ובעניין:

שולח ההודעה

וי.איי.פי שערים אוטומטיים
ע"י ב"כ עו"ד גיא אורטל

נגד

הצד השלישי

ולסרי סונייקין

האם מסילת מתכת של שער כניסה חשמלי, המתוחה לרוחב כל שטח כניסה למתחם בניין והבולטת מעט מעל פני השטח, מהווה סיכון בטיחותי?

בכך, בין השאר, יעסוק פסק דין זה.

העובדות הרלוונטיות:

1. ביום 19.7.16, בסביבות השעה 16:30, יצאה התובעת מעבודתה במפעל הנתבעת 1, המצוי בבניין שבבעלות הנתבעת 2. לטענתה, בעודה צועדת לכיוון בתה שהמתינה לה ברכב בסמוך לשער הכניסה, נתקלה רגלה במסילת המתכת של שער הכניסה החשמלי והיא מעדה ונחבלה בכתפה הימנית (להלן: "התאונה").

התובעת מפנה אצבע מאשימה לנתבעת 1, המעבידה שחובתה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה; לנתבעת 2, בעלת המקרקעין ומשכירת הנכס לנתבעת 1; וכן לנתבע 3, כמי שהתקין את השער והמסילה.

1. כל הנתבעים הכחישו את האירוע ואת קיומו של מפגע במקום וטענו לאשמה התורם של התובעת, שהכירה את המתחם והיתה צריכה לעבור במקום המיועד להולכי רגל. עוד נטען שהשער והמסילה בוצעו לפי תוכניות מהנדס ואישור אדריכל.

ראוי להזכיר שבמסגרת טענות ההגנה מפנה הנתבעת 1 את האחריות לנתבעת 2, שמתחזקת את הבניין ומתחם הכניסה; הנתבעת 2 מפנה את האחריות לנתבע 3, כמי שהתקין ותחזק את השער החשמלי; וזה האחרון שיגר הודעה לצד שלישי למר סונייקין ולרי, הבעלים של "ולרי אומנות במסגרות", שכקבלן משנה ייצר והתקין את השער והמסילה. ולרי מצדו טען שהוא הכין והתקין השער לפי תוכנית שקיבל מהנתבעת 3 ומבלי שהיתה לו ידיעה מהי מטרת השער.

דיון בשאלת החבות:

1. מטעם התביעה העידו - התובעת, בתה - הגב' ויקטוריה פוסק והמהנדס מר אלכסנדר פרינס (שערך חוו"ד בתחום הבטיחות); מטעם הנתבעת 1 העיד מר דורון ולנסי (הבעלים); מטעם הנתבעת 2 – מר רן פרץ (מנהל תחזוקת הבניין אצל הנתבעת 2); ומטעם הנתבע 3 – מר ליאור עברון (הבעלים).

הצד שלישי לא הציג ראיות ולא התייצב לישיבת ההוכחות ואושר לנתבע 3 לעתור למתן פסק דין כנגדו.

1. מעדות התובעת עולה שהיא עבדה במפעל הקרמים של הנתבעת 1 מאז חודש 6/2015 כפועלת ייצור. המפעל ממוקם במבנה שבכניסה הראשית שלו מצוי שער חשמלי שנע על מסילת ברזל בקרקע, השער פתוח ברציפות במשך כל שעות היום ומשמש מעבר הן לרכבים והן להולכי רגל רבים. שעות העבודה הרגילות שלה היו בין השעות 7:40 ל – 17:00, וביום התאונה הקדימה לצאת כחצי שעה קודם ומיהרה לקראת בתה, הגב' פוסק, שהמתינה לה ברכבה מול שער הכניסה. כאשר עברה התובעת דרך השער לא הבחינה במסילה ורגלה נתקלה בה והיא מעדה ונחבלה, והכל לעיני בתה. לטענתה לא הבחינה במסילה משום שלא היתה צבועה בצבע בולט לעין ולא נראתה שונה מהקרקע. לדבריה גם לא היו במקום שלטי אזהרה מפני המסילה.

בחקירתה הודתה התובעת שפעמים רבות קודם לתאונה היא עברה במקום, ידעה שיש מסילת מתכת ולא חשבה שתכשל בה, אולם ביום התאונה ובגין השמש לא ראתה את המסילה שכמו נבלעה באדמה, ונתקלה בה. בתשובה לשאלה מדוע דבר המסילה לא הוזכר בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה למוסד לביטוח לאומי הסבירה שהיא אינה קוראת עברית ובעת מילוי הטופס אמרה הכל אבל כתבו רק מה שנכתב.

(ראו סעיפים 4, 6, 7 – 12, 27 לתצהיר וכן בפרוטוקול עמ' 25 – 26, 28 – 29, 31 – 33).

גם בתה של התובעת, הגב' פוסק, שהמתינה ברכבה לתובעת מול השער, העידה שנפילת התובעת באזור מסילת השער החשמלי התרחשה לנגד עיניה ממש והיא מיהרה לצאת מרכבה ולרוץ לעזרתה. כששאלה את התובעת מה קרה השיבה שהרגל שלה נתקלה במסילה הגבוהה. בחקירה עוד סיפרה שאמה לא החזיקה דבר בידה והיא משערת שהטלפון שלה היה בתיק או בכיס ולא נשבר. (ראו סעיפים 1 – 2, 9 – 13 לתצהיר וכן בפרוטוקול עמ' 14 – 15, 17 - 21).

1. מעדותו של המהנדס פרינס, שערך חוו"ד לאחר שביקר במקום יחד עם התובעת, למדנו שבליטת בסיס המסילה והפרופיל שעל גבה מגיעים יחדיו ל – 26 מ"מ (ראו תמונה 5 לחוו"ד). בחקירתו הודה המומחה שאין תקנות בטיחות מיוחדות לגבי מסילות מהסוג הנדון ואת דבר הכשל הבטיחותי הסיק בדרך של היקש מתקנות ומפרטים שקובעים שסטייה מירבית בגובה בין 2 מרצפות סמוכות במשטח הליכה לא תעלה על 5 מ"מ ומנה שלושה תקנים רלוונטיים. המומחה גם ציין שניתן היה להטמין את פרופיל המסילה או בסיסו בעומק הקרקע באופן שלא היה בולט מעבר ל-16 מ"מ מעל מפלס הרצפה, ובכך מקטין את הסיכוי להתקלות וסביר להניח שהתאונה היתה נמנעת. (ראו סעיפים 16 – 23, 26 – 28 לחוו"ד וכן בפרוטוקול עמ' 11 – 12).

אני ער לטענות הנתבעים שמר פרינס לא הציג תמונה בה נראית מדידת המסילה עם סרגל, ואולם לאחר שלא הוצגה מטעמם כל חוו"ד נגדית המציגה מדידה שונה ולאחר שמר פרינס נחקר ולא מצאתי שחוות דעתו נסתרה בעניין, אני רואה לנכון לקבל את ממצאיו, לרבות את ההיקש ההגיוני שהציג.

התובעת גם הציגה תמונות שסומנו כמוצגים ת/1 ו – ת/2 (שצולמו ע"י התובעת ומר פרינס) ומהן ניתן להתרשם באופן בלתי אמצעי על היות המסילה מכשול פוטנציאלי לעוברים בשער.

1. מר דורון ולנסי העיד שאת שטח המפעל שוכרת הנתבעת 1 מהנתבעת 2, כאחת משוכרים רבים במבנה, ולנתבעת 2 האחריות על תחזוקת השטחים הציבוריים ועל כל מה שמצוי מחוץ לשטח המפעל. לדבריו מעולם לא קיבלו כל הנחיות לעובדים לעניין דרכי הכניסה והיציאה למתחם הבניין וגם לא מצאו כל בעיה או סיכון בכניסות או בשערים. בכל מה שקשור לשטח המפעל עצמו, יש לנתבעת 1 ממונה בטיחות. (ראו סעיפים 1 – 5 לתצהיר וכן בפרוטוקול עמ' 36).
2. בעדותו של מר רן פרץ נטען שבשנת 2014, אז נכנסו לבניין, נערכו בו שיפוצים בליווי יועצי נגישות ואדריכל וכי לבניין קיים אישור נגישות מבודק מוסמך מיום 19.1.16 - ואולם אישור זה לא הוצג; כי פס המתכת הותקן ותוחזק ע"י הנתבע 3 לפי הזמנה של אחד בשם ברוך, קולגה לעבודה – ואולם הוא עצמו אינו מכיר באופן אישי את הנתבע 3 ולא עבד מולו; כי יש בנמצא הסכם עבודה והוא אף ראה תוכניות של מהנדס ויודע על קיומו של אישור האדריכל – ואולם הסכם, תוכניות מהנדס או אישור אדריכל, לא הוצגו.

ראוי להדגיש שברוך הנ"ל, שעדיין עובד אצל הנתבעת 2, לא מסר גרסתו לאירוע וגם התברר שלאחר התאונה הותקנה במקום, ע"י הנתבעת 2, מעין רמפה אלכסונית משני צדי המסילה באופן שגובהה לא יבלוט מעל פני הקרקע וגם הוסף שילוט הכוונה למקום שיועד להולכי רגל.

מעדותו למדנו שבמועד התאונה היו עוברים ושבים בכניסה זו מאות הולכי רגל מדי יום, בכל שטח המפתח.

(ראו סעיפים 6, 9 לתצהיר וכן בפרוטוקול עמ' 38 – 39, 41 – 44).

דומה שלא נפריז אם כבר כעת נביע תמיהה רבתי על התנהלות הנתבעת 2 שלא העידה עד רלוונטי, לא הציגה מסמכים חשובים ומהותיים, ואף ערכה שיפורים משמעותיים סביב המסילה מבלי שראתה לנכון לציין זאת בתצהיר העד מטעמה. התנהלות זו תשמש לחובתה מכח ההלכה וההנחה שלו היתה מציגה הנתונים הנ"ל, היה הדבר משמש לחובתה (ראו רע"פ 6723/05 ג'אבר נ' מדינת ישראל (14.7.08) פסקה 7 לפס"ד של כב' השופטת נאור, כתוארה אז).

1. ובאחרונה, עדותו של מר ליאור עברון שהסביר שהשער והמסילה – שיועדו למעבר כלי רכב ומשאיות ולא להולכי רגל - יוצרו ע"י צד ג' וכי המסילה, באורך של כ – 9 מטרים, הינה מוצר סטנדרטי המותקן במקומות רבים ברחבי הארץ. לדבריו קיבל את ההזמנה מאדריכל הנתבעת 2 ואין לו כל קשר עם תחזוקת המקום, גידורו או שילוטו. העד טען ששקל להביא מומחה בטיחות מטעמו ואז – בביקור לתיקון תקלה בשער - גילה שנעשה שינוי באמצעות הנחת פלטות משופעות, מה שמנע ממנו להביא מומחה כאמור.

בחקירתו התברר שהכשרתו המקצועית, מכח ניסיון החיים מזה כ – 20 שנה בלבד, הינה לתיקון מנועים לשערים חשמליים ותו לא. אין לו מומחיות בהתקנת שערים חשמליים, אין לו הכשרה כמומחה בטיחות וגם לא היה מעורב אישית בהתקנת השער. מר עברון הודה שהוא נכנע לדרישת הנתבעת 2 לקחת על עצמו את כל עבודת ביצוע השער החשמלי, למרות שמעולם לא ביצע עבודה דומה קודם לכן. עוד הודה שלא ידוע לו על מהנדס בטיחות שבדק את תקינות השער וגם הוא עצמו לא מדד בכמה בולט פס המתכת מעל פני הקרקע. עוד סיפר שלא נאמר לו בפירוש שהשער אינו מיועד להולכי רגל.

(ראו סעיפים 9 – 11, 16 – 18, 20, 22 – 23 לתצהיר וכן בפרוטוקול עמ' 44 – 50).

בדרך אגב ראיתי להזכיר, שמעיון בנספח א/1 לתצהיר מר עברון (הצעת מחיר להתקנת מחסום חשמלי + שער חשמלי מיום 21.10.13) אנו למדים במפורש שגובהה הכולל של המסילה הינו 26 מ"מ (ראו סעיף 1 להצעה). ברור שהדבר מהווה תימוכין חד משמעי למדידת המהנדס פרינס.

1. סיכומם של דברים עד כה:

התובעת כשלה, לנגד עיני בתה, במסילת מתכת של שער חשמלי שגובהה 26 מ"מ, המתוחה לאורך כל קו הכניסה למתחם הבניין שבבעלות הנתבעת 2 ואורכה כ - 9 מטרים. במועד התאונה שימשה כניסה זו הולכי רגל רבים וכן רכבים ומשאיות גם יחד. לא היה פיקוח אדריכלי או הנדסי בעת התקנת השער והמסילה וגם לא בוצעו בדיקות תקינות לאחר מכן. המסילה אינה עומדת בתקנים, מכח היקש לתקנים לעניין מרווחים בין ריצופים. הזמנת השער והמסילה נעשתה ע"י הנתבעת 2 מהנתבע 3, שלקח על עצמו לטפל בכל הפרויקט למרות שבפועל אינו עוסק בייצור והתקנת שערים, והביצוע נעשה ע"י הצד השלישי כקבלן משנה. בשלב כלשהו לאחר התאונה הותקנו ע"י הנתבעת 2 מעין רמפות אלכסוניות משני צדי המסילה (באופן שגובהה לא יבלוט מעל פני הקרקע), וכן שילוט הכוונה למעבר המיועד להולכי רגל.

אין ספק שמשוכות קבועות המצויות בדרך טעונות הבלטה וסימון באופן שניתן יהיה להבחין בהן על פני הקרקע, וכבר נקבע כי אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן. (ראו עא 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (30.3.95).

זה המקום לציין שלא מצאתי ממש בטענותיהם של הנתבעים מכח ע"א (י-ם) 4344/97 ג'ני כהן נ עיריית רמת גן (21.1.98), שם נדון פער של 2.5 ס"מ במדרכה. להבדיל מרחובה של עיר הכולל מאות ק"מ של דרכים ומדרכות להשגחה ותחזוק - דבר הדורש צבא של אנשי איתור, ביצוע ופיקוח - הרי במקרה דנן מדובר בשטח מקרקעין פרטי ומוגבל ויש לצפות ולדרוש רמת תחזוקה גבוהה יותר, ממונע הנזק הטוב ביותר, שנושא בעלות נמוכה יותר. (ראו בעניין זה ע"א 247/55 סרג עדין בע"מ, בפירוק מרצון נ' ראש העיר תל אביב יפו ואח' פ"ד י"א (2) 1100 (31.7.1957); וכן ע"א (מחוזי חיפה) 4564/98 הנו פלאח סלמאן נ' המועצה המקומית ג'וליס (19.10.99) פסקה 4).

1. שאלת האחריות והאשם התורם:

אחר הדברים האלה, באתי למסקנה המתבקשת שהמסילה מהווה דבר מסוכן ובגינו מעדה התובעת ונחבלה.

אין ספק שהאחריות לנזק רובצת באופן ברור ונהיר לפתחם של הנתבעים 2 ו – 3 ושל הצד השלישי. אחריות הנתבעת 2 למוזמנים לבוא בשערי המקרקעין שבבעלותה, ואחריות הנתבע 3 והצד השלישי להתקנת השער ומסילתו באופן שלא יהוו סיכון בטיחותי.

ונותר לתהות, האם גם לנתבעת 1, כמעבידה וכשוכרת במתחם, יש אחריות?

לטענת התובעת (בסעיף 16 לסיכומיה) - אחריותה של הנתבעת 1 נובעת מכח יחסי העבודה ביניהן, בעוד לטענת הנתבעת 1 - מעביד אכן מחויב לסביבת עבודה בטוחה, ולשם כך העסיקה ממונה בטיחות, אך אין להרחיב חובה זו גם לכל דבר הקורה לעובד בכל מקום בו הוא מצוי. לשיטתה – כמו רבים אחרים היא שכרה נכס מהנתבעת 2 תוך שסמכה על מקצועיותם של אנשי הניהול, היועצים המורשים ואדריכל המקום, ודי בכך.

לטעמי, אין להסכין עם טענת הנתבעת. סביבת עבודה בטוחה משמעה גם דרך בטוחה אל מקום העבודה וממנו. ברור שאין מקום להרחיב דרישה כך שתתחיל ברגע בו יוצא עובד מדלת ביתו לכיוון העבודה, אבל אין ספק שאחריות זו קיימת מעת נכנס העובד בשערי מתחם מקום העבודה. טול, כדוגמא, מקום עבודה המצוי בקומה השלישית של בניין ללא מעלית, והמדרגות אליו שבורות וחסרות ונפגע עובד. היעלה על הדעת שתוסר מהמעביד החובה לסביבת עבודה בטוחה רק משום שהמדרגות הינן מחוץ לדלת מקום העבודה? ודאי שלא!

ויפים הדברים גם למקרה דנן, ומיוחד כשלא ברור על אלו אנשי מקצוע סמכה הנתבעת 1 לאחר שלמדנו שלא היו לנתבעת 2 יועצים, מהנדסים או אדריכלים שהיו מעורבים בהתקנת השער והמסילה כך שלא ייווצר מפגע מסוכן לעוברים ושבים.

יחד עם זאת ברי שאחריותה של הנתבעת 1 מוגבלת ונמוכה משל שאר הנתבעים ואני רואה לנכון להעמידה על 10%. היתרה תחולק בשווה בין הנתבעת 2 והנתבע 3.

ובהזדמנות זו יש לומר שגם התובעת עצמה לא תינקה מאחריות ויש, לטעמי, לייחס לה אשם תורם בשיעור של 20%. כפי שראינו, התובעת - שעובדת במקום כשנה וחודש עובר לתאונה ועברה בכניסה למתחם פעמים רבות – היתה מודעת וערה לקיומה של המסילה הבולטת, ורק ביום התאונה, מעשה שטן, לא שמה ליבה למכשול ומעדה בו.

ועתה, בשלה העת לדיון בשאלת הנזק:

1. הנכות הרפואית:

בתאונה, כאמור, נחבלה התובעת בכתפה הימנית, בידה הדומיננטית.

מטעם התובעת הוצגה חוו"ד של האורטופד ד"ר ז"ק רם, שקבע שבגין התאונה נותרה לה נכות צמיתה שיעור של 25% בגין הגבלה ניכרת בהנעת הכתף בעיקר בסיבוב כלפי פנים. המומחה המליץ על הפעלת תקנה 15 במלואה בגין המגבלה בתפקוד היומיומי הכרוך בהנעת הכתף והרמת משאות. נכותה הזמנית נקבעה לפי 50% למשך תקופה של 6 חודשים.

מטעם הנתבעים הוצגה חוו"ד של האורטופד פרופ' יעקב נרובאי, שהעמיד את הנכות הצמיתה בגין התאונה על שיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועתיות הכתף. נכותה הזמנית הועמדה על 50% לתקופה של ששה שבועות ועל 25% לתקופה של ששה שבועות נוספים.

מומחה שמונה מטעם בית המשפט, האורטופד ד"ר משה פריטש (פרי), בדק ומצא שבגין התאונה נגרמו לתובעת הנכויות הבאות:

8% בגין קרע בגיד הסופרספינטוס בכתף ימנית; 5% - בגין פגיעה ב – ACJ; ובסה"כ - 13%.

המומחה קבע שאין לצפות לשיפור במצב והתובעת זקוקה לתיקון ארטרוסקופי של הקרע ויתכן שגם לטיפול כירורגי ב - ACJ. המומחה ציין שאם התובעת לא תטופל כאמור צפויה עוד החמרה במצבה ואזי נכותה תעלה ל – 15%, אם כי אין לדעת אם ומתי תהיה החמרה כזאת.

לעניין התפקודיות קבע המומחה שהתובעת תתקשה במאמצים ביד ימין בייחוד לפני הגוף ומעל לגובה הכתפיים וציין שבבדיקה היה שיתוף פעולה לקוי בייחוד בכל הקשור לטווחי תנועה.

את תקופת אי הכושר הזמנית העמיד המומחה לפי קביעותיו של הרופא שטיפל בתובעת. לפי עיון בתיק המוצגים של התובעת מדובר על תקופה מיום 21.7.16 ועד ליום 28.2.17, דהיינו – כ - 8 חודשים.

המומחים לא זומנו לחקירה ובנסיבות העניין אני רואה לנכון לאמץ במלואה את חוו"ד של מומחה בית המשפט, שלא נסתרה. (ראו ע"א 16/68 רמת–סיב בע"מ נ' דרזי, פד"י כ"ב (2) 164 (19.6.1968)).

אני ער לטענת התובעת (בסע' 24 לתצהירה) שהאורטופד שלה בקופת החולים המליץ לה שלא לבצע את הניתוח בגין עברה הרפואי בתחום הלבבי, אולם לא מצאתי לכך כל תימוכין וגם מומחה בית המשפט לא נשאל בעניין. כיוון שלא נתברר לנו מהם הסיכונים או סיכויי ההצלחה של הטיפול האמור וגם נותרנו בתמיהה לעניין ההשלכה של שיתוף הפעולה הלקוי בבדיקה, אני סבור שיש להעמיד את הנכויות על השיעור הבסיסי שנקבע, דהיינו – 13% לצמיתות בגין הפגיעה בכתף הימנית.

ראוי גם לציין שהוועדה הרפואית של המוסד לביטוח העמידה את שיעור הנכות הצמית על 15%, ולאחר תוספת מכח תקנה 15 עומדת הנכות על 19%, והכל מיום 1.5.17.

1. הנכות התפקודית ובסיס השכר:

התובעת, ילידת 7.6.64, עלתה לארץ מרוסיה בשנת 1999, בהיותה בת 35.

מדו"ח רציפות העבודה של התובעת במוסד לביטוח לאומי עולה שמאז עלתה לארץ ועד לשנת 2010 עבדה מעט מאוד, חודשים ספורים בכל שנה, ובשכר זעום. בין השנים 2010 – 2015 לא עבדה בגין בעיות של מים בריאות (ראו סעיפים 4 – 5 לתצהירה) ובחודש 6/2015, בהיותה בת 51, החלה לעבוד אצל הנתבעת 1 באופן רצוף, במשך למעלה משנה, עד ליום התאונה. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, שכרה הרבע שנתי עובר לתאונה עמד על 15,150 ₪, דהיינו – סך של 5,050 ₪ לחודש.

סכום זה משוערך להיום (הפרשי הצמדה בלבד) עומד על סך של 5,126 ₪ ויהווה בסיס השכר החודשי לצורך הדיון.

לטענת התובעת, ומאז התאונה (בהיותה בת 52) היא איננה מסוגלת לחזור לעבודה אצל הנתבעת 1 (שם עבדה כאורזת ובמילוי קרמים בקופסאות) או לכל עבודה אחרתה הכרוכה בהפעלת הזרוע והכתף הימנית. מחקירתה התברר שהיא כלל לא חיפשה עבודה שיכול ותתאים לה, לא פנתה למחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי וגם לא עתרה לזכאות לנכות כללית. עוד סיפרה התובעת שהיא סובלת מקוצר נשימה מאז נותחה בליבה בשנת 1999.

(ראו סעיף 29 לתצהיר וכן בפרוטוקול עמ' 16, 18).

יש להזכיר שביום 29.11.16 קבע רופא תעסוקתי שהתובעת אינה מסוגלת לשוב לעבותה אצל הנתבעת 1.

בסיכומיה קוראת התובעת להעמיד את נכותה התפקודית על 30%, ואולם לאור הנתונים שנתבררו לעיל, באתי למסקנה שהתובעת לא פעלה להקטין הנזק, לא ניסתה להשתקם או להשתלב בשוק העבודה ובחרה לשוב להתנהלותה הנינוחה עד לשנת 2015. בנסיבות העניין, אני מוצא להשוות את שיעור נכותה התפקודית לזו הרפואית, כפי שנקבעה ע"י מומחה בית המשפט, דהיינו – 13%.

1. הפסדי שכר לעבר:

נוכח האמור, יש לערוך את החישוב הבא:

תקופה ראשונה:

מיום התאונה (19.7.16) ועד ליום 30.4.17 = 9.5 חודשים * 5,126 ₪ = 48,697 ₪. ובצירוף ריבית מאמצע תקופה = 50,332 ₪.

תקופה שניה:

מיום 1.5.17 ועד מועד פס"ד = 36 חודשים * 5,126 ₪ * 13% = 23,990 ₪.

סך הפיצוי המגיע לתובעת בגין ראש נזק זה – 74,322 ₪.

1. אובדן כושר השתכרות לעתיד:

בהינתן המפורט לעיל, יש לערוך את החישוב הבא:

5,126 ₪ 113.67 (מקדם היוון עד גיל 67) * 13% = 75,747 ₪.

1. הפסדי פנסיה ונתאים סוציאליים לעבר ולעתיד –

הפסדי השכר לעבר ולעתיד (74,322 + 75,747 =) 150,069 ₪ * 12.5% = 18,758 ₪.

1. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד:

התובעת טוענת להוצאות רפואיות בגין תרופות, השתתפות עצמית לביקורים אצל רופא, טיפולי פיזיותרפיה, צילומים, טופסי 17 וכיוצ"ב, וכי לא השכילה לשמור על קבלות. לשיטתה תידרש להוצאות דומות גם בעתיד. התובעת עוד טוענת שאין לה רישיון נהיגה וקשה לה לאחוז בידית בעת נסיעה באוטובוס, ולכן בתה מרבה להסיעה. (ראו סעיפים 33 – 34 לתצהיר התובעת, סעיפים 21, 23 לתצהיר הגב' פוסק וכן בפרוטוקול בעמ' 33).

לטענת הנתבעים התאונה הינה תאונת עבודה ומכח הוראות תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח - 1968, וחובתה להקטנת הנזק, הינה זכאית לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבלת החזרים להוצאות רפואיות ונסיעות.

בשים לב לכל האמור ובהתחשב בגילה של התובעת כיום (בת כ – 56) ובאופי הנכויות, אני אומד את נזקיה בתחומים אלו בסך גלובלי של 7,500 ₪.

1. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

עובר לתאונה היתה התובעת גרושה, אם ל - 2 בנות, שהתגוררה אצל בתה האחת וחתנה בדירתם בנתניה. מזה כ - 4 שנים (ולא ניתן להבין אם רק מלאחר התאונה) היא מתגוררת עם בתה השנייה (הגב' פוסק) וחתנה, גם הם בנתניה.

מהעדויות עולה שבעבר נטלה על עצמה את עבודות הבית ועזרה עם הנכדים, ומאז התאונה היא כאובה ומוגבלת וכבר אינה יכולה עוד לסייע. את יומה היא מבלה בבית בחוסר מעש שנע בין הטלפון, הטלוויזיה והמקרר, כאשר אין ביכולתה לבשל אוכל, גם לא חביתה, והיא ניזונה מחימום אוכל שכבר הוכן וכריכים. מאז התאונה היא אינה יכולה לשרוך נעלים וגם רכיסת חזייתה והתרתה נעשית מדי יום ע"י בתה. יחד עם זאת, הודתה התובעת בחקירתה שהיא אינה סובלת מכאבי גב ואין בעיות בברכיים או בכפות הרגליים.

(ראו סעיפים 3, 30 – 31 לתצהיר התובעת, סעיפים 18 – 20 לתצהיר הגב' פוסק וכן בפרוטוקול עמ' 13 – 14, 16 – 17, 24, 30).

בשים לב לכל האמור ובהתחשב בגיל התובעת, באופי הנכות ובתקופת אי הכושר הממושכת, אני אומד נזקה בראש נזק זה בסך של 30,000 ₪.

1. כאב וסבל:

בגין ראש נזק ובשקלול גילה של התובעת עם שיעור הנכות והנתונים שפורטו לעיל, זכאית התובעת לפיצוי בסך של 60,000 ₪.

1. ניכויים:

התובעת קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה, תגמולים בגין נכויות זמניות ומענק חד פעמי בסך כולל של 67,111 ₪. בשערוך להיום (הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה) = 70,247 ₪.

אין מחלוקת שיש לנכות סכום זה.

דיון בטענות שונות:

1. בשולי סיכומיה עותרת התובעת לחייב הנתבעים לשאת גם בשכ"ט עו"ד ששילמה בגין ניהול הליך ארוך ועיקש לצורך מיצוי זכויותה במוסד לביטוח לאומי, וכן לפסיקת הוצאות לדוגמא בגין ניהול ההליך בחוסר תום לב שבא לידי ביטוי באי הצגת עדים ומסמכים רלוונטיים מצד הנתבעים וניהול ההליך עד תומו תוך סיכול כל ניסיון פשרה.

הנתבעים לא התייחסו לטענות אלו בסיכומיהם, ונבחן אותן אחת לאחת:

יש ממש בטענות התובעת להחזר הוצאות ניהול ההליך במוסד לביטוח לאומי. המדובר בהוצאה שהוצאה לצורך הקטנת נזקים. נימוקים נוספים לזכות זו ניתן למצוא בפסק דינה המלומד של כב' השופטת אפרת אור-אליאס, סגנית הנשיא, בת"א 65775-06-15 פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (5.8.19).

לפיכך, תהיה התובעת זכאית להחזר לפי החשבון הבא:

17% * 55,335 ₪ (סה"כ התשלום בגין מענק ונכויות זמניות) = 9,407 ₪ + 17% מע"מ = 11,006 ₪.

ובאשר להוצאות לדוגמא - לא מצאתי שההליך נוהל בחוסר תום לב. זכותם של הנתבעים לברר שאלת החבות עד תום, ובמיוחד מקום בו יש לברר האם אכן קיים מפגע, מי האחראי לו ומה חלקו של כל נתבע בפיצוי.

1. סיכום:

הפסדי שכר לעבר - 74,322 ₪

אובדן כושר השתכרות לעתיד - 75,747 ₪

פנסיה ותנאים סוציאליים לעבר ולעתיד - 18,758 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד - 7,500 ₪

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 30,000 ₪

כאב וסבל - 60,000 ₪

_____________________

סיכום ביניים א' - 266,327 ₪.

ניכוי אשם תורם 20% - (53,265) ₪

_____________________

סיכום ביניים ב' - 213,062 ₪

ניכויים - (70,247) ₪

_____________________

סיכום סופי - 142,815 ₪

סוף דבר:

1. התביעה מתקבלת.
2. הנתבעים ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, את הסך הנ"ל בצירוף שכ"ט עו"ד עפ"י דין והוצאות משפט (כמפורט בסעיף 37 לסיכומי התביעה), ובתוספת שכ"ט עו"ד בהליך מול המוסד לביטוח לאומי, בתוך 30 ימים מהיום.
3. חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם, תהיה:

הנתבעת 1 – 10%;

הנתבעת 2 – 45%;

הנתבע 3 – 45%;

הצד שלישי, שלא הגיש ראיות ולא התייצב לישיבת הוכחות, יהיה חייב לשפות את הנתבע 3 במלוא חלקו.

1. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ט ניסן תש"פ, 23 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.