לפניי בקשה דחופה, במעמד צד אחד, למתן צו עיקול זמני על נכסים ו/או כספים של המשיבה בבנק לאומי, וזאת עד למתן פסק דין סופי בתובענה שהוגשה במסגרת תא"ק 31467-09-17

רקע:

1. המבקשת הגישה ביום 13.09.2017 תביעה כספית נגד המשיבה ובקשה למתן צו עיקול זמני ע"ס 436,662 ₪.
2. בבקשת המבקשת, נטען כי המשיבה חייבת לה סך של 436,662 ₪ בגין שירותי אבטחה.
3. לטענת המבקשת, המשיבה חייבת לה סכום התביעה מכח הסכם בין הצדדים שנכרת בעקבות מתן הצעת מחיר למשיבה. נטען עוד, כי המשיבה אינה משלמת את חובה חרף פניות והתראות מצד המבקשת, דבר שעלול לגרום לקריסת עסקיה של המבקשת ולאי עמידתה בהתחייבויותיה. בנוסף נטען, כי קיים חשש ממשי ואף וודאי לחוסנה הכספי וליכותלה הכלכלית של המשיבה מלפרוע ו/או לממש את פסק הדין , אם כאשר יינתן פסק דין.

המסגרת הנורמטיבית:

1. המסגרת הנורמטיבית להטלת עיקולים זמניים מצויה בפרק כ"ח, סימנים א' ו- א' (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א).
2. אסקור תחילה, את התנאים לשם מתן סעד זמני מכל סוג, ולאחר מכן את אלו המיוחדים לסעד של עיקול זמני.

תקנה 362 לתקנות סד"א קובעת:

"(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."

1. הסעד המבוקש בענייננו, עיקול זמני, הוסדר בתקנות 374-383 לתקנות סד"א. בתקנה 374(ב) לתקנות נקבעו התנאים הייחודיים להטלת עיקול זמני, אליו מתייחסת הדרישה לתנאים מפורטים שבתקנה 362(א) שנזכרו לעיל, בזו הלשון: "בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".
2. ככלל, הענקת סעד זמני נועדה לשמור על המצב הקיים ביום הגשת התובענה, כאשר מתעורר חשש כי מצב זה עלול להשתנות לולא יינתן הסעד, באופן שלא יאפשר את מימוש פסק הדין לטובת הזוכה הפוטנציאלי, או עלול לפגוע בראיות הדרושות לניהול הליך משפטי תקין.
3. בטרם יורה על מתן סעד זמני, על בית המשפט לבחון האם מתקיימים התנאים הבאים: סיכויי התביעה - קיומן של ראיות לכאורה התומכת בסיכוייו של המבקש לזכות בהליך; עמידה בתנאים הקבועים בתקנות בנוגע למתן הסעד הספציפי המבוקש; מאזן הנוחות - שקילת הנזק שייגרם למבקש במידה ולא יינתן הסעד, אל מול הנזק הצפוי לצד השני במידה ויינתן הסעד, או נזק העלול להיגרם למחזיק בנכס או לכל אדם אחר שההכרעה עשויה להשפיע עליו; שיקולים שביושר - בחינת תום הלב של המבקש, מידתיות הסעד המבוקש, התאמתו לנסיבות והאם הוא צפוי לגרום לפגיעה לא העולה על הנדרש. כן נבחנים גם ניקיון כפיים, גילוי מלא של הנסיבות והעדר שיהוי בהגשת הבקשה (ראה והשווה: ע"א 9692/16 שאול אסרף ובניו חברה לבנייה בע"מ נ' יעקב ואלעזר אברהמי חברה לבניין בע"מ (18.01.2017); רע"א 4783/13 עו"ד יוסי כהן נ' יואב יצחק (07.07.2013)).
4. מדובר למעשה בשני שיקולים עיקריים: עילת תביעה ומאזן נוחות. בין שני שיקולים אלו מתקיימים יחסים של 'מקבילית כוחות', לפיה ככל שהוכח שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק יותר לטובת המבקש, יקטן הצורך בהוכחת סיכויי ההליך, וכן להפך (ראה: רע"א 6685/17 הר של הצלחה וברכה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (10.09.2017)). בנוסף לשני שיקולים אלו, שוקל בית המשפט כאמור שיקולים שביושר, תום לב ומידתיות (ראה: ע"א 2912/16 אלשייך הנדסה בע"מ נ' קורין יהודה (אריה) (18.05.2016)).
5. בבחינת התנאי הראשון של קיומה של עילת תביעה, די אם הוכח שהתביעה אינה טרדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. משמע בשלב זה של בקשה לסעד זמני, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מן הצדדים, ודי בכך שבטיעון התובע יש כדי להעלות שאלות ממשיות הראויות לדיון והכרעה (ראה: רע"א 1379/16 מראון נופי נ' סאמי נופי (03.04.2016) והאסמכתאות המצוטטות שם)).
6. אשר לתנאי השני, על בית המשפט לבחון את מאזן הנוחות ובמסגרתו – הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר. כמו כן יש להתחשב בשיקולים של תום לב ומידתיות.
7. כידוע, מטרתו של העיקול היא למנוע "משיכת השטיח" מתחת לתביעה, אם לא יהיו כספים או רכוש למימוש פסק הדין העתידי, ובלשון התקנות - "קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין" (תקנה374(ב) לתקנות סד"א).

כדברי המשנה לנשיא ש' לוין "הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו לרעה עד למועד פסק הדין. לעניין זה רלוונטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין" (רע"א 8420/96 מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא (3) 789,800 (1997)). שיקול זה מכונה - "יסוד ההכבדה".

שאלת "ההכבדה" שיש להוכיח בגדרי העיקול הזמני, היא הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים (ד' שוורץ, סדר דין אזרחי, חידושים תהליכים ומגמות 431-430 (2007)). ברם, יסוד ההכבדה נבחן על סמך מכלול של היבטים שונים, על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים (ע"א 2912/16 אלשייך הנדסה בע"מ נ' קורין יהודה (18.05.2016)).

1. יוטעם הדבר, מאחר והעיקול הזמני פוגע בזכות הקניין של הנתבע, שנקבעה כזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לבחון בקפדנות את איכות הראיות לכאורה התומכות בהטלת העיקול, בכדי שלא לפגוע יתר על המידה בזכות זו (ראה: ת"א (י-ם) 46985-07-15 יהושע הלפרן נ' אפרים שטרן (10.02.2017)).

דיון והכרעה:

1. לאחר שנתתי דעתי לטענות שהועלו בבקשה ובתצהיר המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ללא צורך בקבלת עמדת המשיבה. להלן נימוקיי.
2. המקרה שבמרכז ההליך העיקרי בענייננו עוסק בתביעה כספית בין נותן שירות למקבל שירות. עסקינן בתביעה כספית בסך כ- 430 אלפי ₪ שהוגשה כאמור בשל אי תשלום תמורת שירותי אבטחה שקיבלה המשיבה כביכול מהמבקשת. ההליך מצוי כעת בשלב מקדמי, טרם נשמעו טענות הצדדים לעומקן וטרם הוצגו הראיות שבידיהם.
3. עיון בבקשה להטלת עיקולים זמניים ובנספחיה מלמד על קיומן של שאלות שנויות במחלוקת הראויות להכרעה. לתביעה ולבקשה לעיקולים זמניים צורפו מסמכים שונים אשר מצריכים בירור התביעה ומצביעים של זכות לכאורה. ברם, מבלי להכריע בסיכוייו של ההליך ובעוצמתה של עילת התובענה, נראה כי יש לדחות את הבקשה בשל אי התקיימות התנאים האחרים והנוספים הנדרשים למתן הסעד הזמני המבוקש, ולמצער – לא בעוצמה הנדרשת.
4. על-פי תקנה 374 (ב) לתקנות סד"א, יש להוכיח, בראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. אכן, כבר נפסק כי תוחלת ההכבדה שיש להוכיחה בגדרי העיקול הזמני, היא הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים, אלא שגם בהינתן שמדובר ברף נמוך, עדיין יש לבססו. בחינת יסוד ההכבדה נעשית על רקע נסיבותיו הפרטניות של המקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצדו.
5. בענייננו, בכל הנוגע ליכולתה של המשיבה כל אשר נטען בתצהיר התומך בבקשה להטלת העיקול הזמני הוא, שקיים חשש ממשי ואף וודאי לחוסנה הכספי וליכותלה הכלכלית של המשיבה מלפרוע ו/או לממש את פסק הדין , אם כאשר יינתן פסק דין.

האם די בכך כדי לעבור את הרף הניצב בסעיף 374(ב) לתקנות? התשובה לכך היא שלילית מהטעמים הבאים.

ראשית, עסקינן בטענות כלליות ביותר שאינן מפורטות דיין.

שנית, המבקשת לא הצביעה בבקשתה על כוונות קונקרטיות להברחת נכסים מצד המשיבה.

שלישית, שאלה נוספת שיש לשקול ביסוד ההכבדה ומאזן הנוחות היא האם התובע/המבקש הוכיח כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען. בעניינו לא נטענה טענה מפורטת באשר למצבה הכלכלי של המשיבה אלא שנטען באופן כללי כי קיים חשש באשר לחוסנה הכלכלי של המשיבה.

רביעית, יש לזכור, כי בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ותיקון תקנות סד"א, הוחמרו הדרישות לקיומו של יסוד ההכבדה, ועתה נדרשות ראיות מהימנות לכאורה לכך שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין לכשינתן. בעת בחינת יסוד זה, לא יבחן בית המשפט את השאלה האם אי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין, אלא האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה כי אי מתן הצו עשוי להכביד על ביצוע פסק הדין. בעניינו, לא הוצגו ראיות מהימנות כנדרש.

1. בהתחשב בכל אלה, סבורני כי הטענה להכבדה לא הוכחה די הצורך. טענותיה של המבקשת היו כלליות ביותר.
2. מכל האמור אני קובע, כי המבקשת לא עמדה ברף הראייתי הנדרש להוכחת יסוד ההכבדה.

סוף דבר:

1. בהינתן כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבה, אינני עושה צו להוצאות.
2. המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ המבקשת.

ניתנה היום, כ"ג אלול תשע"ז, 14 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.