23 מאי 2018

1. המערערת, גב' שושנה שיליץ, הגישה ערעור זה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 21.6.17, לפיה נקבעו לה 20% נכות נפשית לפי סעיף 34(ב)(3) לרשימת הליקויים.
2. הוועדה התכנסה לפי פסק דין מיום 27.4.17, שהורה לה לשקול עמדתה מחדש באופן מנומק תוך התייחסות מנומקת לצורך בטיפול תרופתי, למידת ההשפעה על כושר העבודה ולמידת ההשפעה על התפקוד הנפשי והחברתי ולפרמטרים הקובעים בסיפא של פריט הליקוי 34.
3. בדיון שהתקיים בוועדה בעקבות פסק הדין, הציגה המערערת מכתב רפואי של פרופ' סגמן מיום 16.4.15. במכתב זה נאמר בין היתר שהמערערת סובלת מהפרעת חרדה ודיכאון ומקשיי שינה ותיאבון , מצב רוח ירוד , מכפייתויות קשה, מבלה שעות רבות ביום בניקיון ולא מרשה להזיז דברים בבית, חוששת לצאת לבדה מהבית ותלויה באחותה ובבתה. חוץ מניקיונות אינה מתפקדת ואינה מבשלת. פרופ' סגמן פירט טיפול רפואי תרופתי שניתן לה, ללא הצלחה, ופירט את התרופות שהמערערת נוטלת.
4. המערערת טענה לפני הוועדה כי קביעת הוועדה הקודמת שהכירה למערערת ב-20% נכות נפשית – אינה תואמת את האמור במכתב של פרופ' סגמן בעניין כושר התפקוד.
5. לאחר שהוועדה בדקה את המערערת היא קבעה:

"אשה חרדית הנראית כפי גילה ולבושה בהתאם בהכרה מלאה מסבירה את עצמה בשפה ברורה עונה לענין אין עדות להפרעות בהלך ובתוכן החשיבה לא נצפו הזיות ללא עדות להפרעות קוגניטיביות האפקט בעל טווח תקין כולל יכולת להגיב להומור עם גוון חרדתי קל ללא הפרעות בולטות בשיפוט.

הוועדה עיינה פעם נוספת במכתבו של פרופ' סגמן 16.4.15 ומציינת כי הוא איננו הפסיכיאטר המטפל ובדק את התובעת חד פעמית בתאריך הנ"ל.

לענין הסעיף הנפשי על חלקיו השונים:

בסעיף 34ב(ד) שניתן ע"י הועדה מוזכר בפירוש כי קיים צורך בטיפול תרופתי. בעניין התפקוד הנפשי או החברתי מדובר בהפרעה בינונית שכן הועדה התרשמה מקשר קרוב בין התובעת לבין בעלה, וכן מתחושות חמות שבטאה כלפי נכדתה.

בעניין הגבלת כושר עבודתה כעקרת בית התובעת אומנם אינה מבשלת אלא אוכלת אצל אחיותיה, בשאר תחומי העיסוק כעקבת בית היא למעשה מקפידה על ניקיון ביתה וכן עושה כביסה כמצופה ממנה. אי לכך גם כאן ההגבלה היא בינונית לאור כל האמור לעיל אחוזי הנכות שנקבעו בדרג ראשון תואמים את מצבה ודוחה את הערעור".

1. עיקרי טענות המערערת בערעור הם כדלהלן:
   1. הוועדה הרפואית לעררים שללה את כל קביעותיו של פרופ' סגמן במכתבו, מבלי שבחנה את הדברים, וללא הנמקה ממשית זולת אי היותו של פרופ' סגמן הרופא המטפל של המערערת, ומבלי לנמק מדוע היא חולקת על האמור בו, ותוך התעלמות מטיפול תרופתי כושל בעבר.
   2. לעניין זה טוענת המערערת כי היה על הוועדה לבדוק את המערערת באופן מעמיק יותר ולא להסתפק בהתרשמות שטחית מהקשר שלה עם בעלה או מהבעת רגש חם כלפי נכדתה.
   3. כמו כן, הוועדה לא התייחסה לחוסר התפקוד החברתי של המערערת, לחומרת ההפרעה החרדתית של המערערת ולקושי שלה לצאת מביתה ולקשור חברויות.
   4. היתלות הוועדה ב"הצלחתה" של המערער בניקיונות הבית מתעלמת מכך שפעילות זו היא ביטוי של ההפרעה הכפייתית שלה, ואין להסיק ממנה כי המערערת מתפקדת
2. המשיב טוען כי דין הערעור להידחות מאחר שהוועדה קיימה אחר הנחיות פסק הדין, וטענות המערערת הן רפואיות בעיקרן.
3. המשיב מוסיף וטוען כי טענות המערערת באשר לאי התייחסות מספקת למכתבו של פרופ' סגמן אינן נכונות לגופן ומכל מקום אינן ממין העניין שכן ההסכמה שעל יסודה ניתן פסק הדין לא כללה התייחסות למכתבו של פרופ' סגמן, ולפי הלכת פרנקל המבחן הינו אך בשאלה אם הוועדה קיימה את פסק הדין.
4. לאחר עיון בטענות הצדדים בית הדין סבור שדין הערעור להתקבל, שכן הוועדה הרפואית לעררים לא קיימה את הוראות פסק הדין, ובפרט ההוראה להתייחס לפרמטרים השונים באופן מנומק.
5. סעיף הליקוי שנקבע למערערת (סעיף 34(ב)(3)) עניינו "רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית על כושר העבודה". סעיף 34(ב)(4) עניינו ברמיסיה חלקית, עם סימנים קליניים אפקטיביים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה".
6. באשר לצורך בטיפול תרופתי, כל שהוועדה ציינה הינו שסעיף הליקוי שהוכר למערערת כולל תנאי בדבר קיום צורך בטיפול תרופתי. אלא שבכך לא די, שכן אחד ההבדלים בפרמטרים המנויים בסעיף 34(ב)(3) לאלו המנויים בסעיף 34(ב)(4) מתייחס לשאלה אם הצורך בטיפול התרופתי הוא קבוע, אם לאו. לפי סעיף 34(ב)(4), הטיפול התרופתי צריך להיות קבוע. דרישה זו אינה קיימת לפי סעיף 34(ב)(3). נראה לבית הדין שעל רקע מכלול התסמינים הנפשיים אשר כוללים הפרעות חרדה והפרעות במצב הרוח וכפייתיות, הוראת בפסק הדין להתייחס באופן מנומק לבחירת סעיף הליקוי לא קוימה בכל הנוגע לפרמטר של הצורך בטיפול תרופתי. כך למשל, לא נסקר הניסיון הכושל לטפל במערערת בפריזמה SRI בשילוב ריספונד, שנזכר במכתבו של פרופ' סגמן. לא הייתה התייחסות לטיפול בפבוקסיל בעקבות כישלון זה וכלל אין התייחסות לשאלה אם מצבה של המערערת מחייב טיפול תרופתי קבוע, אם לאו. מדובר בפרמטר שבלי התייחסות מנומקת אליו יש לבית הדין קושי לקבוע כי הערכת חומרת הפגיעות בפרמטרים האחרים – מידת הפגיעה בתפקוד הנפשי או החברתי ומידת ההגבלה על כושר העבודה כמו גם השאלה אם הרמיסיה היא חלקית, אם לאו וחומרת הסימנים הקליניים האפקטיביים - מבוססת על הערכה רפואית מקצועית של הוועדה שבית הדין לא יתערב בה.
7. בנסיבות שבהן הוועדה הנוכחית לא השכילה ליישם את הנחיות פסק הדין ולהתייחס באופן מנומק לפרמטרים הרלוונטיים, בית הדין רואה לקבל את בקשת המערערת להורות על החזרת עניינה לוועדה הרפואית לעררים לדיון בהרכב אחר.
8. הערעור מתקבל איפוא ועניינה של המערערת יוחזר לוועדה רפואית לעררים בהרכב אחר אשר ידון בערר המערערת.
9. מאחר שהמערערת יוצגה באמצעות הלשכה לסיוע משפטי – אין צו להוצאות.
10. ערעור ברשות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, ט' סיוון תשע"ח, (23 מאי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.