1. התביעה היא בגין נזקים, שלטענת התובע נגרמו לאוטובוס שהיה בבעלתו.
2. ביום 12.9.10 נתפס התובע כשהוא נוהג באוטובוס ומסיע בו למעלה מחמישים נוסעים, תושבי הרשות הפלסטינית, שלא היו ברשותם אישורי שהייה ו/או כניסה ו/או עבודה בישראל.

1. ביום 16.9.10 הוגש כנגד התובע כתב אישום, המייחס לו עבירות על חוק הכניסה לישראל.

האוטובוס, שנתפס בעת מעצרו של התובע, הוחזק כראיה עד לבירור כתב האישום.

1. ביום 27.2.11 הגיש התובע לבית משפט השלום בכפר סבא בקשה לשחרר את הרכב התפוס. ביום 28.3.11 נעתר בית המשפט לבקשה, והורה על שחרורו של הרכב בתנאים שונים, ובהם הפקדה בסכום של 80,000 ש"ח. התובע הגיש ערר על ההחלטה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר, במובן זה שהפחית את סכום ההפקדה לסכום של 40,000 ₪, והוסיף 2 ערבויות של צד שלישי על סך 30,000 ש"ח כל אחת.
2. התובע לא הפקיד את הערובה, והאוטובוס נותר תפוס בידי המשטרה. ביום 21.10.12 פנה התובע שוב לבית המשפט, וביקש לאשר לו להיכנס, יחד עם שמאי מטעמו, למקום שבו מוחזק האוטובוס, על מנת לערוך חוות דעת שתבדוק את מצבו של האוטובוס ואת שוויו. זאת, מתוך מטרה לנסות ולשכנע את המאשימה לאפשר לו למכור את הרכב. בית המשפט קיבל את הבקשה ונתן צו כמבוקש.
3. לטענת התובע, בסופו של דבר עלה בידו לשכנע את המדינה להסכים למכירת האוטובוס, אך אז התברר כי נגרמו לאוטובוס נזקים רבים, בשל האופן שבו הוחזק על ידי המשטרה. לכן, לטענת התובע, האוטובוס נמכר בסופו של דבר תמורת סכום שהיה נמוך מאוד יחסית לשוויו האמיתי. לטענת התובע, על המדינה לפצות אותו בגין ההפסד שנגרם לו בשל מצבו של האוטובוס.
4. התובע טוען כי המדינה היא שאחראית לנזקים שנגרמו לאוטובוס. לטענתו, נזקים אלה נגרמו לאוטובוס כאשר המדינה, באמצעות המשטרה, היא שהייתה בעלת השליטה ו/או המחזיקה ו/או האחראית על האוטובוס, ולכן עליה הנטל להוכיח שלא התרשלה. עוד טוען התובע שהנזקים נגרמו לאוטובוס משום שאוחסן במקום לא ראוי, ללא כל צורך ולתקופה ממושכת, בעוד המדינה, באמצעות המשטרה, עשתה כל שניתן על מנת לעכב את החזרת האוטובוס, ושלא בתום לב.
5. להוכחת הנזקים שנגרמו לאוטובוס, צירף התובע לתביעה חוות דעת של שמאי. חוות הדעת היא מיום 29.11.12, ושווי הנזקים הוערך בה לסכום של 84,200 ש"ח. התובע טוען כי על המדינה לשלם לו את הסכום הזה, את עלות שכ"ט השמאי בסך 1,500 ש"ח, וסכום נוסף של 10,000 ש"ח בגין "אובדן ימי עבודה, הוצאות נסיעה, טלפונים וכו'". בסך הכול הוגשה התביעה, כולל הפרשי הצמדה וריבית, על סכום של 98,288 ש"ח. (כתב התביעה המתוקן).
6. הנתבעת הגישה כתב הגנה, ובו ביקשה לדחות את כל טענות התובע. לטענתה, אין להטיל עליה כל אחריות בנזיקין. לטענת המדינה האוטובוס אוחסן בחניון המיועד לאוטובוסים, שהיה מאויש 24 שעות ביממה, כולל שמירה לילית. לטענת המדינה, התובע ביקש לשחרר את האוטובוס, ובקשתו התקבלה. אם לא עמד התובע בתנאים שנקבעו לשחרור, אין לו להלין אלא על עצמו. עוד טוענת התובעת, כי יש להשית על התובע אשם תורם, בשיעור של 100%. הנתבעת מכחישה גם את הנזקים שנטענו ע"י התובע.
7. לאחר ששמעתי את הראיות מונחים עתה בפניי סיכומי הצדדים שהוגשו בכתב.

דיון

האחריות

1. האוטובוס נתפס כאשר התובע הסיע בו למעלה מחמישים (!) נוסעים, שלכולם לא היה היתר שהייה או היתר כניסה כדין. מדובר בעבירה על חוק הכניסה לישראל, ואכן, הוגש כנגד התובע כתב אישום. בסופו של יום, התובע הורשע בעבירות שיוחסו לו (הכרעת דין מיום 27.4.15 בתיק ת"פ 22110-09-10).
2. בנסיבות העניין, ברור כי בתפיסת האוטובוס פעלה המדינה, באמצעות המשטרה, על פי דין ובהתאם לחובתה.
3. סעיף 3 לפקודת המשטרה (נוסח חדש) התשל"א – 1971 (להלן: "פקודת המשטרה"), לא רק שהוא מסמיך את המשטרה "לעסוק במניעת עבירות וגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתה הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש", אלא שהוא מחייב את המשטרה לבצע את התפקידים האלה. למעשה, אם לא הייתה המשטרה מבצעת את תפקידה, ייתכן שניתן היה לטען כי התרשלה, אך וודאי שאין מקום לקבוע שהיא התרשלה משום שביצעה את תפקידה.
4. המאשימה, הנתבעת, הייתה רשאית לכן לתפוס את האוטובוס, הן על מנת שישמש כמוצג בהליך הפלילי, והן על מנת שתוכל לחלט את הרכב בתום ההליך.
5. יוצא שאין בתפיסת האוטובוס, לכשעצמה, כדי להטיל אחריות על המדינה. להיפך. על פי חוק הכניסה לישראל, עבירה של הסעת נוסע שאין לו היתר כניסה או שהיה בישראל, היא עבירה חמורה אף יותר מהעבירה של הכניסה לישראל ובהתאם העמיד המחוקק את העונש למסיע על שיעור כפול מהעונש שיושת על השוהה בישראל באופן לא חוקי. בעניינו של התובע, הוא הסיע, כאמור, נוסעים רבים. לכן, לא רק שלא הייתה התרשלות מצידה של המדינה בכך שתפסה את האוטובוס, אלא שהייתה חובה עליה לעשות כן, על מנת להרתיע ולמגר את העבירה על חוק הכניסה לישראל.
6. אשר למשך הזמן שבו הוחזק האוטובוס - התובע הוא שעמד על ניהול ההליך במלואו, והיה עליו לצפות שבכך יוארך פרק הזמן שבו יהיה האוטובוס תפוס בידי המדינה.
7. אשר לאופן שבו הוחזק הרכב – גם כאן לא מצאתי שהייתה רשלנות מצדה של המדינה, ולפיכך אין לחייב אותה בנזקיו של התובע. בהתאם לסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב – 1952:

"אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית. אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

1. בנוסף, וגם אילולא סעיף הפטור הנ"ל, חבות המדינה בנוגע לאוטובוס היא בגדר שומר חינם בהתאם לסעיף 1(ב) לחוק השומרים התשכ"ז – 1967. בהתאם, ועל פי סעיף 2א' לחוק השומרים, אחראית המדינה לנזק שנגרם לאוטובוס, רק אם זה נגרם ברשלנותה.
2. לא מצאתי שהמדינה התרשלה בשמירה על האוטובוס. קצין החקירות של המשטרה, עו"ד גיל דשא, העיד שהאוטובוס אוחסן בחניון אוטובוסים של חברת "דן" (עמ' 28 שו' 20). עדותו, לפיה מדובר בחניון שחונים בו עשרות אוטובוסים, מגודר, עם תאורה, עם שער ועם שמירה 24 שעות ביממה (עמ' 28 שו' 33), לא נסתרה. לא נסתרה גם עדותו, לפיה את מיקומו של האוטובוס במגרש קבע התובע עצמו, משום שהוא שהכניס את האוטובוס לחניון והחנה אותו שם (עמ' 29 שו' 9 עד 11).
3. יוצא, שלא רק שהאוטובוס הוחזק בחניון המיועד לאוטובוסים, התובע גם ידע היטב היכן הוא מאוחסן, ומה התנאים במגרש. לכן, אם סבר התובע, למשל, שצריך היה להניע את האוטובוס במהלך התקופה, או לבצע כל פעולה אחרת על מנת למנוע נזקים לאוטובוס, דבר לא מנע ממנו להגיש בקשה מתאימה, כפי שעשה בעת שהגיש בקשות אחרות בעניינו של האוטובוס.
4. לא מצאתי לכן שעלה בידי התובע להוכיח שבתנאים שבהם הוחזק האוטובוס יש כדי ללמד על רשלנות מצדה של המדינה.
5. מאחר שכפי שקבעתי הנזק לא נגרם בשל רשלנות של המדינה, אין המדינה אחראית לנזק, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה. למעלה מן הצורך, אציין שדין התביעה להידחות גם משום שלא עלה בידי התובע להוכיח את הנזקים שטען להם.

הנזק

1. להוכחת הנזק שנגרם לאוטובוס צירף התובע, כאמור, חוות דעת של שמאי - מר דראושה. לא מצאתי שניתן לסמוך על חוות הדעת, ולא שוכנעתי שניתן לקבוע על בסיס האמור בה, שעלה בידי התובע להוכיח את הנזק שהוא טוען לו. זאת, לנוכח הרושם השלילי שהותיר השמאי בעדותו. רושם שלילי זה נסמך לא רק על התרשמות בלתי אמצעית מעדותו השמאי, כגון טון הדיבור, קצב הדיבור, היסוסים תנועות גוף וכיוב', אלא גם על הסתירות הרבות, שנמצאו בעדות השמאי עצמה, ובין העדות הזו לעדויות אחרות מטעם התובע.
2. חוות הדעת נושאת תאריך 29.11.12. בניגוד למקובל בחוות דעת, לא פורט בה אם האוטובוס נבדק על ידי השמאי, מתי וכיצד נבדק, וגם לא פורט בה היכן נבדק האוטובוס. השמאי נשאל על כך בחקירתו, וטען שהוא בדק את האוטובוס בביתו של התובע (עמ' 7 שו' 10). אשר למועד הבדיקה, השמאי טען שהוא בדק את הרכב ביום 4.11.12 (עמ' 7 שו' 15).
3. תשובות אלה של השמאי אינן מתיישבות עם העובדה שהרכב הוחזר לידי התובע רק ביום 15.1.13 (נ/1).
4. כאשר עומת השמאי עם העובדה שביום הבדיקה הנטענת, 4.11.12, לא היה הרכב בביתו של התובע, אלא היה עדיין במגרש, כשהוא תפוס בידי המשטרה, לא היה בפיו הסבר מניח את הדעת. ניסיונו ליישב את הסתירה היה רחוק מלעורר אמון. בסופו של דבר נאלץ השמאי לסגת אל תשובה סתמית, לפיה "מה שאמרתי, זה מה שאני זוכר" (עמ' 8 שו' 1).
5. השמאי גם טען בחקירתו שהוא בדק פיזית את האוטובוס (עמ' 8 שו' 28), בעוד שבחוות דעתו נכתב שהבדיקה הייתה ויזואלית בלבד. כאשר עומת עם הסתירה בעניין הזה, טען שהוא ראה פיזית את האוטובוס, אך לא פירק את המנוע (עמ' 8 שו' 32). מדובר בהסבר שאינו מניח את הדעת.
6. השמאי טען שבעל המוסך הוא שפירק את מנוע האוטובוס, וכי בעל המוסך ביצע את הבדיקה הזו בביתו של התובע (עמ' 10 שו' 7). הוא הודה שהוא עצמו כלל לא בדק את המנוע של הרכב וכי חוות דעתו, לפיה יש נזק למנוע הרכב, מסתמכת אך ורק על ניסיונו המקצועי של בעל המוסך (עמ' 12 שו' 3).
7. דא עקא, שגם בעל המוסך ציין כי שהוא לא בדק את המנוע ולא פתח את המנוע. בעל המוסך העיד שהוא הסתפק בכך שנמסר לו שהמנוע עמד שנתיים, ורק על סמך הנתון הזה פירט את התיקונים שפורטו בהצעת המחיר מטעמו.
8. מכאן, שאין בפני ראיה ממשית להוכיח שאכן נגרמו למנוע האוטובוס הנזקים שפורטו בחוות דעת השמאי, וגם לא בהצעת המחיר של בעל המוסך.
9. סתירה נוספת מצויה בשאלה אם האוטובוס הונע כחלק מהבדיקה הנטענת, או לא. השמאי ציין כי במהלך הבדיקה ניסה בעל המוסך להניע את האוטובוס, על מנת לנסוע נסיעת מבחן אך "המנוע לא הונע" (עמ' 10 שו' 15). השמאי הדגיש כי במועד שבו היו הוא ובעל המוסך ליד האוטובוס לא הצליח בעל המוסך להניע את האוטובוס (עמ' 10 שו' 17). בעל המוסך העיד לעומת זאת, שהאוטובוס הונע על ידו והוא אף נסע עם האוטובוס כמה מטרים (עמ' 15 שו' 1 עד 8).
10. התובע, שישב באולם ושמע את חקירת העדים האחרים מטעמו, טען גם הוא בעדותו שאת האוטובוס בדקו גם השמאי וגם בעל המוסך אצלו בבית. אינני מאמינה לעדותו של התובע בעניין הזה. זאת, משום שלא רק שנתון זה אינו מתיישב עם מועד מתן חוות הדעת, נתון זה גם כלל לא פורט ע"י התובע, בתצהירו או בכתב התביעה. כאשר אני לוקחת בחשבון את העובדה שגם בחוות הדעת של השמאי לא נכתב היכן נבדק האוטובוס, נראה שבעדותו רק ניסה התובע "ליישר קו" עם עדויות השמאי ובעל המוסך, ולא בכדי לא פורט בתצהיר היכן נבדק האוטובוס.
11. למסקנה זו אני מגיעה, בין היתר, משום שכאשר נשאל התובע, אם כאשר הגיע למגרש ביום 22.10.12 לבדוק את הרכב הוא היה לבד או עם השמאי, הוא השיב בפעם אחת שרק הוא ובנו באו למגרש באותו יום (עמ' 21 שו' 28 עד 31). ואילו במקום אחר הוא השיב "לא זוכר".
12. אם לא די בכל האמור עד כה, גם אינני מאמינה לטענת התובע, לפיה האוטובוס נמכר בסופו של דבר תמורת 30,000שקל בלבד. עניין זה כלל לא הוכח ע"י התובע. התובע צירף אמנם זיכרון דברים, שלפיו האוטובוס נמכר תמורת הסכום הזה, אך לא רק שהקונה לא הובא להעיד, תשובותיו של התובע, כשנשאל מיהו הקונה, היו מעורפלות והותירו רושם בלתי מהימן. (עמ' 23 שו' 29 ואילך).
13. התוצאה מכל האמור היא שכלל לא עלה בידי התובע להוכיח שאכן נגרם לאוטובוס נזק, וכל שכן שלא עלה בידו להוכיח שנגרם לו נזק עקב רשלנות של המדינה, להבדיל מנזק שאולי נגרם לאוטובוס מחלוף הזמן, נזק שהמדינה אינה אחראית לו.
14. לכן אני דוחה את התביעה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת, המדינה, בגין התביעה, ובשכ"ט עו"ד לנתבעת ,בסכום כולל של 11,500 ש"ח.

ניתן היום, י"ב ניסן תש"פ, 06 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.