בפניי בקשה לביטול צו לאיסור שימוש ברכב שניתן על ידי קצין משטרה.

המבקש הינו הבעלים הרשום של הרכב נשוא הצו. כנגד בנו של המבקש, שנהג ברכבו, הוגש כתב אישום, לפיו ביום 11.9.17 נהג בשכרות כאשר נמצא ריכוז אלכוהול של 417 מק"ג בליטר אוויר נשוף, ובמהירות של 89 קמ"ש במקום 60 קמ"ש המהירות המרבית המותרת בדרך.

בו ביום התקיים שימוע בפני קצין המשטרה ,שבסופו ניתן צו להשבתת הרכב לתקופה של 30 יום.

כנגד החלטת הקצין הגיש המבקש הבקשה שבפני.

טענות הצדדים

ב"כ המבקש טען כי המבקש זקוק לרכב נוכח נכותו בשיעור של 100 אחוזים, וצירף אישור מהמוסד לביטוח לאומי על כך. עוד הגיש המבקש צילום תג חניה לרכב נכה הנושא מספר רכב אחר.

המבקש אישר כי התיר לבנו לנהוג ברכב אך טען כי לא הסכים שינהג בשכרות ובמהירות מופרזת.

עוד טען המבקש, כי אמנם אינו מחזיק ברישיו נהיגה אך הוא זקוק לרכב מאחר ואשתו מסיעה אותו ממקום למקום. המבקש העיד כי הזהיר את בנו טרם הנסיעה:

"אמרתי לו תיזהר זה וזה . הסברתי לו שיזהר ושישים לב." (פרוטוקול, עמ' 1, שורה 18).

המבקש העיד כי זו הפעם הראשונה בה בנו לוקח את רכבו ונתפס שיכור (פרוטוקול עמ' 2, שורה 4).

ב"כ המבקש ציין כי אינו כופר בראיות לכאורה בעניין בקשה זו.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי המבקש לא ציין בתצהיר מה עשה כדי למנוע זאת את ביצוע העבירות ברכבו. ב"כ המשיבה הפנה לרע"פ 1286/11 יעקב אמברם נ' מדינת ישראל, במקרה דומה, בו קבע בית המשפט העליון כי לא די באזהרה כללית של בעל הרכב – האב, אלא על ההורים להפנים את חובתם המוסרית והחוקית למנוע נהיגה מעין זו.

כן ציין ב"כ המשיבה, כי בניגוד לנטען על ידי המבקש, אין זו הפעם הראשונה בה בנו נוהג ברכבו בשכרות. ב"כ המשיבה הפנה לפ"ל 5080-08-13 בו הואשם והורשע בנו של המבקש בנהיגה בשכרות לאחר שנהג ברכב אחר אשר היה רשום על שם המבקש.

המשיבה ביקשה להדגיש כי אין המדובר ברכב עם תו נכה.

דיון והכרעה

רבות דובר על מסוכנותה של עבירת הנהיגה בשכרות. בנוסף, המבקש כלל אינו כופר בקיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה. בנסיבות אלו, ולאור הוראות סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, על בית המשפט לבחון האם התקיים אחד משני תנאים:

"1. הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

בנסיבות אלה בהן הנהג, מבצע העברה לכאורה, הינו בנו של המבקש והמבקש הודה בפה מלא כי הרשה לבנו לנהוג ברכב, המבקש אינו עומד בתנאי החלופה הראשונה.

באשר לחלופה השנייה אומר, כי המבקש לא הוכיח כי עשה כל אשר לאל ידו על מנת למנוע את ביצוע העבירה, וודאי וודאי כאשר בנו הוא "שור מועד" לביצוע עבירה זו, נוכח הרשעתו הקודמת.

אין באזהרתו הכללית ("אמרתי לו תיזהר זה וזה . הסברתי לו שיזהר ושישים לב"), כדי להוציאו ידי חובה.

לא נעלמה מעיני טענת המבקש כי הוא זקוק לרכב, אולם לעניין זה אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה, כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו.

יש להעדיף את אינטרס ביטחון הציבור על פני האינטרס האישי של המבקש על אחת כמה וכמה כאשר

מסוכנותו של המבקש באי השמירה על רכבו והנוהגים בו ניכרת מהעבירות החוזרות של בנו שהורשה בעבר בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול 5080-0813. על כן איני מוצאת אף חלהורות על קיצור תקופת ההשבתה.

מכל הטעמים – הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ח אלול תשע"ז, 19 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.