור שלו דווח אותו פרויקט – הרי שהיו הדברים מוצגים בריש גלי. המסקנה הראייתית הברורה הנה שהדברים לא הוצגו שכן אין מה להציג, כלומר הפרויקט אכן לא דווח.

ה. למעלה מן הצורך אציין כי אף לו קיבלתי, בניגוד לעמדתי, שחל בענייננו סע' 3 של חוק חוזה הביטוח; ואף לו קבעתי שלא הודגש התנאי , הרי שהמבטחת קיימה חלופה אחרת בסע' 3: כזה המאפשר למבטחת להסתמך על תנאי או סייג לחבותה או להיקפה של החבות , אם פירטה אותו בפוליסה בסמוך לנושא שהתנאי נוגע לו. כאמור, ההבהרה שהפוליסה כוללת פרויקטים שידווח עליהם בשנת הביטוח מופיעה ממש בפתח רשימת הפוליסה. ודומני שדיינו בכך כדי לקיים דרישת סע' 3. לא מדובר על אותיות קטנות הנחבאות באחד מסעיפי ז'קט התנאים הכלליים. ועיין: פסקה 10 לרעא 5946/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אייל בקר.

10. אני קובע כי הפרויקט לא דווח לנתבעת 2, חרף מודעותה של הנתבעת 1 שהדיווח הנו תנאי להכללתו בפוליסת הקבלנים ההצהרתית הפתוחה (ולחלופין מודעות בפועל שמדובר על תנאי לכיסוי שבפוליסה). אין כיסוי ביטוחי, ודין התביעה לדחייה כלפי הנתבעת 2. מר אלקייסי אישר כי היו תאונות נוספות לעובדיו באתרים אחרים, והנתבעת 2 נתנה כיסוי.

אולם הפרויקט הלא מדווח הוא זה בו נפגע התובע כאן. הנתבעת 2 אכן אמורה לתן כיסוי לגבי פרויקטים שדווחו ואושרו לכיסוי בפוליסה.

שאלת האחריות ביחסים מול נתבעת 1

11. התובע העיד בתצהירו כי החל לעבוד אצל הנתבעת 1 ב 1.7.14, 5 חודש לפני התאונה. ביום התאונה ביצעה הנתבעת 1 עבודה במפעל נשר ברמלה, והוא ביצע עבודת מסגר-רתך. כחלק מן העבודה ביצע עבודת ריתוך בעמדה מסוימת. אותה עת, 4 עובדים אחרים של נתבעת 1 הרימו והעבירו פלטה במשקל של 200 ק"ג. הם ביקשו להעבירה לאזור סמוך , שם תרותך עם ברנר (בסמיכות לאותו אזור שם עסק גם התובע בריתוך) . כאשר עברו ליד התובע, נפלה הפלטה על רגלו. הנתבעת לא סיפקה אמצעי הרמה מתאימים ולא פיקחה על אופן הרמת הפלטה והעברתה.

12. מר יוסף ג'דיר בתצהירו ציין שאף הוא עבד אותו יום יחד עם התובע, עבור הנתבעת 1, ואף הוא מסגר-רתך. הוא אחד מאותם ארבעה פועלים שהרימו את הפלטה כדי להעבירה. הוא העיד כי תוך כדי העברת הפלטה הכבדה, ששקלה כ 200 ק"ג, חש הוא עומס פיסי כבד ולכן נטש אחיזתו בפלטה והתרחק. או אז נפלה הפלטה על רגל שמאל של התובע, שאותה עת עסק בביצוע עבודת ריתוך.

13. א. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי סיפר לבא כוחו, כאשר פנה אליו לראשונה, כיצד אירעה התאונה. הוא הופנה לכך שבכתב התביעה צוין רק שנפלה פלטה על רגלו, וכך גם ציין בתשובות לשאלון. איני רואה כאן סתירה, אלא פירוט מכלול הנסיבות בתצהיר. כתב התביעה אינו תצהיר, ומטבע הדברים אמור להיות תמציתי יותר. יש להבדיל בין סתירה, לבין פירוט רב יותר, כנדרש, לעת מתן עדות ראשית, בתצהיר או בעל פה.

ב. בחקירתו אישר התובע כי הוא לא היה אחד מאותם 4 פועלים שעסקו בהרמת הפלטה.

ג. הוא הדגים בחקירתו כי התאונה אירעה כאשר ביצע ריתוך תוך כדי כריעה. רגלו השמאלית בתנוחה זו הייתה פשוטה לאחור. הוא עסק בריתוך קורות, וציין כי לא נזקק לעוזר בעבודה זו. 4 עובדים אחרים לקחו פלטה, מרחק 4-5 מטר ממנו. הם נעזרו בכפפות, והוא אישר כי לו עצמו היו נעלי עבודה שנעל. מנהל האתר הוא שביקש מאותם עובדים להעביר הפלטה לאזור הריתוך. הוא עבד בגבו אליהם רוב הזמן, אך הבחין בפעולה. כאשר עברו עם הפלטה בסמיכות אליו, כדי להעבירה לאזור הריתוך בו עבד, נשמטה הפלטה על רגלו השמאלית שהיתה פשוטה לאחור בתנוחת כריעה. היו כמה מטרים פנויים מאחוריו, אך העובדים ביקשו להניח את הפלטה לידו, באזור הריתוך, ולכן עברו לידו. הוא נשאל מדוע לא ניתן לחתוך הפלטה היכן שהייתה , והשיב שהיה צריך להעבירה לאזור בו ביצע ריתוך, שכן שם היה ציוד הריתוך כולל "אמבטית" הברנר.

ד. את הפלטה היו אמורים לחתוך למשולשי חיזוק. מחקירת התובע היה ברור כי אין הוא יודע לאשורה כמה שקלה אותה פלטה. אולם היה לו ברור מעוביה ומכך שארבעה עובדים נזקקו להעבירה, שמדובר על פלטה כבדה. לדבריו החל לעבוד ב 7:00 אותו בוקר, והתאונה אירע אחה"צ.

ה. הוא הודה כי העד מטעמו, מר יוסף ג'דיר הנו קרוב משפחתו מאותו כפר (אם כי לא מדרגה ראשונה). כך גם עובד נוסף מבין אלו שהרימו, חסן, אותו לא זימן. את שני העובדים הנוספים לא הכיר.

ו. התובע נשאל האם ניתן להעביר הברנר והשיב בצורה מתחמקת שלא יודע, והדבר לא נעשה.

הערה שלי – י.פ: התובע לא קבע את שיטת העבודה , ולא נתן הנחיה להעביר הפלטה. הוא עצמו היה מרוכז בעבודת ריתוך, והתברר כי מי שהחליט להעביר את הפלטה היה העד יוסף גדיר , אף הוא רתך. הוא שביקש להעביר הפלטה לאיזור צפוף פחות, ליד התובע, שם ייקל עליו לחתוך אותה למשולשי חיזוק.

ז. התובע אישר שעבד במקום כמה ימים עד ליום התאונה. לאחר התאונה פונה לבית חולים. ביום התאונה הבחין בפלטה מונחת, אך לא נכח כאשר הניחו אותה שם, ואינו יודע כיצד הונחה האם ידנית, או באמצעות מלגזה וכו'.

14. א. בחקירתו הנגדית העיד מר יוסף ג'דיר כי הרים את הפלטה יחד עם חסן ועוד שני עובדים שלא הכיר שכן לא היו קבועים (גם התובע ציין כי אינו מכיר אותם שני עובדים). עובדי הפלטה היה 5-6 ס"מ , וגודלה כמטר על מטר. גם הוא אישר כי לא שקל הפלטה, וכי יכול שהיא שוקלת פחות או יותר מ 200 ק"ג. גם הוא לא נכח במקום כאשר הביאו את הפלטה למקום. גם הוא כמו התובע, הגיע לעבודה והפלטה כמו חומרים נוספים כבר היו שם.

ב. הוא נשאל מדוע העבירו את הפלטה, והשיב כי ביקשו להעבירה לאזור פנוי יותר, ולא צפוף מחומרי בניה שיאפשר לחתוך בריווח. העד הוא שהיה אמור לחתוך את הפלטה המועברת. היה צריך להעביר את הפלטה ליד האזור בו ריתך התובע, היינו ליד אמבטית הברנר. כאשר האזור בו היתה הפלטה מונחת בטרם הועברה, היה גם צפוף. לא הייתה גישה נוחה שם, לביצוע עבודת הריתוך. העד אישר שהוא לא השתמש בכפפות, ויתר העובדים – כן. העד אישר כי הוא שביקש מן העובדים להעביר את הפלטה. ההחלטה להעביר היתה שלו (לא של מנהל האתר כפי שציין התובע). כאשר נשאל כיצד מעבירים פלטה, השיב שמרימים אותה כמו שעשו. הוא סבר במקור שזו הדרך, וכי די בארבעה עובדים , אך התבדה.

ג. במהלך העברת הפלטה הרים העד רגלו מעל לצינור או מוט ברזל שהיה מונח על הרצפה , ואז איבד אחיזתו בפלטה הכבדה. משקל הפלטה נפל אז באופן פתאומי על שלושת העובדים הנוספים, ולכן שחררו אחיזתם בה, שכן לא הצליחו להוסיף ולהחזיקה. הפלטה נפל על רגל התובע, שעסק בעבודת ריתוך. התובע היה בצד של העד. עם נפילת הפלטה קפץ העד לאחור כדי שלא תפגע בו. לדברי העד, הפלטה נפלה על התובע מן הצד אותו אחז העד.

15.א. מר מוחמד אלקייסי מנהל ובעלי הנתבעת 1, העיד בתצהירו כי התובע אכן נפגע בעבודה. לדבריו, מעולם לא נדרשו עובדים להרים פלטות במשקלים כבדים, ודאי לא במשקל 200 ק"ג, וכי פלטות כאלה מורמות באמצעות מלגזה או עגורן. לעד עצמו אין ידיעה אישית על נסיבות התאונה שכן לא נכח במקום, ועובדים אחרים שעבדו אז בחברה, סיימו עבודתם.

ב. בחקירתו הנגדית, ציין כי הבעלים הקודם של החברה היה מר עיסאם שלופה. אך במועד התאונה כבר היה העד בעלים ומנהל, ועיסאם היה מנהל עבודה. הוא לא זכר אם במועד התאונה היה עיסאם באתר העבודה. הוא אישר שעיסאם חתם על טופס בל/250 המאשר שלעת העבודה נפלה פלטה על רגל התובע. עיסאם כבר עזב את החברה , ולכן לא זימן אותו לעדות (הערה שלי – י.פ: אם חלקה הנתבעת 1 על הנסיבות, המינימום היה שתברר הנסיבות מול מנהל העבודה שעבד אז מטעמה באתר בו בוצעה העבודה במפעל נשר. נראה שדבר לא נעשה כדי לוודא מול אותו עיסאם שלופה האם אכן היה מודע אישית לנסיבות או רק שמע עליהן מהתובע).

ג. העד שב על כך שלא מבקשים מעובדים להרים 200 ק"ג, ולשם כך יש מלגזה שהייתה במפעל נשר, שם בוצעה העבודה על ידי הנתבעת 1.

דיון בשאלת האחריות

16. התמונה שהצטיירה מן העדויות ואני קובע כתשתית עובדתית, הנה זו: ביום המקרה הגיעו התובע ויתר עובדי הנתבעת 1 למפעל נשר רמלה, שם בין היתר היו הרתכים – התובע ומר ג'דיר - אמורים לחתוך פלטות כבדות למשולשים, ולרתך קורות. התובע עסק בריתוך קורות באולם בעמדה פנויה יחסית. יתר חומרי הגלם שהיה צריך לרתך ולחתוך היו במרחק 4-5 מטר ממנו, והונחו בצפיפות. הם כבר הונחו שם כאשר הגיעו עובדי הנתבעת 1 לאותו אולם, במפעל נשר ברמלה. מר ג'דיר ביקש להעביר פלטה נוספת בסמיכות למקום בו עבד התובע, הן משום ששם הייתה אמבטיית הברנר , והן משום ששם לא היה צפוף וניתן היה לחתוך הפלטה למשולשים ביתר קלות. הוא ביקש מעוד 3 עובדים להעבירה לשם יחד עמו, כדי שהוא עצמו יוכל לחתוך אותה. כפי שאישר, הוא עצמו לא לבש כפפות (כבחירה שלו), ויתר העובדים – כן. כשעברו הארבעה ליד התובע, איבד מר ג'דיר אחיזתו בפלטה, עודף המשקל "נפל" פתאומית על יתר העובדים שהחזיקו בה, והם השמיטו אותה. היא נפלה על רגלו של התובע שכאמור ריתך קורות אותה עת , בתנחת כריעה, כאשר רגלו השמאלית שנפגעה הייתה פשוטה לאחור. יוער שבגיליון המיון נרשם שמוט נפל על רגלו של התובע, אך מדובר כנראה באי דיוק ברישום. בהמשך התיעוד מופיעה פלטה. א ברור מה משקל אותה פלטה, אולם ברור שמדובר על משקל כבד, בסבירות מעל 100 ק"ג, ולכן נדרשו 4 עובדים כדי להרימה ולהעבירה, מטרים ספורים. עובדות אלה שאני קובע עולות מעדותם של מר ג'דיר והתובע, ולא נסתרו. הנתבעת אף לא עשתה מאמץ לאתר את מנהל העבודה שעבד מטעמה באתר אותה עת, כדי לברר עמו כלום ידועות לו העובדות , שמא עובדות אחרות, מידיעה אישית.

17. ובפן המשפטי ביחס לאחריות הנובעת מעובדות אלה: משקל הפלטה אמנם לא הוכח, וענין זה רובץ לחובת התביעה. אולם עובדה היא כי נדרשו 4 גברים על מנת להעבירה ולהרימה, וסביר אפוא כי משקלה לא נפל מ 100 ק"ג. מר אלקייסי עצמו הודה בתצהירו, כי אין מבקשים מעובדים להרים פלטות כבדות, ולשם כך נעזרים בציוד כגון עגורן או מלגזה. כלומר שיטת העבודה שננקטה במקרה נקודתי זה לבקשת מר ג'דיר, סטתה מן הנוהג הזהיר שהיו אמורים לפעול לפיו. לדברי מר אלקייסי, במקרה דנן, היתה מלגזה במפעל נשר בו בוצעה העבודה. אלא שטענה אחרונה זו לא גובתה במאום. אני סבור כי ברור שלו עמדה לרשות העובדים מלגזה זמינה להעברת ציוד ופלטות כבדות, לא הייתה סיבה שיבחרו להעביר פלטה כבדה , באופן ידני.

אם כן, הנתבעת 1 התרשלה כאשר לא הביאה מלגזה או לא דאגה להבטיח מול מפעל נשר , כי תועמד מלגזה לרשות עובדיה המבצעים עבודה במפעל, היה ויעלה הצורך לשנע חומר גלם כבד, כפי שאירע כאן, ולו למרחק קצר. שיטת העבודה אכן לא הייתה בטוחה, והכשל נבע משלוב כמה גורמים: ראשית, העברה ידנית (במקום עם מלגזה) של פלטה כבדה על ידי ארבעה עובדים האוחזים בה מארבעת צדדיה, כשדי באובדן אחיזה של אחד מהם כדי להביא לשמיטתה . זה הסיכון שאכן התממש כאשר מר ג'דיר גם לא השתמש בכפפות ואכן איבד אחיזה בפלטה. לא מן הנמנע שגם אי שימוש בכפפות תרם תרומתו לאובדן האחיזה. שנית, שיקול דעת מוטעה נקודתי של עובדי הנתבעת 1, בפרט מר ג'דיר, שבחרו במסלול הליכה שעבר מעל רגלו של התובע, במקום לפסוע עוד כמה צעדים הצידה ולא להעביר הפלטה מעליו או בסמיכות לו.

גם אם אניח כי מר ג'דיר, שביקש להעביר הפלטה, כן היה יכול ואמור לבקש ממי מבעלי התפקיד במפעל נשר-רמלה לאתר לו מלגזה עמה יעבירו הפלטה, או שמא היה צריך לבצע חיתוך הפלטה במקום בו היתה במקום לשנעה (ולכל היותר להזיז הברנר לאותה עמדה): גם אז לא תיבנה מכך הנתבעת 1. מר ג'דיר היה אף הוא עובד של הנתבעת 1, וטעות רשלנית שלו בשיקול הדעת, תיזקף לחובת הנתבעת 1, מכוח אחריותה השלוחית למחדל רשלני של עובד מטעמה שגרם נזק לאחר: ראה סע' 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מדובר לכל היותר במחדל של מר ג'דיר תוך ביצוע עבודתו. מדובר במעשה שעשה תוך ביצוע תפקידו הרגיל, ומה שכרוך בו, גם אם היה ביצוע לא נאות (רשלני).

לא מדובר במה שביצע מר ג'דיר למטרות של עצמו. לטעמי חלה אפוא אחריות ישירה של הנתבעת 1, אך למצער חלה אחריות שלוחית שלה. כאשר אין תחולה לחריגים המנויים בסע' 13 הנ"ל.

18. מתקיימים במצטבר כל יסודות עוולת הרשלנות. הנתבעת 1 חבה בחובת זהירות מושגית כלפי התובע כעובד שלה. היא הפרה חובת הזהירות הקונקרטית שלה בהתרשלות משלא דאגה מראש למלגזה זמינה, ולמצער חבה במחדלו של מר ג'דיר שהורה על העברה ידנית של הפלטה, במקום לבקש מלגזה ממי מגורמי מפעל נשר, ככל שהייתה מלגזה זמינה, וככל שיודעו בכך העובדים (ולא הוכח שיודעו). מר ג'דיר ויתר עובדי הנתבעת 1 ששנעו הפלטה ידנית הפעילו בכל מקרה שיקול דעת רשלני ומוטעה, משעה שהעבירו אותה מעל התובע או למצער בסמיכות מסוכנת אליו. המחדל הרשלני הביא לשינוע לא בטוח של משקל כבד, כאשר די היה שאחד מן העובדים ישמיט הפלטה כדי להביא לסיכון מוגבר שהתממש – שכולה תיפול. הסיכון שהתממש צפוי בסוגו – פגיעה באחד העובדים. התממשותו גרמה לנזק: עובדתית במבחן הגורם שאין בלתו, ומשפטית שכן מבחן הצפיות מתקיים. לא נדרש שכל הליך הגרימה המדויק יהא צפוי, רק הסיכון בסוגו. לא נדרש לצפות שהפלטה תישמט דווקא על רגל של עובד שעבד בסמוך ולא השתתף בהרמתה. סוג הסיכון – שמיטת הפלטה ופגיעה בעובד – צפוי. טכנית ונורמטיבית.

"אין הקשר הסיבתי נקבע על יסוד חובת המזיק לצפות את הנזק שאירע על כל פרטיו. די בכך שסוג הנזק והליך התרחשותו צפויים באופיים הכללי" (ע"א 935/95 רביד משה נ' דניס קליפורד, פ"ד נב(4) 736, 754). וראה ע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' אלי ברדה פ"ד לח(3) 1, עמודים 8-9.

19. באשר לאשם תורם – אין לגלות כזה מצד התובע. הוא לא קבע את שיטת העבודה, ולא הורה על העברה ידנית של הפלטה, אף לא קבע את מסלול הליכתם של העובדים, שהעבירו אותה בסמיכות מסוכנת אליו תוך הפעלת שיקול דעת שגוי. הוא היה עסוק בריתוך כאשר זו נפלה עליו. ולא הוא שהיה אמור לדאוג למלגזה זמינה לשימוש.

20. על הנתבעת 1 לפצות התובע בגין מלוא נזקי הגוף מהם סבל בתאונה, בלא אשם תורם.

גובה הנזק

21. התובע יליד יוני 1957, כבן 64. הוא סובל גם מבעיות רפואיות שאינן קשורות לתאונה, אולם אין לומר כי הנן חריגות. הוא הודה שיש לו נכות שמיעה מוכרת בענף נפגעי עבודה בשיעור 10%. וכי עבר צנתור בשל בעיה קרדיולוגית שהתעוררה לאחר התאונה. בנוסף סובל הוא מזה כמה שנים מכאבי גב, בגינם טופל בקופה. הוא אישר שארבעת ילדיו בגירים, וכיום (לאחר שהתגרש בשנת 2009), שב לגור אצל הוריו.

22. בתאונה סבל התובע משברים עם תזוזה בעצמות רגל שמאל. הוא צירף התיעוד הרפואי אודות הטיפולים. כעולה גם מקביעת הועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי (ראה להלן) – תקופת ההחלמה שנצרכה הייתה ממושכת.

23. הצדדים הגיעו להסכמה על הנכות הרפואית הנובעת מן התאונה: 10% נכות אורטופדית , ו 10% נכות נפשית . כלומר 19% במשוקלל.

נכויות צמיתות זהות נקבעו בענף נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי. המל"ל הכיר בכמעט 3 חודשי אי כושר מלא, עד 28.2.15; לאחר מכן נקבעה בוועדות הרפואית נכות זמנית בשיעור 50% לתקופה בת 5 חודש מיום 1.3.15 עד יום 31.7.15; ו 30% נכות זמנית ל 10 חודש מ 1.8.15 עד 31.5.16. עד תקופה זו גם הוכר התובע כנכה נזקק (מ 1.3.15 כלומר לכל תקופת הנכות הזמנית). תקופה זו מסתיימת 18 חודש לאחר התאונה. החל מ 1.6.16 נקבעה כאמור בוועדות הרפואית נכות צמיתה משוקללת של 19%.

24. התובע שב לעבוד לאחר התאונה , אצל מעביד אחר, רק ב 1.4.17 . הוא עובד מאז באותו מקום, אם כי ציין שכעובד קבלן (לאחר שחל שנוי בבעלות במקום העבודה). בתצהירו ביאר כי מקום העבודה הנו מפעל המטפל בבוצה אורגאנית. טיב עבודתו השתנה, וכיום אינה פיסית. הוא ציין כי אינו מסוגל עוד לעבוד כמסגר-רתך בשל נכותו. כיום הוא עובד בישיבה בחדר בקרה כמפעיל מכונות ומסועים , מלוח בקרה. הוא עובד חמישה ימים בשבוע, 7.5 שעות ביום (משרה מלאה). הוא עובד יחד עם עוד עובד או שניים.

25. א. שכרו הממוצע של התובע אצל הנתבעת 1 , עובר לתאונה, עמד על 7884 ₪ (ברוטו). בחודש התאונה עמד השכר הממוצע על פי נותני הלמ"ס על ברוטו של 9472 ₪. כלומר שכרו של התובע עמד על 83% משכר ממוצע דאז.

ב. התובע צירף תלושים עד חודש 3/19. כדי לבצע חישוב מדויק יותר, אזקק לשכר לשנה שלימה. על פי תלוש חודש 12/18 במקום עבודתו הנוכחי, עמד שכר הברוטו השנתי, כולל שעות נוספות, בונוס ושווי שימוש ברכב על 140808 ₪, כלומר 11,734 ₪ לחודש. מדובר על עליה ראלית בשכר בהשוואה לשכרו אצל נתבעת 1, גם אם נשווה לשכר הממוצע במשק (שטרום עידן הקורונה עמד על 10,600 ₪ ברוטו, ולאור העובדה שהשלכות עידן הקורונה על המשק טרם חלפו, נכון עדיין להשוות לנתון זה). אין לגלות הפסד שכר מאז חזרתו של התובע למעגל העבודה.

ג. אם נשערך את השכר בהצמדה, נגיע לאותה מסקנה ואף ביתר תוקף: הצמדת שכרו של התובע אצל נתבעת 1, מאז חודש 12/14 ועד 12/18 (לצורך בסיס אחיד להשוואה) תניב 7914 ₪.

וגם אם ניזקק להיסטוריה התעסוקתית ונתוני השכר לאורך השנים שעד 2014, נגלה כי התובע השביח שכרו באופן ממשי במקום עבודתו האחרון, הן ביחס למקום העבודה אצל נתבעת 1, והן ביחס להיסטוריה התעסוקתית. יש לומר כי אותו מקום כבר קלט אותו לעבודה במומו, וכאמור עיסוקו אינו פיסי. אין הפסד מאז ינואר 2017, ונותרו עוד 3 שנים בלבד עד לגיל הפרישה, וגם לנתון זה כמובן נודעת משמעות, שכן הצפי להפסד אינו רב. לאור נתונים אלה, אגש לחישוב הנזק.

26. הפסד עבר:

צודק ב"כ הנתבעת 2 כי קביעות המל"ל לענין הנכויות, לרבות הזמניות, והפעלת תקנה 18א ("נכה נזקק") אינן מחייבות לכאן. יחד עם זאת מדובר בקביעות שיכולות לעתים לספק אינדיקציה לתקופת אי הכושר התעסוקתי המלא בה יש להכיר, בפרט בעיסוקים פיסיים. התובע כיום אינו עוסק בעיסוק פיסי, אך לא כך במועד התאונה. גם ההיסטוריה התעסוקתית שלו – פיסית. בשים לב לכך, ולגילו ה

לא צעיר לעת התאונה, יש הגיון להכיר בתקופת אי כושר תעסוקתי מלא ל 18 החודשים שעד 31.5.16, שאז שהה בתקופת אי כושר מלא, ונכויות זמניות בשיעור גבוה בשיעור 50% ו 30%. עד אז כאמור גם הכיר בו המל"ל כנכה נזקק , ושלם אפוא קצבת נכות מלאה. וביחס לתקופה מעת שהפכה נכותו הרפואית לצמיתה, החל מ 1.6.16, איני סבור שנכות בת 10% בתחום האורטופדי, ועוד 10% בתחום הנפשי מצדיקות אי תעסוקה מעיקרא. אך בשים לב לנתונים שציינתי, יש מקום לחשב לתקופה זו לפי שיעור נכות תעסוקתית של 25% , כלומר נכות תפקודית גדולה מן הרפואית. וזאת עד למועד בו נקלט מחדש לעבודה, ב 1.4.17, בשכר מוגדל. החישוב לפי בסיס שכרו שלפני התאונה.

תקופה א' – הפסד מלא ל 18 חודש

141,912 ₪ = 7884 * 18 חודש

תקופה ב' - 10 חודש מאז , לפי 25% משכרו , עד היקלטותו אצל המעביד החדש

19,710 ₪ = 25% * 10 * 7884

סה"כ 161,622 ₪ כהפסד השתכרות לעבר. על סכום זה יש להוסיף גם אובדן הפרשות מעביד לתנאים סוציאליים , שהחל מסוף 2017 עלה ל 12.5%. לתקופה בה מדובר , אליה מתייחס הפסד העבר, עמדו הפרשות החובה על 12% (ועיין: תא (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר; עא 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג, פס' 7) . מדובר אפוא על סך כולל של 181,017 ש"ח. סכום זה יש לשערך על דרך תוספת הפרשי ריבית והצמדה , אותם אחשב לפי "אמצע" תקופת ההפסד המלא - שמניבה החלק הארי בהפסד (ההפרשים זניחים). כך גם "זוכות" הפרשות המעביד האבודות לשערוך , אולם הדבר מוצדק כדי להביא לחישוב הפסד ריאלי בקירוב.

שהרי לו הופרשו אותן הפרשות מעביד לקופ"ג פנסיונית, היו נושאות שם תשואות לאורך השנים שהיו מגדילות החיסכון הפנסיוני הצבור. שערוך מחודש אוקטובר 2015 מניב סך של 196,250 ₪.

27. פחיתת כושר השתכרות לעתיד

אין מקום לחישוב אריתמטי בשים לב שמאז אפריל 2017 נקלט התובע במומו לעבודה לא פיסית, ושכרו שם הושבח בשיעור ממשי ביחס לשכר אותו השתכר לאורך השנים, לרבות אצל נתבעת 1. בשים לב לשנות ההשתכרות שעוד נותרו עד גיל פרישה (סה"כ 3 שנים), אפסוק סכום גלובאלי צנוע שישקלל הפחיתה בכושר ההשתכרות , אך גם הסיכוי הנמוך שיגרם הפסד ראלי עד גיל 67. היות והסיכון של היפלטות לשוק העבודה בכל זאת אינו אפסי, יש מקום לפסיקת פיצוי צנוע שמשקלל הסיכון לתקופת ההשתכרות שנותרה. אני פוסק כאן סך של 30,000 ₪, כולל התנאים הסוציאליים הרעיוניים האבודים.

28. עזרת צד ג' עבר:

לאור טיב הפגיעה, הטיפולים ותקופת הנכות המלאה והזמנית, יש מקום להכיר בשווי עזרת בני משפחה בהיקף מוגבר המזכה בפיצוי, גם אם לא הומחש שהיה כרוך בהפסד ממון . הצורך בעזרה מן הסתם הלך וירד הדרגתית לאורך התקופה שממועד התאונה, ועד ל 31.5.16. אפסוק באומדן סכום גלובאלי לכל התקופה בסך 18,000 ₪.

29. לתקופה שמאז , עת התגבשה הנכות הצמיתה , ולרבות לעתיד, איני סבור שיש הצדקה להכיר בצורך בעזרה, לבטח לא בהיקף המזכה בפיצוי. הנכות האורטופדית שנותרה היא בשיעור לא גבוה של 10% שאינו מחייב עזרה אישית, ואף אינו מונע מן התובע לעבוד בעבודות משק הבית. הנכות הנפשית הנמוכה ודאי שאינה מצדיקה פיצוי בגין עזרת צד שלישי.

30. ההוצאות הרפואיות והנסיעות לקבלתן אמורות היו להיות מכוסות (אף לעבר, כשלעתיד לא הומחש צורך) במסגרת סל הבריאות וזכאויות נפגעי עבודה. עיין: תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968. לא הומחשה הוצאה שאינה אמורה להיות מכוסה.

31. בגין כאב וסבל , בשים לב לתקופת הנכות המלאה והזמנית, אפסוק סך של 70,000 ₪.

32. סה"כ הנזק: 314,250 ₪.

33. תגמולי מלל לניכוי: דמי פגיעה משוערכים בסך 16954 ₪ . יש להוסיף גם תגמולי הנכויות הזמניות והמענק ששולמו מ 6/2015 ועד 9/2016, בסכום נומינלי מצטבר של 149,021 ₪. סכום אחרון זה אשערך בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מתקופת אמצע של 2/16, מה שמניב סכום של 162,310 ₪. סה"כ תגמולי מל"ל לניכוי: 179,264 ₪.

34. יתרה לפיצוי 134,986 ₪.

סוף דבר:

35. אני דוחה התביעה כנגד נתבעת 2, ומחייב התובע לשאת בהוצאותיה בסך כולל של 5000 ₪. נפסק כאן סכום מתון בשים לב לנכות שנותרה.

36. אני מקבל התביעה כלפי נתבעת 1, ומחייב אותה לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסכומים הבאים במצטבר:

א. 134,986 ₪.

ב. שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך כולל של 31,586 ₪.

ג. 715 ₪ החזר אגרה ראשונה.

ד. החזר עלות חווה"ד של המומחים מטעם התובע, כנגד קבלות, כשהעלות משוערכת על דרך תוספת ריבית והצמדה מיום בו שולם שכר המומחים.

37. הנתבעת 1 תשא ביתרה האגרה.

ניתן היום, ג' תשרי תשפ"ב, 09 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.