לפניי תביעה כספית מיום 14.9.17 ע"ס 34,804 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 5.11.16. התביעה הוגשה והתבררה בסדר דין מהיר.

ביום 1.3.18 נערכה בפניי ישיבת הוכחות (שהיא גם הישיבה היחידה בתיק), שבה נשמעו ראיות הצדדים. יצוין כי הישיבה הוקלטה כולה ע"י חברת הקלטות מטעם הנהלת בתי המשפט, כך שתמלול ההקלטה (מילה במילה) משמש כפרוטוקול הישיבה ומחזיק 38 עמודים. בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, וכל הצדדים אכן הגישו סיכומיהם, כולל סיכומי תשובה, שהוגשו ביום 8.5.18.

מדובר בתביעה של בעלת הרכב הניזוק בתאונה, התובעת פיצוי, כבעלת הרכב הניזוק, על כל נזקי הרכוש שנגרמו לרכב ולה בתאונה. יצוין כי לתובעת ולרכב הניזוק קיים ביטוח צד שלישי בלבד (ולא ביטוח מקיף) אצל מגדל חברה לביטוח בע"מ, כך, שבמידה שהתביעה תידחה, לא עומדת לתובעת האפשרות לקבל מידי מבטחתה (חב' מגדל) פיצוי חוזי בגין נזקיה.

הנתבע 1 הינו נהג רכב הנתבעים במועד התאונה ואילו הנתבעת 2 הינה מבטחת הרכב בביטוח אחריות מפני נזקי רכוש.

יצוין כי גם לרכב הנתבעים נגרם נזק גדול בתאונה (נזק שהביא להכרזתו כרכב ב"אובדן כללי" עפ"י מוצג נ/1), ובגין נזק זה מתנהל או התנהל (ב"כ הצדדים טענו בדיון וגם בסיכומי התובעת שאינם יודעים פרטים על כך ואינם יודעים אם ניתן כבר פסק בוררות ואם כן – מה תוצאתו) הליך בוררות מוסכמת בין המבטחות הרלוונטיות (הנתבעת 2, כמבטחת רכב הנתבעים, תבעה באותה בוררות את המבטחת הנ"ל של רכב התובעת), כאשר מסמכי הבוררות לא הוצגו לעיוני (ב"כ הצדדים טענו שניהם שאין כל קבילות ראייתית למסמכי הבוררות בתיק שבנדון). יוער, כי שני הצדדים גם יחד לא הציגו כל אסמכתא כדין (כגון הסכם או תקנון הבוררות) לטענתם בדבר היעדר כל קבילות ונפקות אפשריות של מסמכי הבוררות בהליך שבנדון (ובדיון – בשורה 22 בעמ' 28 לפרוטוקול – ביקשתי במפורש מב"כ הצדדים להתייחס לטענה בדבר החיסיון הנטען של מסמכי הבוררות, בקשה ששני הצדדים התעלמו ממנה בסיכומיהם), אך בנסיבות ומאחר ששני הצדדים מחזיקים באותה עמדה, אניח שאכן כך ולא אתעכב על כך עוד.

הרכבים המעורבים בתאונה

בתאונה מעורבים שני רכבים:

רכב התובעת – רכב פרטי מתוצרת סוזוקי (סוויפט) ש.י. 2008 מ.ר. 9563364.

רכב הנתבעים – רכב פרטי מתוצרת פורד (פוקוס) ש.י. 2014 מ.ר. 8633111.

המחלוקת

הצדדים הציגו גרסות שונות לנסיבות התרחשות התאונה, כך שהמחלוקת הינה בשאלת נסיבות התרחשות התאונה ובשאלה הנגזרת של האחריות בנזיקין להתרחשותה.

במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעים גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת.

גרסת התובעת באשר לנסיבות התרחשות התאונה

בסעיף 3 לכתב התביעה נרשם כך: "בתאריך 5.11.16, נסע הרכב ישר בחניון, נסיעה איטית. לפתע, במהלך נסיעה, הגיח הרכב הפוגע משמאל, נסע במהירות מופרזת, לא נתן זכות קדימה לרכב, פגע בו בחלקו הקדמי וגרם לו נזקים".

גרסת הנתבעים באשר לנסיבות התרחשות התאונה

בסעיף 4 לכתב ההגנה נרשם כך: "מוכחש האמור והנטען בסעיף 3 לכתב התביעה, למעט עצם התרחשות התאונה. הנתבעים יטענו כי ביום 5.11.2016 בשעה 9:19 עת נסע רכב הנתבעים כדין בנתיבו בחניון פארק פרס, לפתע הגיח רכב התובע ממקום חנייתו, התפרץ לנתיב נסיעת רכב הנתבעים, פגע בו וגרם ברשלנותו המלאה לאירוע התאונה".

הראיות שהציגו הצדדים

• כתבי הטענות, על נספחיהם.
• הודעה על התאונה שנמסרה למבטחת התובעת (מוצג ת/1). יצוין כי ההודעה שהוגשה בדיון כוללת רק עמוד אחד, למרות שההודעה שצורפה לכתב התביעה כוללת מס' עמודים ואף צורף לכתב התביעה תרשים ידני של מקום התאונה הכולל הסברים מילוליים, שלא הוגשו בשעת דיון ההוכחות.
• דף אחד עם ארבע תמונות בצבע של נזקי רכב התובעת, שצולמו ע"י שמאי התובעת (מוצג ת/2).
• דף אחד של נספח של דו"ח חקירה פרטית שנערך עבור הנתבעת 2, ובו שתי תמונות בשחור לבן של מקום התאונה עם הכותרת "שחזור בזירת התאונה" (מוצג ת/3).
• חוות דעת של שמאי רכב מיום 21.11.16 בגין נזקי רכב הנתבעים, שממוענת לנתבע 1 (מוצג נ/1). יצוין כי הנתבעים לא הגישו את התמונות שמן הסתם צילם השמאי נותן חוות דעת זו.
• הודעה על התאונה שנמסרה לנתבעת 2 (מוצג נ/2).
• שתי תמונות בצבע שצולמו ע"י הנתבע 1 בזירת התאונה ביום התאונה (מוצג נ/3).
• הודעה על התאונה שמסר הנתבע 1 במשטרה (מוצג נ/4).
• תרשים ידני של מקום התאונה והתייחסות מילולית לקשור לתאונה, שנערכו ע"י התובעת (מוצג נ/5).
• דו"ח חקירה פרטית מיום 7.5.17 שנערך עבור הנתבעת 2 (מוצג נ/6).
• עדויות שלושה עדים מטעם שני הצדדים בדיון בפניי: מטעם התובעת – התובעת עצמה, כנהגת ברכב התובעת; ומטעם הנתבעים – הנתבע 1, כנהג רכב הנתבעים, וגב' איילת פישר, אשת הנתבע 1, כנוסעת רכב הנתבעים.

הכרעה

דין התביעה להתקבל – באופן חלקי.

לאחר ניתוח מלוא הטענות והראיות, אלו הן מסקנותיי:

• התאונה התרחשה בסוג של צומת בצורת צלב (+), המפגיש ארבע זרועות או ארבעה מעברים, בתוך חניון גדול ופתוח (בלתי מקורה), נטול רמזורים ותמרורים. כל אחד משני הרכבים המעורבים הגיע מזרוע אחרת של הצומת ונסע ישר, כאשר רכב הנתבעים הגיע משמאל לרכב התובעת ורכב התובעת הגיע מימין לרכב הנתבעים, באופן שבו מסלולי הנסיעה של שני הרכבים הצטלבו. ההתנגשות התרחשה בשעה ששני הרכבים נעו קדימה וישר, והיא הייתה בין חזית רכב התובעת לבין החלק האחורי של דופן ימין של רכב הנתבעים. כתוצאה מההתנגשות רכב הנתבעים הסתחרר ימינה ב- 180 מעלות ומצא עצמו עם הפנים בניגוד לכיוון הנסיעה ממנו הוא נכנס לצומת.
• שני הנהגים המעורבים אחראים באחריות משותפת לקרות התאונה ולכל נזקיה, אך בשיעורי אחריות שונים: התובעת אחראית בשיעור 70% ואילו הנתבע 1 אחראי בשיעור 30%.

להלן נימוקיי, בתמצית הראויה לפס"ד בסדר דין מהיר

• ניכר כי שני הנהגים המעורבים גם יחד לא נזהרו מספיק בעת כניסתם לצומת שבו התרחשה התאונה, ונסעו במהירות גבוהה יחסית ובלתי מותאמת לנסיבות ומבלי להתחשב בקיומו של הרכב השני (המהירות נלמדת מעוצמת ההתנגשות וגם מעדויות יושבי רכב הנתבעים, שאני מקבלן בעניין זה, כי כלל לא הבחינו עובר לתאונה ברכב התובעת ולכן לא התחשבו בו עובר לתאונה ולכן וממילא לא בלמו או האטו באופן מיוחד בגללו).
• מוקדי וצורות הנזקים ברכבים מלמדים באופן סביר, כי רכב הנתבעים נכנס ראשון לצומת (רכב הנתבעים עבר מרחק רב יותר מאשר רכב התובעת עד נקודת האימפקט) ומכל מקום היה קרוב יותר לסיום חציית הצומת מאשר רכב התובעת, בזמן שרכב התובעת התנגש בו בחלק האחורי-ימני (מיקום המלמד שרכב הנתבעים כבר חלף ברובו את נקודת האימפקט בטרם התאונה).
• התובעת מסרה עדות לא משכנעת בכל הנוגע למעשיה עובר לתאונה. שוכנעתי כי, בניגוד לדבריה (הבלתי עקביים והבלתי סבירים) בזמן עדותה, היא טרם מצאה את אשר חיפשה עובר לתאונה ובזמן התאונה – חיפשה את מקום היציאה מהחניון, ולכן סביר שדעתה הייתה מוסחת ושהיא לא נתנה דעתה לנעשה בכביש באופן זהיר מספיק. התרשמתי שהתובעת ניסתה לטשטש עובדה זו בעדותה במשפט, עובדה העולה באופן ברור ומובהק גם מדברים מפורשים שהתובעת עצמה כתבה במוצג נ/5 עמ' 2 – "הייתי באמצע הנתיב האמצעי באמצע נסיעה לחיפוש היציאה...". למעשה, גם ראיות קיימות אחרות תומכות במסקנה לפיה התובעת טרם מצאה את היציאה מהחניון עובר לתאונה: שני יושבי רכב הנתבעים, שעדותם בעניין זה מהימנה עליי, העידו כי רכבם היה עם הפנים ליציאה, משמע היציאה הייתה ממוקמת מימין לרכב התובעת (היה על התובעת לפנות ימינה בצומת כדי להגיע ליציאה, ולא לנסוע ישר כפי שעשתה בפועל), ולכן העובדה שהתובעת נסעה ישר בצומת (ולא פנתה בו ימינה לכיוון המקום בו היציאה ממוקמת) מלמדת שהתובעת לא ידעה עובר לתאונה היכן בדיוק ממוקמת היציאה.
• התרשמתי כי התובעת חזרה על ביטוי מסוים בעדותה (לפיו הנתבע 1 נסע במהירות מופרזת) בכעין מנטרה, פעמים רבות מאוד, באופן שעורר את התחושה שהיא מדקלמת דברים שתוכננו מראש ובאופן מגמתי.
• התרשמתי מעדות התובעת, כי היא הבחינה עובר לתאונה ברכב הנתבעים המתקרב למקום האימפקט, וחרף כך המשיכה בנסיעה (כנראה בלתי איטית כאמור), כך שהמסקנה המסתברת היא שהתובעת בחרה ליטול סיכון של מעורבות תאונה, אולי מתוך הנחה מוטעית, כי, בכך שהיא תיכנס לצומת ותציב לנתבע 1 עובדה מוגמרת של נוכחותה בצומת, היא תאלץ את הנתבע 1 לבלום ולאפשר לה לחצות את הצומת לפניו. מדובר אפוא בהתנהגות כוחנית משהו של התובעת, ומכל מקום התנהגות בלתי זהירה ובלתי סבירה.
• עיקר האחריות לתאונה מוטלת כאמור על התובעת, אך גם לנתבע 1 יש אחריות, אם כי בשיעור קטן ומשני יותר. זאת, מאחר שהתרשמתי והשתכנעתי, שהיה על הנתבע 1 להיזהר יותר בעת כניסתו לצומת והיה עליו להבחין ברכב התובעת המתקרב לעברו מימין (גם אם באופן אסור ופראי). ממכלול עדויות יושבי רכב הנתבעים אני מסיק, כי הנתבע 1 היה בחוויית נהיגה סובייקטיבית שלפיה זכות הקדימה המובהקת היא שלו בצומת ולכן היה שאנן מה בעת הכניסה לצומת והנסיעה בו, שאננות שמנעה ממנו להסתכל ימינה לעבר המקום ממנו הגיע רכב התובעת. בהקשר זה ראוי לקחת בחשבון העובדה שמדובר בצומת בלתי מרומזר ובלתי מתומרר בתוך חניון גדול, משמע בסוג של מפגש מעברים, שמחייב לטעמי את כל המשתמשים בו בזהירות מוגברת, העולה אף על זו המצופה ממשתמשי צמתים רגילים בדרך עירונית רגילה, בהינתן העובדה שמשתמשי צמתים ומעברים בתוך חניון נוהגים לנסוע באופן מיוחד ולא תמיד צפוי, גם מאחר שחלקם לא מתמצא במקום וחלקם במגמה ובתמרון של כניסה למקום חניה או של יציאה ממנו. במקרה שלנו, מיקום התאונה בצומת כמו גם מוקדי וצורות הנזק מלמדים באופן סביר, שרכב התובעת היה בקרבתו של רכב הנתבעים עובר לתאונה, ולכן מחובת הנתבע 1 היה להבחין בו ובעובדה שהוא נוסע (ללא עצירה) לתוך הצומת ולקראת רכב הנתבעים.
• לחובת התובעת יש לזקוף שני מחדלים ראייתיים: האחד, בדבר אי-הגשת סדרת תמונות שצילמה התובעת בזירת התאונה יום או יומיים לאחר התאונה. ותמונות כאלו חיוניות בנסיבות, הן מאחר שבכל התמונות האחרות שהוגשו מטעם הנתבעים לא נראה מקום היציאה מהחניון (מקום בעל חשיבות כאמור לעיל), והן מאחר שלהבנתי קיימת אי-הלימה מסוימת בין סט התמונות במוצג ת/3 לבין סט התמונות במוצג נ/3, כך שלא נראה לי סביר שבמוצג ת/3 אכן מתועד מקום התאונה (במוצג נ/3 ניתן להבחין באופק התמונה בסוג של מתקן או עמדה – אולי עמדת תשלום – בעוד שבמוצג ת/3 אותו חפץ נראה מרוחק הרבה יותר מהצומת המצולם); השני, בדבר אי-הגשת עדותה של התובעת במשטרה (הנתבעים הגישו רק עדותו של הנתבע 1 במשטרה).
• בהתייחס למחלוקת בין ב"כ הצדדים באשר לשאלה האם מקום התאונה שלנו מהווה "צומת" עפ"י דיני התעבורה ולמי עפ"י דיני התעבורה נתונה זכות קדימה, אעיר כך: איני מוצא צורך להכריע במחלוקת זו. עסקינן במשפט אזרחי שבו נבחנים הדברים עפ"י עוולת הרשלנות בנזיקין, ולא במשפט תעבורה. במשפט אזרחי מהסוג שלנו, שאלת האחריות נחתכת עפ"י מבחנים כלליים של זהירות סבירה החלים בנזיקין, ולכן ההגדרה המדויקת והזכויות הפורמליות עפ"י דיני התעבורה אינם קובעים כאן, ולכל היותר יכולות לשמש השראה או נדבך לדיוננו, ובוודאי לא חזות הכול. האם ב"כ הצדדים סבורים שהנהגים שלנו, בטרם היכנסם לצומת שלנו, נתנו או יכלו לתת דעתם להגדרה החוקית של "צומת" והוציאו מצפן ומפת דרכים כדי לשאול עצמם מי נחשב כנמצא מימינו של מי? זו כמובן שאלה רטורית, כאשר הנורמה המצופה מנוסע בדרך (כל דרך, כולל צומת בחניון) היא להיזהר ולהישמר ולהתחשב בשאר הרכבים שבסביבתו או שמתקרבים לעברו. כך עפ"י הלכת ביהמ"ש העליון לגבי נהג הנכנס באור ירוק לצומת מרומזר, וקל וחומר, כך לגבי נהג הנכס לצומת בלתי מרומזר ובלתי מתומרר בתוך חניון.

סיכום

התביעה מתקבלת באופן חלקי.

על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 10,441 ₪, שהינו 30% מסכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 14.9.17 ועד יום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 435 ₪ בגין מחצית ראשונה של אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 14.9.17 ועד יום התשלום המלא בפועל.
3. סך של 436 ₪ בגין מחצית שנייה של אגרת בית משפט שטרם שולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.
4. סך של 3,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.

הגזברות תפעל לגביית המחצית השנייה של אגרת ביהמ"ש שטרם שולמה.

ניתן היום, י"ח סיוון תשע"ח, 01 יוני 2018, בהעדר הצדדים.