ב"כ התובעת בת"א 64364-07-17: עו"ד אריאל רייך

ב"כ התובעת בת"א 16995-09-17; 39990-08-17; 15333-08-17: עו"ד רועי סלוקי

ב"כ הנתבעים: עו"ד יגאל בן ברוך

חלק ראשון – סיפור המעשה; מי ומי בהליך; פירוט השאלות והנושאים בהם יעסוק פסק הדין

1. פתח דבר – סיפור המעשה בקליפת אגוז והסעדים הנדרשים
   1. כללי

פסק דין זה מאגד ומסיים ארבע תובענות שמקור כולן הוא חנות ברחוב אילת 56 בתל אביב יפו אותה השכירה התובעת (להלן: "המושכר"). החנות הושכרה לנתבעת 2, גב' לינדה רובין, בערבות שלושת ילדיה הנתבעים 3,4, ו-5.

הרוח החיה בכל ההליך, ומי שהפעיל בית העסק במקום הוא מר אייל רובין, הנתבע 2. האם והאחים האחרים לא היו מעורבים על פניו בניהול העסק וגם תצהיריהם הקצרים שהוגשו הסתפקו בכך שהפנו אל הנתבע 2 כמי שבקיא, יודע ומפעיל את העסק וכמי שביקש מהם לחתום על ההסכם. בין כשוכרת, במקרה של האמא, ובין כערבים, במקרה של אחיו הנתבעים.

• 1. שלוש התביעות השונות בארבע התובענות

שלוש התביעות השונות שהתפרסו לארבע תביעות ולשני משרדי עורכי דין המייצגים את התובעת הן כדלקמן:

• תביעה שטרית, שהחלה במסגרת הליכי הוצאה לפועל – תביעה שטרית בגין שיקים שמסרה זן אופנת 1 מיליון בע"מ במסגרת הסכם השכירות. שיק אחד על הסך של 75,000 ₪ ושיק שני על סך של 73,279 ₪.
• תביעה שטרית נוספת, שהחלה במסגרת הליכי הוצאה לפועל – תביעה שטרית בגין שני שטרי חוב, בסך של 25,000 ₪ לכל שטר. השטרות נמסרו במסגרת יחסי השכירות בחתימת גב' לינדה רובין ובערבות מר ניסים סבג, היום ניסים שגב וכן מר בנצי סבג.
• תביעה נזיקית – תביעה בגין נזקי שריפה בחנות שהוגשה על הסך של 275,600 ₪ כנגד השוכרת והערבים – ה"ה לינדה שגב, אייל רובין, בנצי שבג וניסים שגב. התביעה הוגשה במקור גם כנגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את הנכס. התביעה כנגד חברת הפניקס הסתיימה בהסכם פשרה בו קיבלה התובעת סך של 50,000 ₪.
  1. ההסכמים שנחתמו ביחס לחנות

ביחס לחנות נקשרו שני הסכמים:

• ההסכם האחד - הוא הסכם שכירות מיום 27/4/12 לתקופת שכירות של שנה אחת עם אופציה להשכרה לשנתיים נוספות. קרי – סך הכל עד לשנת 2015;
• ההסכם השני – הוא הסכם מיום 10/8/14 בו הוסכם להאריך את תקופת השכירות בשלוש שנים מיום 20/5/15 ועד ליום 20/5/18.
  1. נטישת החנות

1. איתור חנות חלופית במהלך שנת 2016 - כפי שהתברר רק בשלב החקירה הנגדית, במהלך שנת 2016 איתר מר אייל רובין חנות חדשה אליה החליט להעביר את בית העסק שנוהל במושכר. העובדה שאותרה חנות חדשה הוסתרה. היא לא נאמרה בשנת 2016 ואף לא במהלך הגשת התצהירים ושמיעת הראיות, עד לחקירה הנגדית של אייל רובין.
2. ביום 30/12/16, לאחר שאייל רובין כבר איתר חנות חלופית ובעוד מר רובין נמצא מחוץ לישראל עלתה החנות באש. השריפה בחנות, הפניה לחברת הביטוח והפיצוי שקיבל מר אייל רובין עוד יידונו בהמשך. בשלב זה די באזכור העובדה שאכן היה אירוע שריפה בחנות תוך שנגרם נזק למבנה וכפי שנטען בתביעת הביטוח גם נזק לתכולתו.
3. ביום 20/3/17, הודעה על אי מימוש אופציה – שכלל לא קיימת – כשנה וחודשיים לפני תום תקופת השכירות הודיע מר רובין לנציג התובעת במסרון על כך שאינו ממש את האופציה להמשך השכירות. למסרון צורף צילום מכתב שכותרתו – "הודעה על אי מימוש אופציה להארכת חוזה אילת 56". הודעה זו לא הייתה במקומה שכן כלל לא הייתה אפשרות ל"אופציה" בהסכם השכירות. ואכן נציג התובעת השיב מיד למר רובין – "אין לך אופציה אחי יש לך חוזה סגור לעוד שנה!".
4. ביום 23/3/17, הודעה נוספת, הפעם בהפניה לסעיף בחוזה שכלל לא קיים - שלושה ימים לאחר שניסה אייל רובין לטעון לאי מימוש אופציה, שכלל לא קיימת - שלח מר רובין מכתב נוסף. הפעם הפנה לסעיף 2.4 להסכם השכירות – סעיף שגם הוא לא קיים. באותה הודעה נרשם אל התובעת – "בהתאם לאמור בסעיף 2.4 לחוזה השכירות אשר נחתם ביום 27.4.2012 הנני להודיעך על מתן הודעה של 90 ימים לסיום חוזה השכירות". דא עקא וכאמור – כלל לא קיים בהסכם סעיף 2.4. עוד – כלל לא קיימת אפשרות של הודעה על סיום הסכם השכירות.
5. ביום 23/5/17, נטישת החנות - ביום 23/5/17 נטש מר אייל רובין את החנות. ממועד זה לא שולמו דמי שכירות ולא שולמה הארנונה כשהנתבעים עושים דין לעצמם.
6. להשלמת התמונה ייאמר שביום 1/12/18, קרי כחמישה חודשים לפני תום תקופת השכירות – הצליחה התובעת להשכיר את הנכס לצדדים שלישיים. עם זאת דמי השכירות מהצדדים השלישיים עמד אך ורק על הסך של 5,500 ₪ בצירוף מע"מ, אל מול הסך של 10,471 ₪ בצירוף מע"מ כאמור בהסכם השכירות אותו הפרה גב' לינדה רובין עם נטישת החנות. עוד להשלמת התמונה תובא בהמשך התייחסות לטענות הנתבעים בדבר ניסיון אחד ויחיד להמצאת שוכר חלופי, טענה אשר במלוא הכבוד אינה פוטרת מתשלום דמי השכירות והארנונה.
   1. נזקי השריפה
7. בהתאם להסכם השכירות היה על הנתבעת לערוך פוליסת ביטוח למבנה ולכלול את התובעת כמוטבת בו. הנתבעת אכן ערכה פוליסת ביטוח אך מסיבותיה לא כללה את התובעת כמוטבת.
8. לאחר אירוע השריפה בא אייל רובין בדברים ישירות אל מול חברת הביטוח, מבלי ששיתפה את התובעת. יתרה מכך, הנתבעת באמצעות אייל רובין אף הגיש דרישה לקבלת כספי ביטוח בגין נזקי השריפה למבנה וגם בכך לא שיתפה את התובעת.

אם לא די בכך, אייל רובין פנה ושכר בעל מקצוע מיוחד, השמאי אלון הרשקוביץ, על מנת שיסייע לו אל מול חברת הביטוח ויטפל בקבלת פיצוי. במסגרת זו הוגשה דרישה לפיצוי בסך של 933,695 ₪ כאשר מתוך סכום זה הוקדש הסך של 279,495 ₪ לנזקים למבנה. כלומר – אייל רובין דרש פיצוי של כ – 280,000 ₪ בגין תיקון ליקויים במבנה השייך לתובעת – ולא כלל את התובעת בדרישה זו.

בסופו של יום התפשר רובין עם חברת הביטוח, כאשר הוא מקבל סך סופי של 600,000 ₪. כאן יש להדגיש שבהתאם לחוות דעת שמאי חברת הביטוח – הרי יש להעריך הנזק למבנה בסכום כינון ושיפוי סופי העומד על הסך של 209,100 ₪.

1. לינדה רובין ולמעשה ככל הנראה אייל רובין קיבלו מלוא כספי הביטוח בסך של 600,000 ₪ הכולל גם התייחסות לנזקי המבנה. התיקונים לנזקי המבנה הוערכו על ידי מהנדס מטעם חברת הביטוח – אילן אליהו. ניתן היה לצפות שכספי נזקי המבנה יועברו על ידי רובין לבעלת המבנה, קרי התובעת; ולכל הפחות ניתן היה לצפות שבכל הקשר עם חברת הביטוח ועוד בטרם פשרה – תינתן לתובעת אפשרות לביות מעורבת בהליך. כך לא נעשה. התובעת פנתה בדרישות, גם למבטח, להיות חלק מההליך. שמאי מטעמה – מר אלי נוב, היה בקשר עם חברת הביטוח. ובכל זאת – זו הורחקה מהטיפול בנכסה ומהפיצוי בגין הנזקים.
2. אייל רובין והנתבעים מצידם קיבלו את סכום הפיצוי, וערכו שיפוצים עם חקלאי בשם אייל סגן שגם עוסק בעבודות שיפוץ, לדבריו. השיפוצים, בניגוד לדברי רובין וכפי שהוכח – נעשו ללא שום פיקוח. השיפוצים נעשו בהתעלמות מהמפרט ההנדסי ורשימת הפעולות שקבע מומחה הביטוח – המהנדס אילן אליהו.
3. מכאן דרישת התובעת לקבלת פיצוי כספי בגין עלות התיקונים הנדרשים.
   1. סכומי התשלום והפיצוי להם עותרת התובעת – סה"כ 123,893 ₪ + 218,400 ש"ח

התובעת עותרת לחיוב הנתבעים, כל אחד בהליך הרלוונטי, בסכומים הבאים:

1. בהליכים השטריים בגין אי תשלום דמי שכירות וארנונה, עותרת התובעת לתשלום יתרת דמי השכירות והארנונה שלא שולמה מיום 23/5/17 ועד לתום תקופת השכירות, בניכוי שמי שכירות שהתקבלו משוכר חלופי שנכנס לנכס ביום 1/12/2017, וזאת בהתאם לחלוקה הבאה:

• חוב בגין דמי שכירות מיום 23/5/17 עד 20/5/18 - 147,013 ₪
• חוב בגין ארנונה מיום 23/5/17 עד 1/12/0217 - 13,302 ₪
• בניכוי דמי שכירות שהתקבלו משוכר חלופי - (36,422 ₪)

=======

סה"כ 123,893 ₪

1. בהליך בגין תשלום נזקי השריפה:

• סכום התביעה בהתאם להערכת שמאי - 275,600 ₪
• בניכוי תשלום שהתקבל מ"הפניקס" בהליך זה - (50,000 ₪)
• בניכוי תשלום עבור מזגנים - (7,200 ₪)

======

סה"כ 218,400 ש"ח

1. מי ומי בהליך

על זהותה של התובעת ושל הנתבעים ניתן ללמוד מתיאור סיפור המעשה כפי שהוא לעיל. במהלך הדיונים נשמעו 12 עדויות, הן מטעם התובעת והן מטעם הנתבעים, כדלקמן:

1. מר ראובן זלוף, נציג התובעת ומי שבא בדברים בעיקר עם אייל רובין.
2. השמאי אלי נוב, שמאי שנשכר על ידי התובעת על מנת לטפל בהערכת נזקי השריפה. השמאי אלי נוב היה בחנות מיד לאחר השריפה וכן העריך עלויות התיקונים תוך התבססות על חוות דעת מהנדס מטעם חברת הביטוח. בנוסף בדק השמאי את החנות לאחר נטישתה על ידי הנתבעים.
3. המהנדס אילן אליהו – שזומן כעד תביעה מהנדס שנשכר על ידי חברת הביטוח הפניקס על מנת להעריך עבודות השיפוץ והשיקום שיש לבצע לאחר אירוע השריפה.\
4. השמאי בועז גרובר – שזומן כעד תביעה. שמאי מטעם חברת הביטוח אשר העריך הנזקים וטיפל בתביעת הביטוח.
5. הנתבעת 2 – גב' לינדה רובין.
6. הנתבע 3 – מר אייל רובין.
7. הנתבע 4 – מר בנצי סבג.
8. השמאי אלון הרשקוביץ – שמאי אשר סייע לנתבעים ולמעשה לאייל רובין בתביעתו אל מול חברת הביטוח.
9. מר אלון סגן – חקלאי ואיש שיפוצים אשר הובא להעיד על התיקונים והשיפוצים שערך בחנות.
10. המהנדס משה סיגורה – מהנדס מטעם הנתבעים שבדק את הנכס לאחר הגשת התביעה.
11. מר אסף בן עמי – שוכר פוטנציאלי חלופי שהובא על ידי אייל רובין לשכירת החנות.
12. רו"ח בנימין מזרחי – רוה"ח של רובין אשר זומן על ידי הנתבעים.
13. פירוט השאלות והנושאים בהם יעסוק פסק הדין (תוכן עניינים)
    1. ההליכים השטריים – חלק שני לפסק הדין
       1. האם הנתבעת פטורה מתשלום דמי השכירות והארנונה בגין התקופה שממועד נטישת החנות ועד לתום תקופת השכירות? תשובה לכך, תוך התייחסות לטענות בדבר ליקויים וכשלים במושכר יובא בסעיף 4 לפסק הדין.
       2. האם הנתבעת פטורה מתשלום בשל הטענה להמצאת שוכר חלופי? לכך יתייחס סעיף 5 לפסק הדין.
       3. הערה ביחס לחיוב השטרי וכן התייחסות לסכום לו זכאית התובעת בגין חוב דמי השכירות והארנונה יובאו בסעיף 6 לפסק הדין.
       4. סוף דבר ביחס להליכים השטריים יובא בסעיף 7 לפסק הדין.
    2. התביעה בגין שריפת המושכר – חלק שלישי לפסק הדין
       1. הפיצוי בגין המבנה שייך על פניו לתובעת ובכל מקרה על הנתבעים היה לשתף פעולה עם התובעת ובוודאי לא להתפשר ללא אישורה, על כך ייסוב הדיון בסעיף 8 לפסק הדין.
       2. עבודות השיפוץ שערכו הנתבעים, נעשו ללא פיקוח, ללא תיעוד וללא מעקב והתייחסות לדו"ח מהנדס – על כל אלה יורחב בסעיף 9 לפסק הדין.
       3. מה הסכום לו זכאית התובעת בגין עבודות השיפוץ? על כך בסעיף 10 לפסק הדין.

חלק שני – ההליכים השטריים והחוב בגין דמי השכירות וארנונה

ת"א 15333-08-17; ת"א 16995-09-17; ת"א 3990-08-17

1. חיובי דמי השכירות והארנונה
   1. כללי – מסגרת הדיון

בעת דיון בשאלת החיוב בדמי השכירות ותשלומי הארנונה, ובחיוב מכח השטרות שנמסרו יש להבהיר שני עיקרים:

• ראשית, נטל השכנוע והראיה על הנתבעים, הטוענים לפטור מהתחייבות בהסכם – התובעת עותרת לתשלום דמי השכירות והארנונה בזכות ומכח הסכם. אין מדובר בתשלום בהתנדבות, או תשלום חסד – אלא תשלום בגין תקופת שכירות שנפסקה באחת עם נטישת אייל רובין את החנות. כפי שיובא להלן – אין כל הצדקה לפטור מתשלומים אלה. אך בשלב זה יובהר שבכל מקרה נטל השכנוע והראיה רובץ לפתח הנתבעים. ודוק – הנתבעים הם הצד שנטש את הנכס, הפסיק את תשלומי השכירות בניגוד לאמור בהסכם וכעת מבקש שייקבע שאינו חייב בחיובים מכח הסכם השכירות והשטרות שנמסרו.
• שנית, נטל השכנוע והראיה על הנתבעים, גם בשל העילה השטרית – התביעה בגין דמי השכירות ותשלום הארנונה היא תביעה שטרית הנסמכת על שיקים ועל שטרות שנמסרו. גם בגין כך נטל ההוכחה רובץ על כתפי הנתבעים.

בפועל ניתן להכריע בהליך גם ללא שימוש בחזקות שונות מכח נטלי ההוכחה. עם זאת יש להדגיש שאפילו היה ספק בגרסת התובעת, הרי במקרה זה היה מקום לפנות להכרעה בהתאם לנטלי הוכחה. נטלי הוכחה הרובצים כאמור על כתפי הנתבעים.

• 1. חובת תשלום מכח ההסכם

תקופת השכירות, כפי שהוארכה, נקבעה עד ליום 20/5/2018. בניגוד להודעות ששלח אייל רובין – הרי תקופת השכירות אינה בגדר אופציה ואף אינה ניתנת לביטול. כשם שלתובעת לא הייתה זכות חוזית להפסיק את תקופת השכירות, כך גם לשוכרת, הנתבעת 2, לא הייתה כל זכות להפסיק את תקופת השכירות.

• 1. הסיבה לנטישת המושכר

אייל רובין התכוון לעזוב את החנות, בשל נימוקים כלכליים. מר רובין הצליח לאתר חנות אחרת, גדולה יותר וזולה יותר – והכל עוד לפני אירוע השריפה. להלן יובאו הנימוקים והאינדיקציות לכך שנטישת החנות הייתה מהלך מתוכנן, שמקורו "כלכלי", אם ניתן לקרוא להפרת הסכם כשיקול כלכלי גרידא. המקור הכלכלי לנטישה הוא הרצון להתחמק מתשלום דמי השכירות עד תום תקופת השכירות. לעניין זה אפנה לדברים הבאים:

1. טיעון ראשון המלמד שהנטישה היה מעשה מתוכנן – אייל רובין איתר נכס חלופי עוד טרם השריפה

השריפה בחנות אירעה ביום 20/12/2016. כמעט שנה וחצי לפני תום תקופת השכירות. ואולם התברר שכבר במועד השריפה ועוד לפניה איתר אייל רובין חנות חלופית. כלומר למעלה משנה וחצי לפני תום תקופת השכירות, איתר כבר מר רובין חנות חלופית. הדבר בוודאי הקל עליו לנטוש את המושכר בחודש מאי 2017, שנה לפני תום תקופת השכירות.

על כך שאייל רובין תכנן את הנטישה מבעוד מועד ואיתר נכס חלופי למדים מחקירתו הנגדית (ע"מ 60 לפרוטוקול) בה העיד כך (ההדגשות לא במקור):

עו"ד סלוקי: אבל החלטת לעזוב עוד לפני וסגרת במקום אחר תוך כדי שאתה בהסכם, עוד לפני השריפה. זה מה שאתה אומר היום.

העד, מר רובין: בלי שום קשר, אני סגרתי במקום אחר. מה קשור עכשיו,

עו"ד סלוקי: מתי זה קרה? לפני השריפה.

העד, מר רובין: לפני השריפה סגרתי מקום אחר, כן.

ולפני כן הסביר מר רובין כי היה חייב לעזוב את החנות כי כלשונו התחייב כלפי אנשים אחרים. ניתן לראות את השלב בו מתגלה האמת, לפיה הנטישה הייתה מעשה מתוכנן וכך הדבר נשמע בדיון (בע"מ 60, ההדגשות לא במקור):

"העד, מר רובין: כן. אבל אני כבר התחייבתי כלפי אנשים אחרים.

עו"ד סלוקי: אה.

העד, מר רובין: והתחייבויות שלי אני עומד בהם.

עו"ד סלוקי: זאת אומרת שכבר שכרת במקום אחר עוד לפני שהנכס נשרף.

העד, מר רובין: שכרתי במקום אחר, כן.

עו"ד סלוקי: עוד לפני שהנכס נשרף.

העד, מר רובין: נכון"

כאשר מתייחסים לנטישת החנות, קמה חובה אף להתייחס לכך שמבחינת רובין לא הייתה זו נטישה פתאומית. ההיפך הוא הנכון – הנטישה תוכננה מבעוד מועד, בחשאי, מבלי לפנות לתובעת. אותה חשאיות ליוותה גם את תצהיריהם של הנתבעים כאשר אף אחד מהם, ובעיקר לא אייל רובין הבקיא בענייני החנות, לא התייחס לאיתור ושכירת חנות חלופית חודשים לפני הנטישה.

1. טיעון שני המלמד שהנטישה היה מעשה מתוכנן – דברי הגאווה של אייל רובין בחקירתו הנגדית בדבר יתרונותיו הכלכליים של הנכס החלופי

כאשר אייל רובין מתייחס לנכס החלופי ששכר מבעוד מועד במקום החנות, הוא מסביר עד כמה מדובר בנכס טוב יותר. נכס כפול בגודלו מהחנות אותה נטש, כאשר דמי השכירות כמעט זהים – 11,000 ₪ לחודש בנכס החדש לעומת 10,500 ₪ בנכס שננטש. וכך נשמע הדבר מפיו של אייל רובין (ע"מ 59 לפרוטוקול, ההדגשות לא במקור):

"העד, מר רובין:או. קיי? לחוזה שם, מקום חדש, חוזה שאמור היה להיות ב-27,000 שקלים ואני משלם, כי בעל החנות, בהתאם לכל השוק שירד, הוריד את החוזה הזה ל-11,000 שקלים.

עו"ד סלוקי: וזה נכס הרבה יותר טוב ב-11,000 שקלים, לעומת פה ב-10,500?

העד, מר רובין: נכס יותר טוב? בוודאי.

עו"ד סלוקי: הרבה יותר טוב. באותו כסף בערך. 500 שקלים ימינה, שמאלה, לחודש.

העד, מר רובין: הוא נכס, הוא נכס פי שתיים בגודל".

וההתגאות האישית של אייל רובין בדבר העסקה הטובה שעשה מבעוד מועד מלמדת את הסיבה האמיתית לנטישת החנות. נכון הוא שמר רובין טוען גם לכשלים במושכר, כגון נזילות – ואולם במלוא הכבוד לא ניתן לקבל גרסה לפיה זו הייתה הסיבה לנטישת החנות. בוודאי לא נטישה לאחר שאותרה מבעוד מועד חנות חלופית חדשה. על כך גם בפסקה הבאה.

1. טיעון שלישי ביחס לכך שהנטישה היה מעשה מתוכנן - אין לקבל טענה לפיה הנטישה נבעה מכשלים בחנות

אין לקבל טענה לפיה נטישת החנות נעשתה בשל כשלים בחנות, וזאת מהנימוקים הבאים:

• ראשית – בהחלט אפשר והנכס סבל מכשלי נזילות מהגג והצנרת כבר בשלב השכרתו בשנת 2012 ולראיה הוסף להסכם, בכתב יד, שהמשכיר ישמור על הנכס ותיקונו – "למעט נזילות אם יהיו מהגג + צנרת מים".
• שנית – אין להתעלם מהעובדה שאייל רובין ובית העסק ישבו במקום במשך שנים ארוכות, כאשר ב – 10/8/14 מיהר וחתם על הארכת הסכם השכירות עד לחודש מאי 2018. חזקה על משכיר שלא יבקש לחתום על הסכם שכירות עד לחודש מאי 2018, כאשר הנכס סובל מליקוים ופגמים.
• שלישית – אייל רובין שלח ביום 20/3/17 הודעה על כך שאינו מממש את האופציה להארכת השכירות. אופציה שכלל לא הייתה בהסכם. יש להניח שאילו היה ליקוי או כשל אינהרנטי במושכר היה מר רובין מזכיר זאת כבר בשלב זה כשהוא מעונין להסיר מעליו את עול השכירות.
• רביעית – ביום 23/3/17 שלח אייל רובין הודעה על הפסקת השכירות בהתאם לסעיף 2.4 להסכם – סעיף שכלל לא קיים. וגם הפעם לא הוזכר דבר ביחס לליקויים או כשלים במושכר.
• חמישית וחשוב לא פחות – אפילו במכתב ב"כ הנתבעת 1 ואייל רובין, מיום 13/6/17 לא נזכר דבר וחצי דבר ביחס לליקויים או פגמים במושכר.
• שישית - כיצד יש להתייחס לטענת ליקויים שכלל לא עלתה במכתב ב"כ הנתבעים ולא בפנייתם להפסקת הסכם השכירות?

יש לייחס חשיבות רבה לגרסתו הראשונה של בעל דין, גרסה הניתנת בטרם ההליך המשפטי ובטרם קיבלו העובדות הטיה מסוימת שהיא מונחית אינטרס. לעניין זה ניתן להפנות אל ע"פ 8449/17 ‏  ‏ פלוני נ' מדינת ישראל (מיום 16/6/19, נ' סולברג, מ' מזוז וא' שטיין), שם נקבע כך (ההדגשות לא במקור) – "הכלל הידוע הנקוט עמנו, והוא כי גרסה ראשונה עדיפה בדרך כלל על עדות מאוחרת שבמסגרתה יש ואדם משנה את גרסתו: "אם חוזר בו העד מעדותו המקורית ומעיד את היפוכה, אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות שטעה בתום-לב, כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום" (ע"פ 421/71 מימרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 281, 287 (1972)".

לגרסה הראשונית מעמד מכריע הן בהליך אזרחי והן בהליך פלילי. ביחס להחלת ההלכה גם בהליך אזרחי ניתן להפנות אל ת"א 10738-09-12, גלובל טריידינג (גלאט) אפ אקס בע"מ ואח' נ' פרץ ואח' (מיום 3/7/19, כב' הש' ל' ביבי), שם נקבע כך (ההדגשות לא במקור): "כאשר מתגלית סתירה בין גרסה מוקדמת שמסר צד לבין גרסה מאוחרת, הרי שחזקה היא שעדותו המוקדמת היא הנכונה וזאת – בין היתר - הואיל ומדובר בגרסה אשר בדרך כלל נמסרת כאשר המוסר אינו מודע לתוצאות המשפטיות של דבריו, בעוד שגרסה מאוחרת יותר לא אחת אינה אלא גרסה אשר "שופצה" לצורך ההליך המשפטי".

חזקה על אייל רובין ועל הנתבעים כולם, שאילו אכן היה ליקוי או כשל המצדיק נטישת החנות – הרי היו מעלים זאת מיד כנימוק מידי וראשוני במכתב בו התיימרו לא "להאריך" את הסכם השכירות ובוודאי בפניית בא כוחם. פניה שבהגדרה נשלחה לאחר שקיבלו ייעוץ משפטי וכאשר הם אמורים לגייס כל נימוק לנטישתם והפרת ההסכם על ידם. כך לא נעשה.

• 1. סיכום חלקי עד כאן – הסכם השכירות ברור וחד משמעי ותקופת השכירות על פיו היא עד ליום 20/5/2018. אייל רובין נקט בהליך מתוכנן שמטרתו איתור מקום חלופי לעסקו, ואכן עבר לאותו מקום. הכל תוך נטישת המושכר כשנה לפני תום תקופת השכירות והפרת ההסכם השכירות.

1. טענות הנתבעים בדבר שוכר חלופי

הנתבעים טענו שעם נטישתם ניתן היה להשכיר את החנות לשוכר חלופי, שכן בשם מר יוסף בן עמי שנמצא "שתי חנויות לידי", כדברי אייל רובין (ע"מ 60 לפרוטוקול). לטענתם – התובעת נמנעה מהשכרת הנכס ומהקטנת נזקה. מכאן ניתן להבין שהנתבעים טוענים לכך שאינם חבים בדמי השכירות. במלוא הכבוד אין לקבל את גרסת הנתבעים ולעניין זה יובאו הדברים הבאים:

• 1. נימוק ראשון לכך שאין לקבל הטענה בדבר המצאת שוכר חלופי – אין מדובר בשוכר חלופי, אלא בשוכר חדש בתנאים חדשים וגרועים יותר

משמעו של שוכר חלופי, הוא שוכר הנכנס בנעלי השוכר הקיים. כלומר – שוכר חלופי היה אמור להיכנס בנעלי אייל רובין, אשר גרם לאימו לחתום כשוכרת. אך כך לא היה במקרה של אותו שכן, מר יוסף בן עמי. וכך למשל:

• תקופת השכירות - בעוד תקופת השכירות שנותרה הייתה שנה אחת בלבד – דרש מר יוסף בן עמי שלוש שנות שכירות, כשהשנה השלישית היא בגדר אופציה. כאן ייאמר שאותה שנה שלישית ותנאיה הביאו לכך שלא נחתם ההסכם, כך לטענת מר בן עמי.
• דמי השכירות - דמי השכירות בהתאם להסכם עם הנתבעים עמדו על סך שנתי של 125,660 ₪ בצירוף מע"מ. כלומר דמי שכירות חודשיים בסך של 10,472 ₪ בצירוף מע"מ. מנגד עמדו דמי השכירות החודשיים בהסכם הפוטנציאלי על סך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ בלבד.

כלומר - אין מדובר בשוכר חלופי הנכנס בנעלי רובין עד תום תקופת השכירות שהיא שנה אחת – אלא בשוכר חדש הדורש שלוש שנות שכירות ובדמי שכירות חודשיים נמוכים בסך של 33,000 ₪ בצירוף מע"מ.

כאן יש לציין שכהסכמה לכניסתו של השוכר בן עמי דרשה התובעת מאייל רובין סך של 18,000 ₪ בגין הפסד דמי השכירות למשך שנה. הפסד זה עומד על סך חודשי של 3,000 ₪, קרי סך שנתי של 36,000 ₪. למרות זאת הסכימה התובעת לקבל אך ורק סך של 18,000 ₪ - וגם זאת לא קיבלה. לטענת אייל רובין הסכום נדרש ללא קבלות והוא הסכים לסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ בלבד. ולטענת התובעת – הדרישה הייתה לסך של 18,000 ₪ בצירוף מע"מ. כך או כך – הנתבעת ואייל רובין שנטשו את החנות סירבו לשלם, ולמעשה ביקשו גם לנטוש את החנות, גם להפר את ההסכם וגם להכריח ולחייב את התובעת לדמי שכירות מופחתים משוכר חדש ללא שהם נושאים אפילו במחצית ההפרש.

• 1. נימוק שני לכך שאין לקבל הטענה בדבר המצאת שוכר חלופי – אותו אסף בן עמי, שהוגדר כ"שוכר חלופי" לא נקשר בהסכם

כפי שתואר לעיל – "השוכר החלופי", מר בן עמי לא היה שוכר חלופי אלא שוכר חדש לתקופת שכירות שונה ובדמי שכירות נמוכים באופן משמעותי. אך בפועל – אפילו הוא לא נקשר בהסכם שכירות. לעניין זה קיימות גרסאות שונות – אך אפילו אם נקבל את גרסתו של מר אסף בן עמי, למדים שהוא לא היה מעונין בשכירת החנות.

בהתאם לגרסתו של מר בן עמי עצמו – הוא בא בדברים עם מר ראובן זלוף נציג התובעת וביום 25/5/17 הועברה אליו טיוטת הסכם. לאחר מכן נפגשו הצדדים ביום 4/6/17 בחנות עצמה ונערך דיון שלא עלה יפה, כאשר נציג התובעת דורש תוספת חודשית של 2,500 ₪ בגין שנת האופציה ואילו מר בן עמי סירב לשלם תוספת העולה על 500 ₪ כפי שלטענתו סוכם.

כך או כך – באותו מועד לא נחתם כל הסכם.

כשלושה שבועות בלבד לאחר מכן פנה נציג התובעת למר בן עמי במסרון בו הציע לו לשכור את החנות, וזה סירב. באותו מסרון שאל נציג התובעת כך:

"היי אסף יש מישהו רציני על החנות אם אתה עדיין בעניין תגיד לי אם אתה לא מעונין אחתום איתו תודה ראובן"

והתשובה של מר בן עמי, אשר הודיע כך שאינו מעונין בשכירות, הייתה –

"תחתום איתו אחי"

ובכך הסתיים הקשר עם אותו שוכר נטען פוטנציאלי, שהוא שכן לחנות.

• 1. נימוק שלישי לכך שאין לקבל הטענה בדבר המצאת שוכר חלופי – הנתבעים לא נקפו אצבע להמצאת שוכר חלופי

ניתן לראות שלמעט אותו שכן לחנות שבא בדברים לשכירתה – הנתבעים לא נקפו אצבע ולא עשו דבר למציאת שוכר חלופי. מצד השוכרת ומצד אייל רובין הופגנה אדישות מוחלטת להתחייבויות החוזית. יש שיקראו לכך גם בוז. נטישת החנות באחת, שנה לפני תום תקופת השכירות חייבת הייתה להיות מלווה לכל הפחות במאמצים למציאת שוכר חלופי. כך לא נעשה.

למעט אותו שכן, מר בן עמי, שצעד מרחק שתי חנויות על מנת לנהל משא ומתן – לא הגיע אפילו שוכר פוטנציאלי אחד אחר שהובא על ידי הנתבעים. ממילא הנתבעים לא הציגו כל ניסיון לפרסום החנות להשכרה, לפניה למתווך על מנת שימצא עבורם שוכר חלופי. הנתבעים שמו את טובתם האישית לפני חובתם המשפטית ולפני התחייבותם המסחרית לתובעת. ובמילים פשוטות יותר – הפרו הסכם ונטשו את החנות.

• 1. נימוק רביעי לכך שאין לקבל הטענה בדבר המצאת שוכר חלופי – התובעת עשתה הכל על מנת למצוא שוכר חדש. ואכן מצאה.

התובעת מצידה פעלה על מנת להקטין הנזק שגרמו הנתבעים. התובעת פעלה לאיתור שוכר וזאת כבר מיד עם נטישת המושכר. התובעת פרסמה את החנות להשכרה באתר האינטרנט "יד2"; התובעת תלתה שילוט המציע את החנות להשכרה; התובעת פנתה למשרד תיווך ולבסוף אף הסכימה להשכיר את החנות, כחצי שנה לאחר הנטישה - בדמי שכירות נמוכים בסך של 5,500 ₪. כך שאין ספק שהתובעת חיפשה ומצאה שוכרים אחרים על מנת להקטין את נזקיה. ובתוך כך גם הקטינה בפועל את חובם של הנתבעים שנטשו את החנות שנה מראש, מבלי לשלם.

1. הערה ביחס לחיוב השטרי וכן התייחסות לחוב דמי השכירות והארנונה
   1. הדיון עד כה התייחס לנטישת החנות ולהתנהלותם של אייל רובין וחבות יתר הנתבעים – הכל בהתעלם מהחבות השטרית. כפי שהובא לעיל – אפילו לא היה מדובר בהליך שטרי הרי קמה חבות בגין דמי השכירות ותשלום הארנונה. כך על אחת כמה וכמה כשמדובר בהליך שטרי. הנתבעים לא הוכיחו כל הגנה שטרית כנגד חיובם. יתרה מכך – עיקר טענותיהם והגנתם התבססו לגופו של החוב תוך ניסיון להתעלם מנטישת הנכס – אך לא התמקדו בהגנה השטרית ובנטל שרובץ על כתפיהם בגין כך.
   2. חובם של הנתבעים הוא בגין דמי השכירות בשנה בה הפרו ההסכם ונטשו את המושכר וכן תשלומי הארנונה בגין שנה זו. מסכום זה יש לקזז סכומים אשר התובעת השכילה להקטין כאשר השכירה את החנות החל מיום 30/11/2017. החוב הכולל הוא כדלקמן:
2. דמי שכירות לתקופה שבין 23/5/17 ועד 20/5/18, כולל מע"מ – 147,013 ₪;
3. חוב בגין ארנונה מיום 23/5/17 עד 1/12/0217 - 13,302 ₪;
4. מחוב זה יש לנכות דמי השכירות שהתקבלו משוכר חלופי לתקופה שעד 20/5/18, סך של 36,422 ₪ כולל מע"מ.

סך החוב הוא אפוא – 123,893 ₪(=36,422 ₪ - 13,302 ₪ + 147,013 ₪).

1. סוף דבר ביחס להליכים השטריים

בגין ההליכים השטריים בתיקי ההוצאה לפועל זכאית אפוא התובעת לסך כולל של 123,893 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 23/11/2017 (23 לחודש נובמבר 2017) ועד מועד התשלום בפועל. המועד 23/11/2017 נקבע כמועד שבמחצית שנת השכירות בה ננטשה החנות. אני מורה על החייאת ההליכים במסגרת תיקי ההוצאה לפועל בגינם הוגשו התנגדויות והתנהלו ההליכים. לאור סכום השטרות אל מול סכום החיוב - יש להבטיח שלא תעשה גביית יתר ויובאו בחשבון כל החיובים.

הערת מעבר – עד כה הובאה התייחסות להליכים השטריים שהחלו בהליכי הוצאה לפועל ולחוב בגין דמי השכירות ותשלום הארנונה. בחלקו הבא של פסק הדין אתייחס לת"א 64364-07-17, ולתביעה בגין נזקי השריפה.

חלק שלישי – התביעה בגין נזקי השריפה

ת"א 64364-07-17

1. פיצוי בגין השריפה במבנה – בהתאם לסכום שהתקבל אצל רובין בגין ביטוח המבנה
   1. כללי
2. כפי שיובהר בהמשך – הנתבעים חבים בתשלום בגין נזקי השריפה וכספי הביטוח אותם קיבלו בגין כך. אך גם מעבר להוכחת נזקים אלה – הרי התובעת זכאית לסכומי הביטוח שהתקבלו, שכן כבר מלכתחילה הוסכם שתהיה מוטבת בפוליסת הביטוח. הסכמה אותה הפרה השוכרת, ועל כך בפסקאות הבאות.
3. אין חולק על כך שהשריפה גרמה נזקים למבנה. אין גם חולק על כך שמר אייל רובין פעל והגיש תביעה לחברת הביטוח על סך כולל של 933,695 ₪ כאשר בגין נזקי המבנה דרשה סך של 279,495 ₪. נתונים אלה נלמדים מהדו"ח שערך וריכז השמאי בועז גרובר עבור חברת הביטוח הפניקס. מר גרובר גם העיד במסגרת ההליך שהתנהל.
4. ידוע, אפוא, שאפילו הנתבעים העריכו את נזקי המבנה בסך של 279,495 ₪. ידוע עוד שהנתבעים הדירו במכוון את התובעת מכל ההתנהלות אל מול חברת הביטוח. בסופו של התקבל מחברת הביטוח פיצוי בסך כולל של 600,000 ₪. הרכב הפיצוי הכולל נכלל אף הוא במסמך שהכין שמאי חברת הביטוח- מר גרובר. בהתאם למסמך זה חלקו של הפיצוי לנזקי המבנה עמד, בהרכה בכינון כמו גם בשיפוי, על הסך של 209,100 ש"ח.
5. הנתבעים לא שיתפו את התובעת, שהיא בעלת המבנה, בהתנהלות אל מול חברת הביטוח. יותר מכך – הנתבעים הדירו את התובעת מכל קשר עם חברת הביטוח. זאת למרות שמלכתחילה היה על הנתבעים לכלול את התובעת כמוטבת בביטוח. זאת גם למרות פניות בכתב של התובעת אל חברת הביטוח. בסופו של יום התפשרו הנתבעים עם חברת הביטוח, גם ביחס לנזקי המבנה, מבלי לקבל את אישור התובעת ומבלי אפילו לפנות לתובעת, ולמעשה תוך התחמקות בפועל מהתובעת. הנתבעים פעלו לביצוע עבודות שונות, אליהן תהיה התייחסות בהמשך – אך אלה לא נעשו בהתאם לפירוט הנדסי של מהנדס חברת הביטוח, או בהתאם לשום פירוט אחר.
6. ניתן לראות שהנתבעים, בין כולם ובים רק השוכרת ומר אייל רובין פעלו בכוונת מכוון ובתכנון מלכתחילה להשתלט על כספי הביטוח וכך:

• ראשית, מלכתחילה ובניגוד להתחייבות בהסכם – הקפידו לא לכלול את התובעת כמוטבת בפוליסת הביטוח;
• שנית, עם מקרה הביטוח לא פנו במשותף לחברת הביטוח. ממילא לא אפשרו לתובעת להיות חלק מהפניה לחברת הביטוח;
• שלישית, המשא ומתן התנהל אל מול חברת הביטוח גם ביחס לתיקוני המבנה תוך שהתובעת כלל אינה חלק ממנו. הדבר חמור במיוחד, שכן אייל רובין ידע שהוא אינו בעל הנכס ואף ידע שהתובעת שכרה את השמאי אלי נוב על מנת לטפל בעניין זה;
• רביעית, ואם לא די בכל אלה, הרי הנתבעים התפשרו עם חברת הביטוח וקיבלו סכום פיצוי בגין נזקי המבנה – מבלי שפנו קודם לכן אל התובעת. נראה שהלך הרוח של התעלמות מוחלטת שהביא לנטישת החנות בניגוד להסכם, היה גם הלך הרוח ביחס לקבלת כספי הפיצוי בגין נזקי המבנה. אם נקל על הנתבעים ייקבע שנהגו בהלך רוח של התעלמות מבעלת הנכס. ניתן גם להתייחס לכך שמעשה מתוכנן של קבלת כספי הפיצוי בגין המבנה.

1. במהלך הדיון ניסו הנתבעים ולמעשה מר אייל רובין, לשכנע שדי היה בעבודות שביצע במקום לאחר השריפה. אך במלוא הכבוד – אילו היו הנתבעים פועלים בהתאם להסכם ופועלים בהגינות – הרי ברור שעל התובעת היה להחיות חלק מהליכי הפיצוי והשיפוץ. התובעת היא בעלת הנכס.
   1. התובעת זכאית לכך שפיצוי נזקי השריפה יועבר לידיה
2. בהתאם להסכם השכירות התחייבה לינדה רובין כשוכרת, לבטח את הנכס ולכלול את התובעת כמוטבת בביטוח. לעניין זה נקבע בין הצדדים כאמור בסעיף 11.3 להסכם (ההדגשות לא במקור) - "השוכר מתחייב לבטח על חשבונו את הנכס בביטוח מקיף שיבטח כל נזק לנכס לתכולה לצד שלישי ו/או לעובדים. המשכיר יירשם כמוטב נוסף בפוליסה שתכלול סעיף בדבר ויתור חברת הביטוח על זכות חזרה למשכיר".

גב' לינדה רובין לא עשתה כך. התובעת לא נרשמה כמוטבת בביטוח הנכס.

1. הפרת ההסכם אינה משנה את הוראותיו - העובדה שהתובעת לא נרשמה כמוטבת בביטוח הנכס, מנעה ממנה תביעה ישירה אל מול המבטחת. כך לפחות לטעמה של המבטחת. ואולם העובדה שהשוכרת הפרה את הוראות ההסכם ולא כללה את התובעת כמוטבת, לא מקנה לשוכרת זכות ליהנות מכספי הביטוח. הוראות ההסכם ברורות וחד משמעיות ולפיהן יש להקנות לתובעת זכות כמוטבת בכספי הביטוח של הנכס. הפרת ההסכם וההתחמקות מרישום התובעת כמוטבת, לא מעבירה את הזכות ליהנות מכספי הביטוח מהתובעת אל השוכרת, גב' לינדה רובין.

הדבר נכון מבחינה משפטית. למעלה מהנדרש ייאמר שהדבר נכון אף מבחינת מדיניות שיפוטית, שהרי אין מקום לזכות בעל דין שמלכתחילה הפר את ההסכם, בפירות אותה הפרה.

1. לעניין זה ניתן להפנות גם אל ספרם של דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א, מהד' 3, 2015), שם בסעיפים 15.61 ו-15.62 מובאת דוגמא דומה לענייננו. באותה דוגמא מתייחסים לבעל דין המחזיק בנכס של בעל דין אחר. כמו שבענייננו השוכרת החזיקה בנכס של התובעת. כאשר המחזיק מבטח את הנכס אצל צד ג' וגובה את דמי הביטוח מצד ג' – בדיוק כמו בענייננו כאשר השוכרת ביטחה את הנכס בחברת ביטוח הפניקס וגבתה את דמי הביטוח מחברת ביטוח הפניקס. במקרה כזה, יש לקבל טענה לפיה בעל הנכס יהיה זכאי לסכומי הכסף ששולמו בעבור האינטרס שלו, כלומר בגין נזקי הנכס.

וכך מופיע הדבר בספרם של פרידמן ושפירא בר – אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט (ההדגשות לא במקור): "ב' מחזיק נכס של א' או נכס שיש ל-א' זכות בו. ב' מבטח את הנכס אצל ג'. הנכס אובד שלא באשמתו של ב', הגובה את דמי הביטוח מ-ג'... עדיפה המגמה להכיר בזכותו של א' כלפי ב' להשבה לגבי אותם תשלומים המתייחסים לאינטרס שלו. חיזוק לגישה זו ניתן למצוא בדברים שנאמרו, לא אחת, בפסיקה, שלפיהם אם קיבל אדם פיצויים בגין הפסד שנגרם לזולת, עליו להעביר לו את הסכום שקיבל, אפילו אין מדובר באבדן רכוש במובנו המסורתי".

1. זאת ועוד, ניתן להפנות גם לסעיף 11.42 לספרם של פרידמן ושפירא בר – אור שם התייחסו המחברים למקרה בו צד אחד להסכם הפר התחייבותו לדאוג לביטוח אחריותו של צד אחר. בהיקש מכך ניתן ללמוד שהפרת ההתחייבות מקימה לצד הנפגע זכות לתבוע בגין הנזק שאירע בשל העדר הביטוח. ולענייננו – זכות לתובעת לתבוע ולקבל את הפיצוי בגין נזקי השריפה, פיצוי לו היא זכאית גם מכח ההסכם. לעניין זה ולהיקש הנדרש נאמר כך: "כמו כן, יכול צד ליטול על עצמו, במפורש או מכללא, התחייבות לדאוג לביטוח אחריותו של צד אחר. אם הדבר לא נעשה, לא יוכל הצד שנטל על עצמו התחייבות זו לתבוע שיפוי או השתתפות מן הצד האחר, והוא עצמו יהיה צפוי לכך שייתבע לשפות את חברו בשל הנזק שנגרם עקב אי-מילוי ההתחייבות לדאוג לביטוח".
2. לסיכום עד כאן - מכל האמור לעיל עולה תמונה ברורה. מעבר לעובדה שהתובעת היא בעלת הנכס, הרי גם מבחינה הסכמית השוכרת התחייבה לבטח את המבנה, כשהתובעת היא מוטבת בפוליסת הביטוח. נכון שגב' לינדה רובין הפרה ההסכם ונמנעה מלכלול את התובעת כמוטבת בפוליסת הביטוח. אך עדיין אין בכך כדי להקים לגב' רובין זכות בכספי הביטוח, או למנוע מהתובעת לקבל את הפיצוי שהועבר בגין נזקי המבנה.
3. הנתבעת לא ביצעה תיקונים כנדרש – וגם בשל כך עליה לפצות את התובעת
   1. השריפה שפרצה בנכס גרמה לנזקים משמעותיים. לעניין זה ניתן להפנות לדו"ח המהנדס מטעם חברת הביטוח וכן דו"ח השמאי מטעם חברת הביטוח.
   2. מפרט והנחיות מהנדס חברת הביטוח

המהנדס כלל בדו"ח מטעמו רשימה ארוכה של פעולות לביצוע ואף מפרט והבהרות ביחס לפעולות אלה. אין לשכוח שמדובר במהנדס מטעם חברת הביטוח, כך ששיקולי התיקון מלכתחילה אינם מופרזים ואינם מוטים כלפי מעלה אלא כוללים את רכיבי התיקון ופעולות השיפוץ ההכרחיות בלבד. לעניין זה אף ציין מהנדס חברת הביטוח (בע"מ 161 לפרוטוקול) כך (ההדגשות לא במקור): "כל סעיף וכל פרט שכתבתי, אלה דברים שראיתי שניזוקו. זה לא דבר שהוא נכתב על ידי באופן סתמי. זאת אומרת, אם ראיתי שיש איזו קורת פלדה אחת, שהיא נפגעה מהחום". כלומר – בדיקת מהנדס חברת הביטוח והמפרט שהפיק מתייחסים אחד לאחד לדברים שניזוקו. ומתייחסים אחד לאחד לפעולות שיש לבצע על מנת לתקן ולשקם את המבנה.

ושוב יודגש – מהנדס חברת הביטוח אינו מטעם התובעת. המפרט שהכין כולל, בהגדרה, אך ורק פרטים שניזוקו. התיקונים בהתאם למפרט הם התיקונים המינימליים הנדרשים לצורך תיקון נזקי השריפה. מפרט זה הוא לכל הפחות אובייקטיבי ונטול פניות. אם קיים הטיה כלשהי במפרט, הרי בוודאי היא לטובת אי ביצוע עבודה מסוימת – ולא לטובת הגדלת דמי הביטוח והגדלת הפיצוי מטעם חברת הביטוח.

• 1. הצעות מחיר שקיבלה המבטחת ביחס למפרט ותכנית המהנדס (355,400 ₪ - 225,348 ₪)

דו"ח השמאי מטעם חברת הביטוח, מר בועז גרובר, מרכז את הפעולות שנעשו לצורך הערכת הנזק. בדו"ח זה נרשם ש"זומנו נציגי חברות שיקום שהגישו הצעות מחיר בהתאם למפרט אשר נעו בין הסכומים 355,400 ₪ - 225,348 ₪". כלומר, לפנינו אינדיקציה חיצונית נוספת לכך שנזקי השריפה היו בהיקף נרחב שעלות תיקונם נעה כאמור בין הסכומים שנזכרו לעיל.

• 1. ה"שיפוצים" לא נערכו בהתאם למפרט. גם לא נעשה שום פיקוח. הכל בניגוד לעולה מתצהירו של אייל רובין

1. מר רובין נטל לכיסו את כספי הביטוח בגין נזקי המבנה. במקביל פנה לאדם שהכיר מעבודות שיפוץ, מר אלון סגן, על מנת שיבצע שיפוצים. לדברי מר רובין מסר לאיש השיפוצים "את אותו מפרט תיקונים אשר הגיע אלי" (סעיף 35 לתצהירו של אייל רובין).
2. לפני קבלת הפיצוי ולצורך כך שכר מר רובין שמאי שיטפל בתביעת הביטוח – מר אלון הרשקוביץ. לדבריו של רובין – עבודות השיפוץ ההנדסיות נעשו בפיקוח השמאי וכלשונו (סעיף 39 לתצהיר) – "במהלך השיפוץ הגיע אלון השמאי ובחן את ביצוע העבודה וטיב העבודה". ואותו שמאי מטעם הנתבעים, אף בדק את השלמת עבודות השיפוץ וכפי שהצהיר מר רובין (סעיף 41 לתצהירו) – "לאחר השלמת שיפוץ החנות ובדיקת נאותות השיפוץ שנעשה על ידי השמאי אלון חזרתי לעבודה שוטפת".
3. לכאורה ניתן היה להבין שאיש השיפוצים פעל בהתאם למפרט תיקונים שהתקבל. שהעבודות נעשו בפיקוח שמאי. שבסופן של העבודות ניתן אישור על ידי שמאי. ואולם, במלוא הכבוד, אין אמת בדברים אלה. בחקירות הנגדיות התברר שלא היו עבודות בהתאם למפרט, לא היה בכלל מפרט והשמאי אלון לא ביצע שום פיקוח וכך:

• ראשית - בניגוד לאמור בתצהיר, הרי בחקירה הנגדית הודה מר רובין שבכלל לא העביר שום מפרט לאיש השיפוצים. וכלשונו – "ממש לא". וכיצד בוצעו התיקונים, על כך משיב מר רובין – "אני אמרתי לו מה אני רוצה" (ע"מ 75 – 76 לפרוטוקול). כלומר – לא ביצוע בהתאם למפרט לפנינו, כפי שנטען בתצהיר - אלא אמירות כלליות של אייל רובין בדבר "מה אני רוצה".
• שנית – גם ההצהרה לפיה השמאי אלון הרשקוביץ פיקח על העבודות אינה נכונה. בחקירתו הנגדית חזר אייל רובין על הטענה שהשמאי "אמר" לאיש השיפוצים איזה שיפוצים לערוך - אך שוב אין בכך אמת. כאשר נשאל השמאי הרשקוביץ ביחס לפיקוח על איש השיפוצים הבהיר שזה כלל לא היה תפקידו, לא היה "עניינו", ובכלל לא התייחס לעבודת הקבלן. וכלשונו (בע"מ 199 לפרוטוקול, ההדגשות לא במקור) - "אני, בוא, עוד פעם. אני שמאי. תפקידי הוא בסופו של יום, כנציגו של המבוטח, להביא כסף... אני לא יודע מה תפקידו של הקבלן, אם הוא היה צריך לבצע לפי המפרט או לא לפי המפרט, הוא קיבל את המפרט. מעבר לזה, זה לא ענייני". ובהמשך, בע"מ 200 לפרוטוקול העיד השמאי הרשקוביץ, שכביכול פיקח, כך: "זה לא תפקידי, יש מהנדסים בנושא הזה, שזה תפקידם".

מהחקירות הנגדיות עולה שאין בסיס לדברי רובין כאשר הצהיר שאיש השיפוצים פעל בהתאם למפרט ובפיקוח שמאי. בפועל – איש השיפוצים פעל לפי הוראות רובין שאמר לו "מה שהוא רוצה" וללא שום פיקוח. וכל זאת כאשר נערך מפרט הנדסי מדויק מטעם מהנדס חברת הביטוח שעל פיו גם שולם פיצוי כספי.

1. לסיכום עד כאן – רובין שלשל לכיסו את כספי ביטוח המבנה. כספים ששולמו על סמך מפרט הנדסי מדויק הכולל פעולות לביצוע. במקביל זימן רובין איש שיפוצים שעבד ללא שום מפרט, ללא שום פיקוח ובהתאם למה שרובין 'אמר לו'. רובין ידע להצהיר היטב כאילו העבודות נעשו בהתאם למפרט ובפיקוח שמאי מטעמו – אך בחקירות הנגדיות התברר שלא כך קרה. לא עבודות בהתאם למפרט ולא פיקוח שמאי.

• 1. חוות דעת שמאית מטעם התובעת וחוות דעת הנדסית מאוחרת מטעם הנתבעת

1. חוות דעת שמאי התובעת – אלי נוב

• התובעת הציגה חוות דעת שמאית שהוגשה על ידי השמאי אלי נוב. השמאי נוב נכח במקום מיד לאחר השריפה ואף לאחר מכן. חוות דעתו נצמדה לחוות הדעת ההנדסית של מהנדס חברת הביטוח והעריכה עלות התיקונים הנדרשים. כך שהבסיס לחוות הדעת הוצמד מלכתחילה לרף המינימלי של שיפוץ בהתאם לדרישות מהנדס המבטחת.
• גם שמאי התובעת הפנה לכך שיש לבצע עבודות בהתאם לדו"ח המהנדס. הפנה לעבודות שלא בוצעו והעריך את כלל העבודות בסך של 222,260 ₪. לסכום זה הוסיף השמאי עלויות פיקוח וניהול וכן עליות עבודות בלתי צפויות – בסך כולל של 33,000 ₪ וכן דמי שכירות לשני חודשי עבודה אותן העריך השמאי בסך של 20,333 ₪. סך כל חוות דעת שמאי התובעת עמדה אפוא על 275,593 ₪.
• הסכום בו נקב שמאי התובעת הוא סכום נכון וסביר ולכך מספר אינדיקציות: אינדיקציה ראשונה לסבירות ההערכה - הסך של 275,593 ₪ תואם אפילו לדרישה שהעבירו הנתבעים לחברת הביטוח בגין נזקי במבנה – דרישה שעמדה על סך של 279,495 ₪; אינדיקציה נוספת לסבירות ההערכה – הסך של 275,593 ₪ תואם אף להצעות שניתנו על ידי חברות משקמות – בסכומים שבין 225,348 ₪ ל – 355,400 ₪.

1. חוות דעת מומחה הנתבעים – המהנדס משה סיגורה

• הנתבעים הציגו חוות דעת מטעם המהנדס משה סיגורה. המהנדס סיגורה לא היה במקום בעת ביצוע העבודות וחוות דעתו נערכה רק לאחר תחילת ההליכים המשפטיים.
• זאת ועוד – חוות הדעת ההנדסית לא התייחסה לבדיקת השיפוצים שנעשו אל מול המפרט ההנדסי, אלא התמקדה בבדיקת כתב הכמויות וההערכות של שמאי התובעים – אלי נוב. כלומר, בהגדרה – לא התייחס מהנדס הנתבעים לחוות הדעת ההנדסית של מהנדס חברת הביטוח. אותה חוות דעת מינימלית שעל פיה התקבל פיצוי. וכלשונו (ע"מ 136-137 לפרוטוקול) - "אני נתבקשתי על ידי הלקוח לקחת את כתב הכמויות שערך השמאי אלי נוב, ולבדוק את המצב בשטח. מה מתאים ומה לא מתאים".
• מהנדס הנתבעים אפילו לא התייחס לחוות הדעת ההנדסית וזו כלל לא הייתה לנגד עיניו כשהכין את חוות דעתו (ע"מ 138 לפרוטוקול). כלומר – אין בפנינו חוות דעת של מהנדס אשר בדק האם התיקונים נערכו בהתאם למפרט. מהנדס הנתבעים כלל לא התייחס למפרט התיקונים.
• כאשר עומת מהנדס הנתבעים עם העובדה שכלל לא התייחס למפרט השיב – "שידעתי שיש כזה מסמך, והוא לא רלוונטי לחוות דעתי" (ע"מ 139 לפרוטוקול).
• מהנדס הנתבעים חזר והבהיר ששאלות הנדסיות אינן נתונות להכרעת שמאי ומשכך לא נתונות להכרעת שמאי התובעת. ואולם – שמאי התובעת לא הכריע בדבר המפרט לתיקונים אלא התייחס להערכת מחיר בהתאם למפרט ההנדסי של מהנדס חברת הביטוח. וכך, בכל פעם שעומת מהנדס הנתבעים עם העובדה שהתעלם מהמפרט, ענה תשובות בסגנון (ע"מ 139 לפרוטוקול) – "אם הפחדים של אלי נוב מובילים חוות דעת, זה אסור שיקרה. חוות דעת, כשאני כותב אותה, אני אומר ללקוח 'תפרק את התקרה', רואה בעין וכותב חוות דעת, 'ראיתי'. 'אני פוחד שזה לא בסדר', אז אתה פוחד, זה לא מוביל חוות דעת, סורי. זאת התשובה". אך מהנדס הנתבעים מתעלם מחוות הדעת ההנדסית של מר אילן אליהו מהנדס הביטוח, ומהמפרט המדויק לביצוע העבודות וכדבריו – "אני לא יכול להגיד לך על מה שאילן אליהו קבע, לא יכול להגיד לך" (ע"מ 139 לפרוטוקול, ההדגשות לא במקור).
• לא רק שמהנדס הנתבעים לא בדק האם התיקון נעשה בהתאם למפרט, אלא הוא היה אדיש למפרט לחלוטין. וכלשונו – "אני גם רק 30 שנה, אני עבור מדינת ישראל בדקתי 700 תיקים בשריפות האחרונות. אני המהנדס העיקרי שם שמבין בשריפות. אני, לא זר לי, מה אילן אליהו חושב על שריפה. זה לא היה רלוונטי, אם זה היה" (ע"מ 139 לפרוטוקול).
• כאשר נשאל מהנדס הנתבעים למשל ביחס להחלפת הריצוף, התשתית והחול שנדרשה ובגינה ניתן פיצוי והאם הדבר נעשה השיב - "התשובה, לא יודע וזה לא חלק מחוות דעתי" (בע"מ 141). מהנדס הנתבעים אף הודה שבכלל לא בדק את ביצוע העבודות וכלשונו (בע"מ 142 לפרוטוקול) – "אם יש עניין חוזי, כן היה צריך והוא החליף או לא, וחסך כסף, זה לא היה לפתחי, לא בדקתי, לא עקבתי פרקט, לא יודע מה יש מתחת. במצב הנוכחי, לא צריך". ובהמשך הודה פעם נוספת שכלל לא בדק את ביצוע העבודות וכלשונו (ההדגשות לא במקור): "כל העניינים הממוניים, האם הוא חסך כסף על לקוח והחליף או לא, האם הוא היה צריך להחליף, לא נדרשתי. לא עסקתי, ולכן השאלה שלך היא בכלל לא קשורה. מה שכן קשור, אין נזקי מים כתוצאה מהכיבוי בקירות, עובדתית לא צריך להחליף. אם הוא החליף או לא, לא יודע". כאשר נשאל לגבי מספר גופי התאורה ועל כך שהותקנו, כנטען, רק 15 גופי תאורה במקום חמישים השיב – "אני חוזר ואומר, חוות דעתי מבוססת על מצב קיים. אם יש פער חוזי בין צדדים, אז זה קל לקיים אותו" (ע"מ 150 לפרוטוקול)..

מהאמור לעיל עולה תמונה ברורה - חוות דעת מהנדס הנתבעים כלל לא עסקה בתיקוני הנתבעים בהשוואה למפרט לפיו היה עליהם לתקן. חוות הדעת לא התייחסה לליקויים כפי שהיו לאחר השריפה.

• 1. נטל הראיה באשר לביצוע התיקונים

כפי שהובהר לעיל, הרי במלוא הכבוד הנתבעים לא ביצעו את התיקונים הנדרשים. למעלה מהנדרש ייאמר שאפילו היה ספק ביחס לביצוע התיקונים – הרי ספק זה אינו תורם לגרסת הנתבעים. זאת מכיוון שנטל הראיה להוכחת ביצוע התיקונים רובץ על כתבי הנתבעים. הנתבעים הם אלה שלא הוסיפו את התובעת כמוטבת. הנתבעים הם אלה ששלשלו את כספי ה=ביטוח המבנה לכיסם, ללא הסכמת התובעת ואף ללא התייעצות עימה. הנתבעים הם אלו שטוענים שביצעו את התיקונים.

• 1. סיכום עד כאן ביחס לשיפוץ ותיקון הליקויים

בפנינו ראיה אובייקטיבית לפעולות אותן יש לבצע בעקבות השריפה בחנות. הראייה היא חוות הדעת ההנדסית של המהנדס מטעם חברת הביטוח. חוות הדעת של חברת הביטוח היא מעצם טבעה ממוקדת לתיקון הליקויים ואין בה כדי להשביח את הנכד.

הנתבעים דרשו פיצוי בעבור המבנה של התובעת, ללא ששיתפו איתה פעולה. דרשו ואכן קיבלו פיצוי בהתאם לחוות הדעת ההנדסית של מהנדס חברת הביטוח. ואולם לא ביצעו תיקונים בהתאם לאותה חוות דעת. איש השיפוצים שהביאו עבד ללא שום פיקוח הנדסי, ללא ביקורת וללא התאמה למפרט. המהנדס שהביאו הנתבעים לאחר הגשת התביעה לבדוק את העבודות – התעלם לחלוטין אף הוא מהמפרט.

1. הסכום לו זכאית התובעת - אין להיעתר למלוא הסכום הנתבע
   1. התובעת עותרת לקבלת פיצוי בסכום בסיס של 275,600 ₪ בניכוי 50,000 ₪ שהתקבלו מחברת הביטוח וכן 7,200 ₪ עלות מזגנים.
   2. סכום הבסיס – 209,100 ₪ ולא 275,600 ₪ כדרישת התובעת

אין לקבל את תחשיב הפיצוי של התובעת, ויש להעמיד את סכום הבסיס על הסך של 209,100 ₪ ולא 275,600 ₪. ויובהר:

1. התובעת מעמידה את סכום הבסיס לתביעה על הערכת השמאי מטעמה בסך של 275,600 ₪. עם זאת, אילו הייתה מקבלת התובעת את מלוא סכום הביטוח מחברת הביטוח – הרי הפיצוי היה עומד על סך של 209,100 ₪. כך עולה גם מחוות דעתו של השמאי בועז גרובר.
2. הסך של 209,100 ₪ אף אינו רחוק מעלות התיקונים בהתאם למסמך שהוציא שמאי התובעת עלות שהועמדה על סך של 222,260 ₪ בלבד. נכון שעלות זו אינה כוללת דמי שכירות לחודשיים, הוצאות בלתי מתוכננות וכן עלויות פיקוח – אך לגופו של ענין העלות אינה רחוקה מהסכום שננקב במסמך שהוציא שמאי חברת הביטוח.
3. קביעת סכום הפיצוי בהתאם לקביעת שמאי הביטוח אף תואמת את התנהלות התובעת. וכך - התובעת התבססה על חוות דעת מהנדס הביטוח; כך גם - התובעת הפנתה לכך שאילו פעלו הנתבעים בהתאם להסכם הייתה מקבלת פיצוי ישירות מחברת הביטוח. כלומר – גם התובעת מסתמכת בניהול ההליך על תחשיבי הפיצוי הביטוחיים. ומכאן יש להעמיד את הפיצוי על סכומים אלה.
4. להשלמה ייאמר שלא מצאתי בטופס הפחת שהציגו הנתבעים כל ראיה להשקעה מהותית בנכס, קרי השקעה שיש להפחית מסכום הבסיס. זאת ועוד – ממילא סכום הבסיס מתייחס לעלויות השבה לקדמות, כלומר השבה למצב טרם השריפה – בדיוק כפי שהיה על השוכרת להשיב עם סיום תקופת השכירות.
   1. כיצד יש להתייחס לעלות העבודות שביצעו הנתבעים?
5. הנתבעים הציגו צילום שני שיקים שנמסרו לאיש השיפוצים בסך כולל של 96,750 ₪. לדברי אייל רובין הוא שילם סך נוסף במזומן של 40,000 ₪. כלומר – אם נתייחס לתשלום במזומן וכן לצילומי השיקים הרי סה"כ שולם לאיש השיפוצים – 136,750 ₪, כולל מע"מ.
6. אייל רובין חשבונית שקיבל מאיש השיפוצים הנוקבת דווקא בסך של 182,520 ₪. כלומר כחמישים אלף ₪ יותר מהסכום שהוצג ששולם. התובעת העלתה השערות שונות ביחס לתשלום וביחס לחשבונית. אין מקום להיכנס לכל ההשערות, אך יוזכר שהתברר שבמועדים סמוכים איתר רובין חנות חלופית שבהחלט סביר שאף היא הותאמה לפעילותו. בעיקר יש להדגיש שכאשר חשבונית שהוצגה אינה תואמת לסכומים ששולמו הדבר מעלה סימני שאלה. בין אם החשבונית מתייחסת לעבודות אחרות מאשר בחנות המושכרת, ובין מכל סיבה אחרת.
7. בנוסף יש לציין שהשאלה העומדת לדיון היא התיקונים אותם יש לבצע בחנות ולא תשלומים כאלה ואחרים ששולמו לאיש השיפוצים. וכך אפילו כאשר עבודות כלשהן בוצעו על ידי הנתבעים, הרי ככל שאלה לא עונות לדרישות המפרט וככל שאינן מחזירות את החנות למצבה לפני השריפה – הרי עדיין יש לפצות את התובעת בעלות הנדרשת לתיקונים.
   1. הסכום הסופי לו זכאית התובעת במסגרת ת"א 64364-07-17

הסכום לו זכאית התובעת הוא אפוא כדלקמן:

• סכום הבסיס (כאמור בסעיף 10.2 לעיל) - 209,100 ₪
• בניכוי סכום שהתקבל בפשרה מחברת הפניקס (סעי, 1.2 סיפא לעיל) - (50,000 ₪)
• בניכוי מזגנים - (7,200 ₪)

======

סה"כ 151,900 ₪

חלק רביעי – סיומו של פסק הדין ותוצאתו

1. לאור האמור לעיל נקבע כדלקמן:
   1. בהתאם לאמור בסעיף 7 לפסק הדין אני מורה על החייאת ההליכים במסגרת תיקי ההוצאה לפועל בגינם הוגשו התנגדויות והתנהלו ההליכים וזאת ביחס לסך כולל של 123,893 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 23/11/2017 (23 לחודש נובמבר 2017) ועד מועד התשלום בפועל. לאור סכום השטרות אל מול סכום החיוב - יש להבטיח שלא תעשה גביית יתר ויובאו בחשבון כל החיובים.
   2. בהתאם לאמור בסעיף 10.4 לפסק הדין אני מחייב את הנתבעים בת"א 64364-07-17 - ה"ה לינדה רובין (סבג), אייל רובין, בנצי סבג וניסים שגב (סבג) - ביחד ולחוד – בתשלום הסך של 151,900 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27/7/17 ועד למועד התשלום בפועל.
   3. באשר להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, הרי מעבר לאלה הקבועות בהליכי ההוצאה לפועל ובנוסף אליהן אני מחייב את הנתבעים לינדה רובין (סבג), אייל רובין, בנצי סבג וניסים שגב (סבג) - ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 25,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ב ניסן תש"פ, 16 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.