המחלוקת בין הצדדים היא על הקשר הסיבתי בין הפגיעה בדלת האחורית של רכב התובעת, שהוחלפה בהתאם לחוו"ד השמאי, לבין התאונה נשוא התביעה.

בעל הרכב (שהתובעת היא אשתו ויורשתו) לא העיד מאחר שנפטר לאחר התאונה.

בנו שהעיד מסר כי לא היו לרכב נזקים קודמים למעט שפשופים.

עד לתאונה שהכיר את המנוח כמי שישב לעתים תכופות במזנון שבבעלותו והחנה את רכבו בסמוך, העיד אף הוא כי לא היו ברכב נזקים תאונתיים קודמים.

הנתבע 2 שהיה הנהג השני בתאונה, לא זכר בבירור היכן נגרמו הנזקים לרכב התובעת, וסבר כי הנזק היה רק בפינה הקדמית, אך ברור מעדותו כי לא בדק באופן מקיף ולא צילם את הנזקים לרכב המעורב, לאחר התאונה.

הוכח כי המנוח היה אדם חולני ומבוגר ולכן לא תיקן את הרכב לאחר התאונה, ורק לאחר פטירתו הוזמן השמאי ע"י התובעת, שרצתה לתקן את הרכב כדי למכור אותו.

לפיכך, פער הזמנים בין מועד התאונה למועד הבדיקה ע"י השמאי אינו מעורר תמיהות אלא מוסבר במצבו של בעל הרכב. לעניין תאונות קודמות, העיד השמאי כי בדק את הרכב בעבר בעקבות תאונות, אך לא הוכח כי נזקי תאונות אלה לא תוקנו.

לאור התרשמותי מהעדויות, ולנוכח העובדה שהנזקים לאורך צידו הימני של הרכב נראים כנובעים מאירוע תאונתי אחד, אני קובעת כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה לעניין הקשר הסיבתי בין הנזק בדלת האחורית לבין התאונה דנן, על פי מאזן ההסתברויות.

בנו של המנוח העיד כי היו ברכב שפשופים בהיותו רכב ישן, ולפיכך אני רואה לנכון להפחית מסכום התביעה סך של 800 ₪ בגין נזקים קודמים.

לפיכך ישאו הנתבעים בפיצוי התובעת בסך של 8,564 ₪ בצירוף אגרה, הוצאות העדים שנפסקו ושכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪.

ניתן היום, י"ג תמוז תשע"ח, 26 יוני 2018, בהעדר הצדדים.