לפני: כב' סגן הנשיא השופט צבי פרנקל

נציג ציבור מעסיקים מר גבריאל דנה

פסק דין

1. התובע, תושב דורה, הגיש תביעה נגד הנתבעת - חברת בניה, בגין תקופת עבודתו בבניין מחודש 9/10 ועד 6/16. לטענתו הוא זכאי לפיצוי מהנתבעת בסך של 196,544 ₪ בגין זכויות סוציאליות. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע את מלוא זכויותיו ואף בסיום עבודתו נערך עמו גמר חשבון ושולמו לו סך של 8,000 ₪ והתובע חתם על כתב סילוק והיעדר תביעות. בכתב הגנתה טענה הנתבעת טענות קיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת, והסכום של 8,000 ₪ שנתנה לתובע לפנים משורת הדין בסיום עבודתו.

2. על הצדדים חל צו הרחבה בענף הבניה. ביום 5.7.18 שמענו את התובע ואת מנהל הנתבעת. להלן נדון ברכיבי התביעה.

פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת – התובע תבע פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, אולם בחקירתו הנגדית נשאל כיצד העבודה הסתיימה והשיב שלאחר חודש הרמדאן הוא הודיע שהוא לא רוצה להמשיך לעבוד , וכנשאל האם הנתבעת פיטרה אותו הוא השיב שלא אלא הוא החליט להפסיק לעבוד (עמ' 18 שורות 7 – 15 לפרוטוקול מיום 5.7.18). לאור זאת התביעה לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת – נדחית.

הפרשי שכר מינימום – התובע טען כי הוא זכאי להפרשי שכר מינימום מאחר שהסכומים שרשומים בתלושי השכר פחותים משכר המינימום בענף הבניה ולכן הוא זכאי לסך של 17,285 ₪ בהתאם לימים שדווחו על ידי הנתבעת לשירות התעסוקה בהן עבד התובע. הנתבעת טענה שהתובע לא זכאי להפרשי שכר מינימום מאחר שעבד שישה ימים בשבוע ובכל יום עבד שמונה שעות ברוטו, מתוכם חצי שעה של הפסקה ועל כן אין לתובע זכאי להפרשי שכר מינימום. בעניין זה הודה מנהל הנתבעת שלנתבעת יש דוחות נוכחות שהיא בחרה לא לצרף אותם. לטענת מנהל הנתבעת התובע עבד כל יום משעה 7:00 עד שעה 16:00 (עמ' 21 שורות 7 – 10 לפרוטוקול). התובע העיד שעבד בכל יום עד שעה 17:00 ולפעמים עד שעה 18:00 (עמ' 11 שורה 8 לפרוטוקול). בנסיבות אלה כאשר הנתבעת בחרה משיקוליה לא להמציא את דוחות הנוכחות שמצויים בידה ומנהל הנתבעת העיד שהוא לא נכח באתר בו עבד התובע (עמ' 21 שורה 12 לפרוטוקול) אנו מקבלים את טענת התובע לעניין שעות העבודה כאשר מנהל הנתבעת הודה ששכר ששולם הוא לפי הרשום בתלוש השכר (עמ' 21 שורה 19 לפרוטוקול). בנסיבות אלה התובע זכאי להפרשי שכר המינימום לפי שכר המינימום בענף הבניה בסך של 17,285 ₪ לפי הפירוט הבא:

אי מתן הודעה לעובד - מנהל הנתבעת הודה שהנתבעת לא מסרה לתובע הודעה בכתב (עמ' 23 שורה 7 לפרוטוקול). אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד. החלטנו להסתפק בסכום הנמוך מאחר שקיבלנו את טענת התובע לעניין שעות העבודה כאמור ברכיב הפרשי השכר. לעניין גובה הפיצוי, ראו את פסק דינו של כב' השופט מיכאל שפיצר בע"ע 53000-12-17 שקרג'י נ' HAILE מיום 3.6.18.

השלמת חופשה שנתית והפרשות לפנסיה– התובע טען שהוא זכאי לפיצוי בסך של 691 ₪ המהווים 4% מהפרשי השכר שלא שולמו, משקבענו שהתובע זכאי להפרשי שכר, הוא זכאי להשלמת החופשה השנתית בשיעור של 691 ₪ וכן השלמה של הפרשות לפנסיה בשיעור של 6% בסך של 1,037 ₪.

דמי חגים – התובע טען שהוא זכאי לתשעה ימי חג בשנה ובסה"כ ל – 52 ימים * 219 ₪ ליום, סה"כ 11,388 ₪. הנתבעת טענה שהתובע לא פירט את ימי החג בתקופת עבודתו וממילא בחג הרמדאן הוא לא הגיע לעבודה, יומיים לפני כל חג ועל כן אין התובע זכאי להפרשים. התובע הודה שבחודש הרמדאן, בשנה האחרונה לעבודתו הוא לא עבד ולכן לא עבד בשני הימים לפני החג הגדול של הרמדאן (עמ' 14 שורות 22 – 25 לפרוטוקול). שנשאל מנהל הנתבעת לגבי תשלום החגים, השיב שהתובע לא עבד בחגים יומיים לפני ויומיים אחרי וכשנשאל האם שולמו לתובע דמי חג, השיב שבענייני תשלומים יש מנהל חשבונות והוא יודע את התשובה וכשנשאל בצורה ישירה האם הנתבעת שילמה לתובע את התשלומים בגין דמי חג השיב: "לומר את האמת, אני לא יודע כמה מגיע לו חגים בשנה" (עמ' 24 שורה 14 לפרוטוקול), כאמור לעיל הנתבעת הודתה שיש בידיה את כל דוחות הנוכחות של התובע, אך בחרה שלא להציגם ובנסיבות אלה אין לנו אלא לקבל את טענת התובע בגין זכאותו המלאה לדמי חגים כפי שמפורטים בנספח ב' לצו ההרחבה בענף הבניה. לחגים: חג אל אדחה (4 ימים), חג אל פיטר (3 ימים), הראשון במוחרם (יום אחד) וחג מולד הנביא (יום אחד). התובע הודה שבשנה האחרונה לעבודתו לא עבד ביומיים שלפני החגים ועל כן התובע לא זכאי לדמי חג עבור השנה האחרונה לעבודתו. על כן זכאי התובע לדמי חגים בסך של 9,417 ₪ (43*219).

שעות נוספות – התובע טען בכתב תביעתו שהוא זכאי לתוספת של שעתיים נוספות בכל יום עבודה. עם זאת בחקירתו הנגדית הודה שכשעבד שעות נוספות קיבל סך של 50 ₪ עבור כל שעה נוספת והוא אישר שהוא קיבל שכר עבור כל השעות הנוספות (עמ' 13 שורות 27 – 32 ועמ' 14 שורות 1 – 3 לפרוטוקול). על כן , אנו דוחים את תביעתו של התובע לתגמול בגין שעות נוספות.

דמי אשל – התובע טען שהוא זכאי לדמי אשל מאחר שנדרש ללון במקום העבודה. בחקירתו הודה התובע שמי שרצה לישון, נשאר לישון והסיבה שבחר מדי פעם להישאר הייתה שהאוטובוס של המעסיק שהחזיר את העובדים הביתה הוריד אותו במרחק של קילומטר מביתו ולכן העדיף להישאר לישון (עמ' 16 שורות 19- 24 לפרוטוקול). עם זאת השיב שכשעבד תקופה מסוימת בבאר שבע, לא יכול היה לחזור עם ההסעה מאחר שלא היה מקום באוטו (עמ' 11 שורות 21- 24 לפרוטוקול). התובע לא ידע לומר כמה ימים בתקופת עבודתו נשאר ללון באתרי הבניה ולא לשוב לביתו (עמ' 16 שורות 8-17 לפרוטוקול) ואף לא העיד מטעמו עובדים נוספים, אשר היו יכולים לחזק גרסתו. מנהל הנתבעת אישר שהתובע ישן באתרי הבניה כארבעה – עד חמישה חודשים בגדרה ועוד חודשיים באשקלון (עמ' 25 שורה 5 לפרוטוקול). על כן אנו קובעים כי התובע לן כשבעה חודשים באתרי הבניה בגדרה ובאשקלון. התובע לא יהיה זכאי לדמי אשל בגין תקופה שעבד בבאר שבע ונותר ללון באתרי הבניה כי הודה שבתקופה זו העדיף לישון באתר כי ההסעה החזירה אותו למקום מרוחק לביתו (עמ' 16 שורה 19 לפרוטוקול). הנתבעת טענה שבתקופה שהתובע נותר ללון, הנתבעת הכינה לעובדים אוכל על ידי טבחים שהכינו אוכל לעובדים. התובע לא הכחיש שקיבל ארוחה אחת ביום (עמ' 20 שורה 3 לפרוטוקול). מן הראוי היה שהתובע היה מפרט בכתב תביעתו שקיבל ארוחת ערב מדי יום, או כאמור לעיל, היה מביא עדים נוספים שעבדו עמו, ויש בעדותם כדי לחזק גרסתו, אך הוא בחר שלא לעשות זאת ומסיבות אלה אין אנו מקבלים את טענתו שהוא קיבל רק ארוחה אחת ביום, וזאת לאור עדות מנהל הנתבעת לפיה העובדים שנשארו ללון קיבלו 3 ארוחות ביום, ועל כן אין התובע זכאי לתשלום בגין אשל.

דמי הבראה - התובע טוען שהוא זכאי ל – 17 ימים במכפלת 371 ₪ ובסה"כ – 6,307 ₪. הנתבעת טענה ששילמה לתובע בשנת 2016 סך של 1,450 ₪, בשנת 2015 סך של 3,000 ₪ ובשנת 2014 סך של 2,200 ₪, אולם לא הציגה אסמכתאות כאמור, לטענתה יש לחשב גם את היקף המשרה באחוז נמוך יותר לפי 67% ואילו התובע אישר בסיכומיו שאחוז משרתו היה 71% (עמ' 27 שורה 10 לפרוטוקול) ועל כן התובע זכאי לסך של 4,478 ₪ כדמי הבראה.

3. טענת קיזוז – הנתבעת צירפה את כתב הקבלה והוויתור שעליו חתם התובע ואישר שקיבל 8,000 ₪ לפי הפירוט הבא:

1,500 ₪ להבראה;

2,000 ₪ לחגים;

4,500 ₪ הפרשי שכר.

אנו דוחים את טענת הנתבעת שיש להפחית סכומים מעבר לסך של 8,000 ₪ לאור המסמכים שצירפה לתצהירה ומשטענותיה לא הוכחו בפנינו. הנתבעת בכתב הגנתה טענה ששילמה לתובע סך של 8,000 ₪ בסיום עבודתו ואין אנו מקבלים את הטענות האחרות שצירפה בהמשך.

כמו כן התובע אישר שהוא התפטר ועל כן, הנתבעת זכאית לדמי הודעה מוקדמת ממנו בסך של 5,000 ₪.

4. סופו של דבר, התובע זכאי לרכיבים הבאים:

הפרשי שכר מינימום בסך של 12,785 ₪ ( 17,285 ₪ בהפחתת 4,500 ₪ שקיבל התובע בסיום עבודתו).

פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך של 1,000 ₪;

השלמת פיצוי בגין חופשה שנתית בסך של 691 ₪;

השלמת הפרשות לפנסיה בסך של 1,037 ₪;

דמי חגים בסך של 7,417 ₪ (9,417 ₪ בהפחתת 2,000 ₪ שקיבל התובע בסיום עבודתו);

דמי הבראה בסך של 2,978 ₪ ( 4,478 ₪ בהפחתת סך של 1,500 ₪ שקיבל התובע בסיום עבודתו);

כאמור, אנו מקבלים את טענת הנתבעת לאי מסירת הודעה מוקדמת להתפטרות בסך של 5,000 ₪.

על הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 20,908 ₪. משסכום התביעה המקורי עמד על 196,544 ₪, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 2,000 ₪ שהיא רשאית להפחית מהסכום שעליה לשלם, כך שעליה לשלם לתובע סך של 18,908 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה ועד לתשלום המלא בפועל.

5. פסק הדין ניתן בהרכב של שניים לאור ההחלטה מיום 5.7.18.

6. זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ח, (08 יולי 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.