לפניי שתי תובענות שהדיון בהן אוחד, ואשר עניינן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים אחת.

רקע

1. ביום 6.11.2015 התרחשה תאונת דרכים ובה היו מעורבים ארבעה כלי רכב. בעקבות התאונה, הוגשו כאמור שתי תביעות. מטעמי נוחות אפרטן שלא על פי סדר הגשתן.
2. התביעה האחת (תא"מ 37499-09-17) הוגשה על ידי הפניקס חברה לביטוח (להלן – הפניקס) אשר היתה בזמנים הרלוונטיים לתאונה המבטחת של רכב מ"ר 63-457-10 שהיה הרכב השני בשיירה (להלן – רכב 2). התביעה הוגשה נגד הראל חברה לביטוח (להלן – הראל) אשר ביטחה בזמנים הרלוונטיים לתאונה את רכב מ"ר 41-378-54 שהיה הרכב השלישי בשיירה (להלן – רכב 3) וכן נגד הגב' ג'נאן חדאד (להלן – נהגת רכב 4) אשר נהגה ברכב מ"ר 94-561-69 שהיה הרכב הרביעי בשיירה (להלן – רכב 4). סכום התביעה 12,233.65 ₪, הוא הסך ששילמה הפניקס למבוטחה.
3. התביעה השנייה (תא"מ 36519-08-16) הוגשה על ידי הראל נגד נהגת רכב 4 על סך 43,982 ₪ אותו שילמה הראל למבוטחה.
4. על פי תביעת הפניקס, נהג רכב 2 עצר את רכבו ולא פגע ברכב הראשון בשיירה. בהמשך, רכב 3 פגע בו והדפו אל עבר הרכב שלפניו, ולאחר מכן רכב 4 פגע ברכב 3 וזה בתורו שב ופגע ברכב 2.
5. על פי תביעת הראל, נהגת רכב 3 עצרה את רכבה ולא פגעה ברכב 2, עד אשר הגיע רכב 4, פגע ברכבה והדפו אל עבר רכב 2.
6. נהגת רכב 4 טוענת, כי אמנם פגעה ברכב 3, אך הפגיעה היתה קלה ביותר ורק לאחר שרכב 3 כבר התנגש ברכב 2. לטענתה ביום התאונה ירד גשם והכביש היה רטוב, כך שהגם שבלמה, לא הצליחה לעצור בטרם התנגשה ברכב 3.
7. ביום 10.3.2019 נערך לפניי דיון, במהלכו העידו שלושת הנהגים בכלי הרכב. בתום הדיון הצדדים סיכמו טענותיהם ומכאן פסק דין זה.

סיכומי הצדדים

1. ראשונה לסכם היתה הפניקס, אשר פתחה את סיכומיה בכך שנהגת רכב 3, סיפרה בעדותה כי לא ראתה תאונה של רכב 2 עם הרכב הראשון בשיירה. היא אף לא ציינה בעדותה ששמעה רעש פגיעה בין רכב 2 לרכב שעמד לפניו, והוסיפה כי נסעה במהירות של 60 קמ"ש לפני התאונה, כשהמרחק בינה ובין רכב 2, בעת שזיהתה שרכב 2 עומד, היה מרחק של רכב אחד. אשר לנהגת רכב 4, היא ציינה בעדותה, כי נסעה במהירות של 40 קמ"ש, ואף היא לא ראתה תאונה בין רכב 2 לרכב שעמד לפניו, כאשר המרחק בין הרכב שלה לרכב 3, היה כחמישה מטרים. בהינתן שתי עדויות אלה, הרי שגרסת נהג רכב 2 לא נשללה. נהפוך הוא, הגרסאות של נהגות כלי הרכב 3 ו- 4 רק מחזקות את עדותו לפיה בלם את רכבו כמטר אחד לפני הרכב שעמד לפניו, רק אז, הרגיש פגיעה חזקה מאוד, של רכב 3 שפגע בו מאחור והדפו אל הרכב הראשון בשיירה; ולאחר מספר שניות הרגיש פגיעה נוספת שעוצמתה נמוכה, כתוצאה מפגיעת רכב 4 ברכב 3.
2. שנייה לסכם היתה הראל. אשר לתביעת הפניקס נגדה ציינה, כי רכב 2 היה באובדן גמור רק בשל נזקיו הקדמיים, גם אילולא נפגע מאחור. הנהגת ברכב 3 העידה שכאשר הגיעה למקום התאונה, רכב 2 כבר התנגש ברכב שלפניו. נטל הראיה לכך שרכב 2 נהדף קדימה והתנגש ברכב שלפניו, מוטל על הפניקס, אך זו בחרה שלא להעיד עדה שנסעה ברכב 2 בעת התאונה; לא העידה את הנהגת ברכב הראשון בשיירה; ואף לא הביאה דוח פעולה או תיק משטרה הגם שכל העדים העידו כי במקום נכח שוטר. הימנעותה של הפניקס מהבאת הראיות מקימה חזקה כי אילו הובאו הן היו נזקפות לחובתה. אשר לפגיעות בכלי הרכב. הפגיעה במוקד האחורי של רכב 2 עומדת על סך 7,400 ₪ ואילו הפגיעה במוקד החזית עומדת על סך 14,000 ₪. מידת הנזק בכל אחד מהמוקדים השונים מחזקת את טענת הנהגת ברכב 3 ופוגמת בטענת הנהג ברכב 2. לזאת יש להוסיף את הפגיעות ברכב 3. הפגיעה למוקד האחורי הוא בסך של 26,430 ₪ וכן ירידת ערך של 10% ואילו הפגיעה במוקד הקדמי הינה בסך של 12,723 ₪ ובנוסף ירידת ערך בשיעור 1.5%; כלומר פגיעה במוקד האחורי יותר מכפולה מאשר במוקד הקדמי, מה שאינו תואם את טענת הנהג ברכב 2 לפיה הפגיעה הראשונה שהרגיש היתה הפגיעה החזקה שהדפה אותו ולאחר מכן הרגיש פגיעה חלשה יותר.

אשר לתביעתה שלה, טענה הראל, כי למעשה טענתה של נהגת רכב 4, לפיה לא הצליחה לבלום ופגעה ברכב 3, מהווה הודאת בעל דין לגבי אחריותה לתאונה. אמנם נהגת רכב 4 טענה כי מדובר בפגיעה קלה מאוד, אולם טענה זו אינה מתיישבת עם דוח השמאי שנערך ביחס לרכב 3. נהגת רכב 4 לא מסרה כל מסמך המעיד על מידת הנזק שנגרם לרכב בו נהגה, הגם שטענה כי תיקנה אותו; לא ביקשה לחקור את השמאי שערך את השמאות עבור רכב 3 ואף לא ערכה שמאות נגדית. יש למצוא את נהגת רכב 4 אחראית גם לנזק במוקד הקדמי של רכב 3 משום שהגם שטענה כי ראתה את רכב 3 פוגע ברכב 2, הרי שבחקירתה התברר כי לא היתה כל דרך לראות אם הרכב של הראל הספיק לבלום אם לאו, כאשר התאונה היתה בתוואי כביש עולה, ורכב 3 חסם את שדה הראיה. נהגת רכב 4 אף לא ביטחה את רכבה, כך שיש לה אינטרס כספי גבוה מאוד וזאת בניגוד לנהגת ברכב 3 אשר קיבלה פיצוי מלא על נזקיה.

1. אחרונה סיכמה נהגת רכב 4, בא כוחה פתח בכך שמדובר בתביעות אזרחיות ועל התובעות להוכיח הן את עצם קיומה של החבות והן את גובה הנזק. אשר לתביעת הפניקס יש לזקוף לחובתה את העובדה שלא הביאה עדים חיוניים. יש לקבל את עדותו של נהג רכב 2 לפיה הוא נפגע על ידי רכב 3, פגיעה חזקה, מיד אחרי שהוא בלם, ורק לאחר מכן, הוא הרגיש במכה נוספת, חלשה הרבה יותר. תיאורו תואם בצורה מלאה את התיאור שמסרה הנהגת ברכב 4 השולל את גרסתה של נהגת רכב 3.

אשר לתביעת הראל, יש לדחות את גרסת הנהגת ברכב 3, אשר כללה בעדותה סתירות פנימיות. נהגת רכב 3 מנסה להרחיק את עצמה מאירוע התאונה. לא ברור מדוע. ערך התיקונים במוקדי הנזק השונים אינו יכול להיות מרכיב בשיקולי בית המשפט, להבדיל מאופי הפגיעות, שכן ערך התיקון תלוי גם בסוג כלי הרכב, הגודל, טיב הפח, מצב קודם וכו'. גובה הנזק במוקדים השונים אינו יכול להצביע כלל על אופי הפגיעה או חלוקת האחריות. יש דמיון בין שתי הגרסאות שמסרו הנהג ברכב 2 והנהגת ברכב 4, כך שיש להעדיפן יחדיו על פני גרסת הנהגת ברכב 3 (בסייג לשאלה האם פגע הרכב 2 ברכב הראשון או שמא הצליח לבלום ורק לאחר שנפגע מרכב 3 נהדף אליו). לא נפלה כל סתירה בעדות הנהגת ברכב 4, אשר אף ציינה כי לא ראתה את התאונה בין רכב 3 לרכב 2, אלא שמעה אותה והדבר מתיישב עם גרסתה של נהגת רכב 3 שנהגה במהירות 60 קמ"ש המהווה מהירות מופרזת. יש להביא בחשבון שרשלנות נהגת רכב 3 גרמה גם לנזק ברכב 2 וגם לעצירתה הפתאומית, היא זו שגרמה לנזקים שאירעו לרכב 3 בשני מוקדי הנזק. אין להטיל אחריות כלשהי על נהגת רכב 4 אשר נאלצה לבלום בלימת חירום. לעניין הנזק, פירוט הנזקים ברכב 3 איננו תואם את מידת הפגיעה בו מאחור, בהתחשב בכך שלרכב 4 נגרם שפשוף בלבד. ייתכן שמדובר בנזק מצב קודם או כזה שאינו שייך לתאונה הזו ואינו תואם את העדויות.

דיון והכרעה

1. לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שלפניי, שמעתי את העדויות ונתתי דעתי לסיכומי הצדדים, מצאתי לקבוע כי התאונה אירעה באופן הבא:
   1. ביום 6.11.2015 עצר כלי רכב מסיבה לא ברורה.
   2. הרכב שהגיע מאחוריו (רכב 2) פגע בו.
   3. בהמשך הגיע רכב 3 במהירות גבוהה ופגע ברכב 2.
   4. מיד לאחר מכן הגיע רכב 4, הנהגת ניסתה לבלום אך פגעה ברכב 3.
2. על יסוד מערכת נסיבות זו באתי אל מסקנה כי יש לדחות את תביעת הפניקס ולקבל את תביעת הראל בחלקה. אנמק בתמצית כמצוות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
3. אשר לתביעת הפניקס, טוען הנהג מטעמה כי עצר ולמעשה רכב 3 פגע בו והדפו אל עבר הרכב הראשון בשיירה. מלבד עדותו זו, לא הביאה הפניקס כל ראיה שיהא בה לתמוך ולהוסיף על גרסת הנהג מטעמה. למעשה כפי שטענו הראל ונהגת רכב 4, הפניקס אף נמנעה מהבאת עדה שהיתה ברכב הפניקס בעת התאונה ויש לזקוף לחובתה הימנעותה זו. משלא עלה ביד הפניקס להוכיח את דרך קרות התאונה דין תביעתה להידחות, למצער בכל הנוגע לנזק במוקד הקדמי. לא הוכח כי הרכב נהדף ולא הוצעה (וממילא לא נתמכה) כל חלוקת אחריות ביחס לנזק הקדמי, נוכח הגרסה העומדת בבסיס התביעה, לפיה רכב 2 עצר ונהדף כתוצאה מפגיעת רכב 3.
4. משזו מסקנתי, בהינתן שנזק רכב 2 במוקד הקדמי מסתכם בסך של 14,049.92 ₪, בעוד שסכום התביעה כולה עומד בסך 12,233.65 ₪ (על פי חוות הדעת הנזק הכולל מהווה 146.06% מערך רכב 2), הרי שהנזק האחורי נבלע בנזק הקדמי, ומשכך התביעה ביחס לשני הנתבעים (הראל ונהגת רכב 4) נדחית.
5. אשר לתביעת הראל, טענה הנהגת מטעמה כי עצרה ולמעשה רכב 4 הוא שהדף את רכבה אל רכב 2. גם ביד הראל לא עלה להוכיח שאכן כך היו פני הדברים. הדבר אינו מתיישב עם עדותו של נהג רכב 1 ואף לא עם עדותה של נהגת רכב 4. הדבר אף לא מתיישב עם טענתה של נהגת רכב 3 עצמה, לפיה נסעה במהירות של 60 קמ"ש כאשר המרחק בינה ובין רכב 2, בעת שזיהתה שהוא בעצירה, היה מרחק של כלי רכב אחד.
6. משלא הצליחה הראל להוכיח את אופן קרות התאונה לפי גרסתה, הרי שתביעתה ביחס לנזק במוקד הקדמי של רכבה נדחית. גם בנוגע לרכב 3, לא הוצעה (וממילא לא נתמכה) כל חלוקת אחריות ביחס לנזק במוקד הקדמי, נוכח הגרסה בבסיס התביעה, לפיה רכב 3 עצר ונהדף. על זאת אוסיף אף, כי הנהגת ברכב 3 העידה שנסעה במהירות גבוהה, הן ביחס למהירות המותרת בדרך עירונית והן ביחס למצב הכביש, ומשכך, מצאתיה אחראית לנזק כולו במוקד הקדמי.
7. נותר אם כן לדון בנזק שנגרם למוקד האחורי, ובמידת אחריותה של נהגת רכב 4 לגרימתו.
8. נהגת רכב 4 אינה מכחישה כי פגעה ברכב 3. למעשה בקשר עם מוקד הנזק האחורי מעלה היא שתי טענות עיקריות, האחת, כי בשל תנאי הכביש רכבה החליק הגם שבלמה; והשנייה, כי לרכב 3 היו ככל הנראה פגיעות קודמות בחלקו האחורי שכן גובה הנזק הנתבע על ידי הראל אינו מתיישב עם גובה הנזק שספגה מכוניתה שלה.
9. אשר לטענה הראשונה, תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961 (להלן – תקנות התעבורה), המסדירה את חובתו של עובר דרך קובעת:

"(ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

תקנה 49 העוסקת בריווח בין רכב לרכב קובעת כך:

"(א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.

(ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב".

1. תקנות אלו מחייבת את נהג הרכב להתאים את נהיגתו למצב הדרך ובכלל זה תנאי מזג האוויר ומצב הכביש כתוצאה מהם. עליו לנהוג באופן שיאפשר לו מרחב וזמן תגובה, כך שאפילו במקרה חריג, ולבטח במקרה רגיל ויום יומי (בימות החורף) של כביש רטוב מגשם, יוכל לבלום בבטחה. לפיכך, אין מקום לפטור באופן מלא או חלקי את נהגת רכב 4 מאחריותה לקרות התאונה בין רכבה לרכב 3, כתוצאה מכך שהכביש היה רטוב ורכבה החליק. אף לא מצאתי ממש בטענה כי מדובר בבלימת חירום רשלנית של נהגת רכב 3 באופן המפחית מאחריות נהגת רכב 4, משום שתאונה דרכים בדרך, אינה אירוע בלתי צפוי, על הנהג לשמור מרחק מתאים כדי שיוכל לבלום ולא להצטרף לתאונה שאירעה בדרכו.
2. אשר לטענה השנייה, אציין כי רכב 3 נבדק על ידי שמאי ביום 9.11.2015, היינו שלושה ימים לאחר התאונה. בנוסף, בשונה מטענה כי נגרם נזק לרכב לאחר התאונה, כאן הטענה היא כי היה לו נזק קודם. נהגת רכב 4 לא תמכה טענתה זו בראיה כלשהי, אלא רק העלתה אותה כאפשרות, על רקע הנזק המינורי שנגרם לטענתה לרכבה, אלא שנהגת רכב 4 לא הציגה כל ראיה לנזק שנגרם לרכבה ושיעורו. כך שגם טענה זו אינה משנה מהיקף הנזק לו מצאתיה אחראית.
3. אשר לנזק, בהינתן כי על פי הערכת השמאי, שלא נסתרה, הנזק במוקד האחורי של רכב 3 עומד בסך 26,430 ₪ (67.5%) בעוד שהנזק במוקד הקדמי עומד בסך של 12,723 ₪ (32.5%), הרי שאני מחייב את נהגת רכב 4 בשיעור 67.5% מסך התביעה (43,982 ₪) בסך כולל של 29,687 ₪.
4. התוצאה היא אם כן כלהלן:
   1. תביעת הפניקס (תא"מ 37499-09-17) נדחית. לא מצאתי לעשות צו להוצאות בהינתן שגרם לרכב 2 נזק בחלק האחורי ואולם הנתבעות לא חויבו בו רק משום שנבלע בנזק המוקד הקדמי.
   2. אשר לתביעת הראל (תא"מ 36519-08-16) היא מתקבלת בחלקה, באופן בו נהגת רכב 4 תישא בסך של 29,687 ₪, אשר ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כן תישא נהגת רכב 4 בהוצאות הפניקס בסך כולל של 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪. הסכומים הנוספים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
5. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג אדר ב' תשע"ט, 20 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.