בהמשך לדיון שהתקיים אתמול, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה.

מקובלת עלי עמדת התובעת בסיכומיה, שלפיה הוכחו:

קיומו של אירוע ההצפה מושא התביעה;

העובדה כי ההצפה נגרמה כתוצאה מסתימה בצינור ביוב, שהוא חלק מהרכוש המשותף, בבית המשותף, שבו ממוקמת חנותה של מבוטחת התובעת;

העובדה כי הנתבעת היא בעלים של דירה בבית המשותף האמור ומשכך בעלים של הרכוש המשותף, לרבות הצינור האמור;

הנזקים שנגרמו;

העובדה כי התובעת שילמה למבוטחת בגין נזקים אלה.

הנתבעת חלקה על כך שהוכח כי מקור ההצפה ברכוש המשותף.

טענתה העיקרית לעניין זה הייתה כי נוכח חלוף הזמן (למעלה מ-4 שנים) בין האירוע לבין מועד הגשת התביעה, ושינויים אפשריים שחלו בקו הביוב לאורך השנים, לא ניתן לקבוע זאת.

ואולם, לעניין זה מקובלים עלי הסברי המומחה מטעם התובעת, ואני קובע, כאמור, כי הוכח, במאזן ההסתברויות, כי מקור הסתימה שגרמה לנזק מושא התביעה, הוא בצינור ביוב, שהוא חלק מהרכוש המשותף בבית המשותף האמור.

עם זאת, לא מקובלת עלי עמדת התובעת, כי הוכחה התרשלות מצד הנתבעת.

על פי עדות מומחה התובעת, שכאמור הייתה מקובלת עלי, ההצפה, שגרמה לנזק לחנות מבוטחת התובעת, הממוקמת בקומת הקרקע של הבית המשותף, נגרמה בתורה כתוצאה מסתימה בצינור ביוב אנכי, שהוא חלק מהרכוש המשותף בבניין. כתוצאה מהסתימה, הציף הביוב את הדירה שמעל החנות, שהייתה באותה עת לא מאוכלסת למשך מספר חודשים (כפי שעלה, בין היתר, מעדותו של אחיינו של בעל הדירה ז"ל), ומי הביוב חדרו, לאחר מכן, גם לחנות. הנתבעת מצדה, היא בעלת אחת הדירות בבניין, שאינה ממוקמת מעל אותו צינור אנכי אשר הסתימה בו גרמה להצפה.

התובעת לא הראתה כי הנתבעת גרמה באופן כזה או אחר לכשל האמור, ואף אין זה סביר כי כך ארע, וזאת בשים לב לכך שדירת הנתבעת, אינה מחוברת לקו האנכי האמור, אשר סתימתו גרמה להצפה.

התובעת גם לא הראתה, כי הנתבעת הייתה מודעת בפועל או בכוח לקיומו של ליקוי זה או אחר בצינור האמור.

לעניין זה, לא הוכחו קיומן של תקלות קודמות בקו, או קיומן של אינדיקציות אחרות כלשהן לקיומה של סתימה בקו, ונציג הנתבעת, כמו גם המבוטחת, אף העידו כי לא היו כאלה.

לא זו אף זו, מומחה התובעת עצמו העיד, כי בעלי הדירות, דוגמת הנתבעת, שאינן ממוקמות מעל הדירה שבא אירעה ההצפה, אינם עושים שימוש באותו קו אנכי, ולא היו יכולים להיות מודעים, לפיכך, לקיומה של הסתימה.

למעשה, טענתה היחידה של התובעת לעניין זה, הייתה כי הנתבעת, כאחת מבעלי הרכוש המשותף בבניין, נדרשה לערוך בדיקות תקופתיות, על מנת לוודא את תקינות צינור הביוב המשותף האמור, ושמלא עשתה כן, התרשלה (אין חולק כי הנתבעת לא ערכה בדיקות מעין אלה).

טענה זו אינו מקובלת עלי.

אינני סבור כי בעלי דירות סבירים בבית משותף נדרשים לבדוק, מעת לעת, את תקינותם של צינורות הביוב המשותפים, וזאת ככל שלא קיימת אינדיקציה לכך שקיים או צפוי להתקיים בהם כשל כזה או אחר.

כפי שציינה התובעת, טענות דומות אמנם התקבלו בפסיקה (ת"א 42976-06 לובוקצקי נ' הרפז) לעניין בדיקות תקופתיות שיש לערוך בגוף תאורה, או בדוד, על מנת לוודא שחיבוריהם לתקרה או לקרקע אינם נחלשים בשל "עייפות החומר".

ואולם, לטעמי, אין להשליך מפסיקה זו לעניינו.

ראשית, הנטל לערוך בדיקה תקופתית של צינורות הביוב הוא נטל כבד יותר.

שנית, הזנק שעלול להיגרם כתוצאה מכשל בצינורות הביוב, הוא בעיקרו נזק רכוש, הממוקד בבעלי הרכוש המשותף עצמם, ואינו נזק גוף שעלול להיגרם לצדדים שלישיים.

ושלישית, התועלת שבעריכת בדיקה מעין זו, היא פחותה ביחס לסתימות, אשר עלולות להיגרם בן רגע או תוך זמן קצר, ולא דווקא כתוצאה מכשל שניתן לאתרו בבדיקה תקופתית.

ומעבר לכך, גם בהנחה כי נציגות הבית המשותף, או חברת ניהול המנהלת בית משותף, נדרשות לערוך בדיקות תקופתיות מעין אלה (הנחה שאינה מקובלת עלי), הרי שאין להטיל חובה מעין זו על בעל דירה ספציפי בבית המשותף (השווה לעניין זה לאמור בתא"מ 65170-07 הפניקס הישראלי בע"מ נ' רוזנשטיין).

בנסיבות שפורטו, אינני סבור, אם כן, כי הנתבעת התרשלה ואינני סבור כי הפרה חובת זהירות קונקרטית כלפי מבוטח התובעת.

לעניין זה, אף אינני סבור כי חלה החזקה הקבועה בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ראשית, התובעת, כמי שביטחה את אחת הדירות בבית המשותף, היא בעלת יכולת דומה לזו של הנתבעת, שהשכירה את אחת הדירות בבניין (שאינה קשורה כאמור לאותו קו ביוב אנכי), לדעת את נסיבות גרימת הנזק. ויכולתה לברר את הדברים בדיעבד אף הייתה רבה יותר, שכן יודעה לגבי האירוע מספר שנים לפני הנתבעת. בנוסף, לא יהא זה נכון לומר כי לנתבעת, כאחת מבלי הדירות בבניין, שליטה מלאה על קו הביוב המשותף (שגם אינו עובר דרך דירתה); ולבסוף, כפי שפורט לעיל, נסיבות האירוע אינן מתיישבות יותר עם אי נקיטת זהירות סבירה מצד הנתבעת.

ומעבר לכך, גם בהנחה (שכאמור אינה מקובלת עלי) כי הנתבעת אכן התרשלה בכך שלא ערכה בדיקות תקופתיות של צינור הביוב, הרי שלא מתקיים קשר סיבתי בין אי ביצוע הדירה לבין הנזק, וזאת בשים לב לכך שאין להניח כי בדיקה תקופתית הייתה חושפת את התרחשותה של סתימה עתידית בצינור.

סיכומו של דבר, לא בוסס במקרה דנן קיומם של יסודות עוולת הרשלנות.

במאמר מוסגר יצוין כי הנתבעת טענה בתחילה כי גם לו הייתה מוכחת קיומה של רשלנות מצדה, לא ניתן היה לחייבה בגין הנזק שנגרם, מעבר לחלקה היחסי בבעלות ברכוש המשותף. הנתבעת הפנתה לעניין זה להוראות סעיף 58 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969. דומה כי הנתבעת חזרה בה מטענה זו בסיכומיה, בציינה כי לו הייתה מוכחת רשלנותה, ניתן היה לחייבה בתשלום, ובכל מקרה, דין טענה זו להידחות, בשים לב לכך שהוראות סעיף 58 לחוק המקרקעין, עניינן בחלוקת נטל ההוצאות הנוגעות לרכוש המשותף, ולא בפיצוי בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מכשל ברכוש המשותף; ולהוראות סעיף 11 לפקודת הנזיקין. דברים אלה נאמרו מעבר לדרוש, שכן, כאמור, לא בוססה קיומה של רשלנות מצד הנתבעת.

נוכח האמור, אני דוחה את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות התובעת בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"ד שבט תש"פ, 19 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.