17 מרץ 2019

לפני:

כב' השופט דורי ספיבק – אב בית הדין

נציגת ציבור עובדים גב' הלן הרמור

נציגת ציבור מעסיקים גב' שרה אבן

התובעים: 1. ג'ק ברנע

2. רחל ברנע

ע"י ב"כ עו"ד מוטי זילבר

הנתבע: המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ עו"ד רועי הררי

פסק דין

1. האם בדין נדחתה תביעת התובעים לתשלום קצבת זקנה, מהטעם שלא צברו תקופת אכשרה מספקת כ"תושבים"?

התשתית העובדתית

2. התובעים הינם בעל ואישה. התובע נולד בבלגיה בשנת 1949, עלה לישראל בשנת 1951, והתגורר בה עד שנת 1975. התובעת, ילידת 1949, נולדה בישראל והתגוררה בה עד שנת 1975.

3. בשנת 1975 יצאו התובעים את ישראל לטובת לימודי הבעל בצרפת, שלאחריהם נשארו לעבוד בבלגיה שבה הם גרים עד היום. שניהם קיבלו אזרחות בלגית בשנת 1985.

4. התובעים הגישו כל אחד בנפרד תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת זקנה. ביום 11.8.16 קיבלו התובעים מכתבי דחייה מהנתבע, שנומקה בכך שלא צברו תקופת אכשרה מספקת לצורך זכאות לקצבת זקנה. בהתייחס לתובע נרשם כי הוא צבר 110 חודשי ביטוח לתקופה שבין 1.1.67 ועד 29.2.76 (נספח ג לכתב התביעה). בהתייחס לתובעת נרשם כי היא צברה 78 חודשים מחודש אפריל 1967 ועד שנת 1975 (ת/2).

5. ביום 4.9.16 שלחה עובדת אגף קשרי החוץ בביטוח הלאומי הודעה לתובע שבה נכתב כי בהתאם להצהרתו בטופס התביעה לקצבת זקנה, נקבעה תושבותו מחדש עד ה-30.6.75, וכי כל התקופות שלאחר תאריך זה אינן תקופות שבהן בוטח בישראל. כן נמסר כי בהתאם לרישום הוא צבר 101 חודשי ביטוח בישראל, ועל מנת להיות זכאי לקצבת זקנה עליו להשלים 144 חודשי ביטוח בסך הכל או 60 חודשי ביטוח ב-10 שנים הקודמות לגיל הזקנה. התובע שלח מייל בתגובה ביום 5.9.16, שבו השיג על קביעת הביטוח הלאומי. נוכח זאת, המליצה לו עובדת האגף לקשרי חוץ כי יגיש בקשה לבדיקה מחדש של תושבותו. לאור זאת, שלח התובע מייל לעובדת אגף קשרי החוץ בביטוח הלאומי ובו טופס הבקשה לתושבות, דף הצהרת כוונות, דף על רשימת נספים והנספחים (ת/3).

6. ביום 27.3.17 קיבל התובע מכתב ובו הסבר להחלטת המוסד לפיה מרכז חייו מאז שנת 1975 ואילך מתנהל מחוץ לישראל (נספח ה' לכתב התביעה)

7. התובעים פנו והגישו לבית-דין זה שני כתבי תביעה. התובע הגיש תביעתו ביום 6.9.17 ואילו התובעת הגישה תביעתה ביום 1.10.17. בהתאם להחלטת כב' סגנית הנשיאה אריאלה גילצר-כץ, אוחד הדיון בשתי תביעותיהם. דיון הוכחות התקיים בפנינו ביום 13.11.18. לאחר הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית-הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע.

תמצית טענות הצדדים

8. התובעים טוענים כי לא ניתקו את הקשר עם ישראל, וכי שהייתם בצרפת ובבלגיה הייתה מכורח הנסיבות. לטענתם, בשנים הראשונות לאחר עזיבתם המשיכו להחזיק בדירה ובחשבון בנק בישראל, וניסו למצוא עבודה בארץ על מנת שיוכלו לשוב אליה. עוד הם טוענים כי קיבלו החזר הוצאות על לידת בנם בחו"ל. לפיכך, טוענים הם כי יש להכיר בהם כתושבים לתקופה שעד שנת 1980, וכי הכרה בתקופה זו תספיק על מנת למלא אחר דרישת תקופת האכשרה, ולזכותם בקצבת זקנה.

הנתבע טוען כי יש לדחות על הסף את תביעת התובעת מאחר שהוגשה למעלה משנה לאחר קבלת הודעתו, ומכאן כי התיישנה. גם לגופה, יש לדחות את התביעה מאחר שהתובעת לא צברה את תקופת האכשרה המינימלית המקנה זכאות לקצבת זקנה, ומאותו הטעם יש לדחות גם את תביעת התובע

דיון והכרעה

9. תנאי לזכאות לתשלום קצבת אזרח ותיק שלפי סעיף 244 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 הוא היותו של האדם עונה להגדרת "מבוטח" שבסעיף 240 לחוק, כלומר, "תושב ישראל".

המבחן העיקרי לבירור שאלת היותו של אדם תושב ישראל הוא מבחן "מרכז החיים", שנבדק בפועל לפי "מבחן מירב הזיקות". מבחן זה בעל היבט פיזי-אובייקטיבי ובעל היבט סובייקטיבי, שעניינו כוונת האדם וראייתו האישית את מרכז חייו (עבל 48134-10-12 המוסד לביטוח לאומי נ' מחרום (3.11.14); עבל 57559-05-15 ששון נ' המוסד לביטוח לאומי (19.5.17)). הזיקות העומדות לבחינה בעניין זה הן מגוונות, וכוללות בין היתר, מבלי שאלה יהוו רשימה סגורה, את: זמן השהייה בישראל, נכסים קיימים בישראל, מקום המגורים הפיזי, מגורי המשפחה, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, פעילות או חברות בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו המלמדים על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל. באשר לכך, הובהר בפסיקה שהתושבות מבוססת בעיקרה על סממנים איכותיים מהותיים-כלליים (עבל 65521-09-14 ‏קואס נ' המוסד לביטוח לאומי (27.3.17), סעיף 18 לחוות דעתה של כב' השופטת רונית רוזנפלד).

בנוסף לכך, בעת יישום המבחנים האמורים יש לקחת בחשבון את מהות הזכות הנדונה ותכליותיה. בהקשר המסוים של בחינת זכאות האדם לקצבת זקנה שהיא "הרובד הראשון והבסיסי של מערך הביטוח הפנסיוני במדינת ישראל" תושבותו של האדם תיבחן בפרשנות תכליתית דינאמית (עבל 83/06 טייץ נ' המוסד לביטוח לאומי (2.6.09); עבל 28253-02-12 שפינט נ' המוסד לביטוח לאומי (18.6.13)). בעניין טייץ קבעה כב' השופטת (כתוארה אז) נילי ארד שהזכאות לקצבת זקנה תבחן לפי הזיקות המהותיות הקושרות את היחיד למדינה מסוימת, שזו היא משמעותה המעשית:

"בחשבון הסופי תקבע הזיקה למעשה, זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה כדי להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל כמקום 'בו הוא חי שזה ביתו'.

וכפי שציינתי בפסק הדין בעניין נוסייבה: 'בהגמשת דרישת התושבות לשם קבלת קצבת זקנה אין משום זניחת תנאי התושבות. תנאי זה שריר וקיים ואין לרוקנו מתוכן. גם בהתחשב בשינוי העתים ובמגמות הגלובליזציה של המאה ה-21, מוסיפה לעמוד על כנה הדרישה לפיה מרבית הנסיבות יצביעו על קיומה של זיקה יציבה בין תובע הקצבה לבין ישראל. רק כך יתמלא תנאי התושבות, שאם לא כן יבַּקָע הקרום הדק העוטף את גבולות הפרשנות לתנאי התושבות שבחוק הביטוח הלאומי בדבר הזכאות לקצבת זקנה, עד שתוכנו של תנאי זה ירוקן מתוכן'.

ודוק. דרישת ה"תושבות" לצורך זכאות לקצבת זקנה, משמעותה זיקה מהותית וקבועה לישראל, ולא זיקה משוללת תוכן, המתמצת בקשר פורמאלי בלבד עם ישראל. קביעה מעין זו "היא שאלה עובדתית הנגזרת מחומר הראיות". לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. התשובה לכל אלה תבוא ממכלול נסיבותיו של המקרה הנדון, בו נדרשת הכרעת בית הדין.

10. יישום אמות המידה שנקבעו בפסיקה לבחינת התושבות מוביל אותנו לאמץ את החלטת הנתבע שלא להכיר בתושבתם של התובעים משנת 1975 ואילך, ועל כן למסקנה כי אין הם זכאים לקצבאות שתבעו. ואלו הטעמים העומדים בבסיס החלטתנו זו:

ראשית, התובעים טוענים כי שגה המוסד בניתוק תושבותם קודם לשנת 1980, שכן היו בעלי דירה בישראל שאותה מכרו רק בשנת 1981 (נספח 4 לתצהיריהם, וכן ע' 5, ש' 1). לטענתם, הם לא השכירו את הדירה אלא התגוררו בה במהלך ביקוריהם בישראל בתקופה זו (ע' 5, ש' 26). ברם, התובעים לא הביאו ראיות לתקופות שהותם בישראל בשנים אלה, ואף לא סתרו את טענת המוסד לפיה לפי רישומי ביקורת הגבולות, משך 42 שנה שהו בישראל רק 245 יום, כ-6 ימים בממוצע בשנה בלבד. הגם שרישומים אלה לא הוצגו בפנינו, וגם אם נלך כברת דרך לטובת התובעים באופן שבו נעריך כי בשנים הראשונות ביקוריהם בישראל ארכו יותר מ-6 ימים, עדין אין בכך כדי להוות זמן שהייה ממושך. זאת, בסתירה לטענת התובע בתצהירו לפיה שהו במחיצת המשפחה והחברים בישראל לעיתים תכופות וארוכות, ככל שהתאפשר להם מאילוצי זמן ותקציב (ס' 11 לתצהירו);

שנית, התובעים טוענים כי החזיקו חשבון בנק בישראל עד סביבות שנת 1985, אולם מאישור שהתקבל מבנק דיסקונט עולה כי הבנק לא הצליח לאתר את תאריך סגירת החשבון, כשמינואר 1984 ואילך לא היו תנועות בחשבון (נספח 4.1 לתצהירים), ובעוד שהתובעים לא טענו לפעילות משמעותית בחשבון קודם לכן, למעט העובדה שהשתמשו בו כשמכרו את דירתם (ע' 5 ש' 15). לטעמנו, אין בכך כדי להעיד על שימוש מתמשך;

שלישית, התובעים יצאו את ישראל לטובת לימודיו של התובע, כשלאחר מכן מצאו עבודות בחו"ל ונשארו שם. אין מחלוקת כי מקום מגוריהם הפיזי כמו גם מקום ההשתכרות היה תחילה בצרפת ולאחר מכן בבלגיה, גם בשנים הראשונות שלאחר עזיבתם את ישראל. העובדה כי התובעים טוענים, ואף הביאו תצהירי תמיכה שלא נסתרו, כי ראו עצמם כישראליים לכל דבר, וכי שהותם בחו"ל הייתה זמנית לצורכי צבירת ניסיון תעסוקתי, אינה משנה את העובדה כי שהותם בישראל בשנים אלה הייתה מועטה וכי הזיקות שלהם לארץ לא היו משמעותיות גם בתקופה ראשונית זו. לטעמנו, אין די במגורים בשכירות ובהעדרם של מוצרי ריהוט שונים כדי להעיד על זיקה חלשה למגוריהם במקום מושבם בחו"ל. כך גם ברי שאין די באזרחות ישראלית על מנת לבסס זיקה משמעותית לישראל (ס' 10 לתצהיר התובע);

רביעית, התובע טען שהתייצב לשירות מילואים בכל ביקור בארץ בשנים אלה, ואף חידש את רישיון הנהיגה שלו (נספח 5). כן טען כי בתמציות הרישום ממשרד הפנים נרשם כי אשתו והוא חדלו להיות תושבים רק ביום 10.3.86, ועל כן יש לראות בהם כתושבים עד לאותו המועד (נספח 9-10 לתצהירים). ברם, התובע לא תמך טענתו בדבר תקופות שירות המילואים במסמך בכתב מתאים משלטונות צה"ל, אף שלכאורה לא היה אמור להיות לו כל קושי להשיב מסמך שכזה;

חמישית, לא מצאנו כי יש ממש בהבחנה שאותה מבקשים התובעים לעשות, בין התקופה הראשונית לשהותם מחוץ לישראל ועד ימינו אנו, שכן אין די בכוונה סובייקטיבית לחזור לישראל, או במילים אחרות, אין די בראייתם הם את עצמם כבעלי זיקה משמעותית לישראל – אף אם נניח לטובתם כי אכן זו היתה ראייתם ותפיסתם את עצמם באותם השנים – כדי להביא להכרה בהם כתושבים;

שישית, גם אם היינו מקבלים את טענת התובעים לפיה יש לראות בהם כתושבים עד לשנת 1980, עדיין היה עליהם לעמוד בדרישת תקופת אכשרה של חודשי עבודה. התובעים לא עמדו בדרישה זו, שכן מעדותו של התובע עלה כי בחלק מהתקופה בגינה הכיר המוסד בתושבותו (נספח ג' לכתב התביעה של התובע), נכללות הן תקופות של ביטוח חובה, שבהן לא עבד, והן תקופות של ביטוח כשכיר (ע' 3 ש' 16). הוא הדין ביחס לתובעת – המוסד הכיר ב-78 חודשי אכשרה, אולם אלה אינן מספיקים כדי לעמוד בדרישות החוק;

שביעית אשר לטענות התובעים לפיהם הם הוטעו על ידי הנתבע לסבור שהם זכאים לקצבת הזקנה בנסיבות – תוך שהם מפנים בקשר לכך למידע כזה או אחר שפורסם על ידי הנתבע וכן למכתבים שונים שנשלחו להם בקשר לעניינם – הרי שאפילו היו צודקים הם בטענתם זו (וספק בעינינו אם אכן כך), הרי שככל שנגרם להם נזק עקב הטעיה שכזו, פתוחה בפניהם הדרך לפנות לבית המשפט השלום, שהוא הערכאה המוסמכת לדון בתביעות נזיקין כנגד הנתבע, ולתבוע שם פיצוי על נזק שנגרם להם. לעומת זאת, אין בהטעיה שכזו, אף אם התרחשה, כדי להקים להם זכות לקבל סעד מבית-דין זה, המוסמך אך ורק לדון בשאלה האם התובעים זכאים על פי חוק הביטוח הלאומי לקבלת הקצבאות שתבעו;

ולבסוף, המוסד טען כי יש לדחות את תביעתה של התובעת על הסף מחמת התיישנות, שכן תביעתה הוגשה למעלה מ-12 חודשים לאחר קבלת מכתב הדחייה. מאחר ודחינו את טענות התובעת לגופם, שכן בעיקרן הן זהות לטענות בעלה התובע, לא מצאנו לנכון להידרש לטענת ההתיישנות, הגם שיש בה ממש.

11. בטרם נחתום, נציין כי לא נעלמה מאיתנו הודעת הנתבע מיום 26.12.18, לפיה בהתאם להוראות האמנה החדשה בין ישראל לבלגיה, ניתן לצרף את תקופות האכשרה משתי המדינות, וכי יתכן שצירוף כזה יקנה לתובע זכאות לקצבה גם ללא הוכחת תושבות לאחר שנת 1975. הנתבע חזר על אמירה זו גם בסיכומיו, ובהתייחס לשני התובעים. למען הסר ספק, אין בקביעות שבפסק דין זה כדי לחסום את התובעים מלהגיש תביעות חדשות, לפי האמנה החדשה, ככל שימצאו זאת לנכון.

אשר להוראות האמנה הקודמת, נבקש לציין כי לאחרונה ניתן פסק דין בבית הדין האזורי לירושלים, שבו נדון מקרה דומה ובו נדחו בין היתר טענות התובע שם ביחס להוראות האמנה, כשלתובע שם חסרו 4 חודשים לעמידה בתקופת האכשרה (ב"ל 33023-11-14 בן דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, (23.7.18, מותב בראשות כב' השופטת יפה שטיין, ערעור שהוגש לבית-הדין הארצי (עבל 27228-10-18) תלוי ועומד)).

סוף דבר

12. שתי התביעות נדחות. עם זאת, נפנה את תשומת ליבם של התובעים לכך שעל פי ההודעה שמסר הנתבע בתיק ביום 26.12.18, שמאחר שהשניים הגיעו השנה לגיל הזכאות האוטומטי לקצבת זקנה, הם זכאים להגיש תביעות חדשות לקבלת קצבאות זקנה, ללא צורך בהוכחת תקופת אכשרה.

על אף דחיית התביעות, וכמקובל בתיקים מתחום הבטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י' אדר ב' תשע"ט, (17 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.