ניתנה ביום 03 דצמבר 2017

בשם המבקש: עו"ד אטי דקל

בשם המשיבה: עו"ד טל לביא

ה ח ל ט ה

השופט אילן סופר

1. לפניי בקשת המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר גבריאל נבו ומר יגאל סעדיה; בל' 68758-12-15) מיום 25.6.17.
2. בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעתה של המשיבה. בית הדין האזורי קבע כי אומנם לא נפל פגם בהחלטת פקיד התביעות של המוסד מיום 25.2.15 אשר דחה את תביעת המשיבה להכיר בה כנכה לפי חוק פיצוי לנפגעי פוליו, התשס"ז- 2007. עוד נקבע כי כל החלטות הוועדה לפיהן המשיבה אינה חולת פוליו היו מנומקות ולא נפל בהן פגם או טעות משפטית. עם זאת, מצא בית הדין, כי לאור העובדה שמסמך רפואי מעודכן מטעם ד"ר יבגני גיידוקוב מיום 3.1.17 ^[1] שלפיו "לאור אנמנזה ובדיקה פיזיקלית מתאימה למחלת פוליו בעבר", לא עמד לפני ועדה רפואית והומצא לאחר פתיחת ההליך, יש לאפשר למשיבה לעמוד לבדיקה נוספת לפני הוועדה, על מנת שתתייחס למסמך זה ותקבע האם המשיבה חולת פוליו, אם לאו. והכל בהתחשב בכך שהוראותיו של החוק, שמטרתו לפצות את נפגעי הפוליו שלקו בישראל במחלת שיתוק ילדים, יש לפרש בצורה מקלה ובמקרה של ספק לפרשו לטובת המבוטח.
3. המוסד הגיש ביום 6.9.17 ערעור על פסק הדין, וביום 8.11.17, כחודשיים לאחר מכן, הגיש את הבקשה שלפניי לעיכוב העמדת המשיבה בפני ועדה רפואית עד להכרעה בערעור.
4. במסגרת הבקשה טוען המוסד כי סיכויו לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי לפי עמדת כל הוועדות לא נמצא שהמשיבה חולת פוליו; המסמך הרפואי מיום 1.3.17 שניתן לאחר ישיבת הוועדה, מסתמך על אנמנזה ופרטים מפי המשיבה שנמסרו לרופא על פיהם מדובר במחלת פוליו בעבר, ולא תואם את הממצאים הקליניים שלה; כוונת הסכמת המוסד לבצע בחינה מחדש לא היתה לאפשר למשיבה הצגת מסמכים חדשים, אלא מסמכים המעידים בדבר קיום המחלה מזמן עבר, בטרם נכנס חוק הפוליו לתוקפו, וזאת לאור הקושי הקיים בהגשת מסמכים מלפני 50 שנה; המסמך שהוצג הוא מתאריך מאוחר להתכנסות הוועדה, ומשכך אין מדובר בפגם משפטי בהתנהלותה המצדיק החזרת עניינה של המשיבה לוועדה^[2].

המוסד מוסיף וטוען כי מדובר בשאלה משפטית עקרונית, כאשר זימונה של המשיבה לוועדה הרפואית בשלב זה, טרם הכרעה בערעור, ירוקן למעשה מתוכן את הערעור. בנסיבות אלה, כך נטען, הנזק הצפוי למוסד ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן יתקבל הערעור, גדול מהנזק שעלול להיגרם למשיבה בשל עיכוב זימונה לדיון בפני ועדה רפואית.

1. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי על המוסד היה להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע בד בבד עם הגשת הערעור, ולא בחלוף כחודשיים לאחר מכן, וכארבעה חודשים ממועד מתן פסק הדין. כן נטען כי בבקשה אין כל ראיה או טיעון משפטי לחלוף הזמן, ומטעם זה בלבד דינה להידחות. המשיבה עוד מדגישה כי על המוסד היה להגיש את הבקשה תחילה לערכאה הדיונית ולא ישירות לערכאת הערעור. לגופו של עניין נטען כי אם תזומן המשיבה לוועדה ותינתן החלטה לטובתה, עדין אפשר לעכב את מימוש הזכויות הכספיות כנגזר מהחלטתה של הוועדה, כך שאין כל הצדקה לעכב את התהליך, אלא ההיפך, להגיע לדיון הקבוע לערעור ביום 5.7.18 עם החלטת הוועדה. לטענת המשיבה, בנסיבות אלה ובהתחשב במצבה הרפואי המתדרדר, הנזק שייגרם לה מדחיית זימונה לדיון בפני וועדה רפואית עולה על הנזק שעלול להיגרם למוסד כתוצאה מקיום דיון בפני הוועדה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי כי סיכויי הערעור נמוכים ואף קלושים, שכן פסק הדין מנומק כראוי, ומבוסס על העובדות והראיות שהובאו בפניו. בהקשר לזה נטען כי המידע והחומר הרפואי העדכני אשר הוצג בפני בית הדין קמא לא היה בידי המשיבה במועד ההליכים הקודמים לפני המוסד להכרתה כזכאית על פי חוק הפוליו; מדובר בהתפתחות דרמטית בעולם הרפואה ובאבחון רפואי בתחום הפוסט פוליו, שראוי לבחון האם יכול לחדש או להשפיע על החלטות קודמות. כן מבקשת המשיבה לאור מצבה הרפואי לבחון את האפשרות ולהקדים את מועד הדיון על פי יומנו של בית הדין.

הכרעה

1. נקודת המוצא הינה כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות הנוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל^[3]. באשר ליחס בין השיקול הנוגע לסיכויי הערעור לבין השיקול שעניינו מאזן הנוחות, נקבע כי "בין שיקולים אלה קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכומיי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך" ^[4].
2. לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש להורות על עיכוב ביצוע.

מאזן הנוחות: המוסד עותר בשלב זה לעיכוב זימונה של המשיבה לוועדה רפואית. על פני הדברים, כינוסה של ועדה חדשה יכול שיניע מהלך שיביא להכרה במשיבה ויכול שיידחה שוב את תביעתה. כך או אחרת הדיון בערעור עלול לייתר את הדיון בוועדה. מאידך מדובר בזכויות של ביטחון סוציאלי, ויש לתת משקל לנסיבות האישיות ולמצבה הרפואי של המשיבה.

סיכויי הערעור: לא ניתן לומר כי השאלה המתעוררת בתיק – האם יש מקום להצגת מסמך עדכני על המחלה ולא רק כזה שתיעד טיפול בעבר – אינה ראוייה לדיון.

טרם נעילה נאמר כי בהתאם לנוסח המתוקן של תקנה 467(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (ק"ת 7661, ט"ז באייר התשע"ו, מיום 24.5.2016), מקום שהוגשו ערעור או בקשת רשות ערעור, ערכאת הערעור היא המוסמכת לדון בבקשה לעיכוב ביצוע שבנדון, ועל כן מבחינה זו, בדין הוגשה הבקשה שבנדון לבית דין זה.

1. סוף דבר – לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.

יחד עם זאת המזכירות תקדים את מועד הדיון בערעור

ניתנה היום, ט"ו כסלו תשע"ח (03 דצמבר 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. נכתב בפסק הדין בטעות תאריך 2.1.17. ↑

2. בר"ע (ארצי) 20520-07-12 נסים ימין – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 13.9.12; בר"ע (ארצי) 12098-02-14

   אברהם נתנאל – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 4.3.15. ↑

3. ע"ע 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ - מוחמט סווחטורק, מיום 14.6.12; ע"ע

   44633-10-12 דימיטרי סביניך - צוות 3 בע"מ, מיום 8.4.13. ↑

4. עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ. וייס, מיום 22.9.10. ↑